זה זמן מה שישראל נתונה במשבר כפול. חלקים ניכרים באוכלוסייה הערבית מגלים סימנים ברורים למרד, שעה שמדינת הטרור בעזה ממשיכה להתעצם ולהסית. הציבור הפלסטיני בגדה המערבית מגביר את מאבקו, והאיום האיראני עומד בעינו ואף מתגבר. כל זה כאשר הכאוס השלטוני בישראל עולה כפורח. לאחר ארבעה סבבי בחירות קמה ממשלה התלויה על בלימה ונתונה לסחיטה, כאשר בכל רגע צץ חבר כנסת חדש המאיים להפילה – איום המזכה אותו בהד תקשורתי מרשים.
מובן שהצירוף של סכנה ביטחונית עם משבר משילות צופן בקרבו סכנות חמורות. אבל חלקים נרחבים בכנסת ממשיכים לנהוג כאילו הבעיה היחידה היא האינטרס המיידי שלהם ושל קבוצות ההשתייכות שלהם, בעוד אחרים מבקשים לעצמם נתח מהשלטון במדינה המתפוררת.
לתסיסה המסוכנת בקרב ערביי ישראל יש סיבות רבות.
אחת מהן היא המהפכה המשפטית שהחלה בשנות ה־80 של המאה הקודמת. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל בית המשפט העליון המהפכני, בניגוד לפסיקה קודמת, הייתה לאפשר לנציגי התנועה הלאומית הפלסטינית להיבחר לכנסת. בהמשך הדרך פתח העליון את שערי הכנסת גם בפני עזמי בשארה ומפלגתו, הפעם בניגוד לחקיקה מפורשת של הכנסת.
במקביל אפשר העליון גם למאיר כהנא ולתנועתו הגזענית להתמודד בבחירות, וכך זכינו בחברותו של כהנא בכנסת. היו בוודאי גורמים נוספים שתרמו להקצנה, הן בצד של ערביי ישראל והן בצד הימני הקיצוני של המפה הפוליטית, אבל ניתן להניח שלפסיקה הבלתי אחראית של העליון היה בכך חלק לא מבוטל.
למצב הנוכחי של המשבר עם הפלסטינים בצד משבר משילות חריף, היה תקדים. בשנת 1988, לאחר הבחירות ה־12 לכנסת, היה כוחן של שתי המפלגות הגדולות פחות או יותר שקול (40 מנדטים לליכוד ו־39 למערך). אבל לשונות המאזניים, כלומר המפלגות הדתיות והחרדיות, העדיפו את הליכוד. מנהיג הליכוד יצחק שמיר יכול היה להקים איתן ממשלה צרה, אך העדיף להקים עם המערך ממשלת אחדות לאומית בראשותו.
מנהיג המערך שמעון פרס התקשה להשלים עם התוצאה, ולאחר ששמיר הכשיל את האפשרות להסכם עם ממלכת ירדן על הגדה המערבית, החליט פרס לנסות להקים ממשלה צרה בראשותו. כך נולד מה שכונה על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח". לראש הממשלה שמיר נודע שהמערך מתכוונת להצטרף להצעת אי־אמון שהעלתה האופוזיציה, והוא פיטר את פרס מהממשלה. בעקבות זאת התפטרו שאר שרי המערך מהממשלה. המערך הצטרפה לאופוזיציה, וממשלת שמיר, או מה שנותר ממנה, נפלה בהצבעת אי־אמון בכנסת.
פרס ניסה להרכיב ממשלה עם המפלגות הדתיות, אך כדי להשלים את מכסת 61 החברים הדרושים להקמת ממשלה, היה זקוק לקול נוסף. היה זה אברהם שריר, מהמפלגה הליברלית שהייתה חלק מהליכוד. מספר חברים ממפלגה זו התפצלו מהליכוד והקימו סיעה עצמאית, שממנה גויס כעת שריר.
המהלך כולו טורפד על ידי הרב שך, מנהיגה הרוחני של המפלגה החרדית דגל התורה, שתקף את השמאל והקיבוצים בנאום שהתפרסם כ"נאום השפנים". בערב הציג פרס לציבור את הממשלה החדשה שביקש להקים, אולם למחרת, בכנסת, התברר שאין לו רוב.
כעת הוטל על שמיר להרכיב ממשלה. הפעם ממשלה צרה, וגם הוא היה זקוק לכל קול. קריאתו הנרגשת לשריר "אברשה, חזור הביתה" הפכה חלק מהפולקלור הישראלי. אברשה אכן חזר, ואליו הצטרפו חבר הכנסת יצחק פרץ שפרש מש"ס וחבר הכנסת אפרים גור, שפרש מהמערך וזכה בתפקיד סגן שר בממשלתו הצרה של שמיר, שהמשיכה לקרטע עד שנת 1992, שבה עלתה ממשלת רבין לשלטון.
חשיבה מחודשת
ההיסטוריה הזו חשובה לא רק משום שהיא חוזרת על עצמה וביתר חריפות, אלא משום שבעבר היו חברי כנסת בעלי עוצמה וסמכות שהתמודדו עם המצב. בעניין זה חשוב להצביע על איכות מוסרית שהייתה לכנסת באותם ימים, שבהם כיהנו בה אוריאל לין (מהמפלגה הליברלית בליכוד), שהיה יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ואישים דוגמת אמנון רובינשטיין ורובי ריבלין. הם חיפשו פתרונות ממלכתיים, ודרכים למנוע את מכת הכלנתריזם.
צעד אחד שננקט היה חקיקת חוק יסוד "הממשלה", שהנהיג בחירה ישירה לראשות הממשלה. לבחירה הישירה היה יתרון אדיר, שמנע את האפשרות שחבר כנסת בודד או מספר חברי כנסת בודדים יחליטו להחליף את הממשלה, בלי לשאול את הציבור, תוך גביית מחיר הנראה בעיניהם ראוי למהלך מרשים שכזה.
היה לחוק הבחירה הישירה יתרון נוסף. הוא קבע מגבלה לכהונת ראש הממשלה שנבחר במישרין. נאמר בו כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות, לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". החוק התקבל בכנסת באפריל 1992, חודשיים לפני הבחירות, אך נקבע בו שהוא יחול רק בבחירות שיבואו אחריהן, כלומר אלה שיתקיימו בשנת 1996 (בבחירות ישירות אלה נבחר נתניהו לכהונתו הראשונה בראשות הממשלה).
ברור אפוא שאילו היה חוק זה נשאר בתוקפו, היה נחסך מאיתנו רצף סבבי הבחירות שעדיין לא ברור אם הסתיים, כשם שהייתה נחסכת כהונתו האינסופית של נתניהו בראשות הממשלה. אולם למרבה הצער בוטל חוק זה ביוזמתו של ראש הממשלה אריאל שרון. וכך נקלענו לסבך הנוכחי. החוק גם כלל הוראה המגבילה את מספר שרי הממשלה ל־18, אך הוראה זו בוטלה, ללא הצדקה, ביוזמתו של אהוד ברק, שזכה בראשות הממשלה בשנת 1999.
אכן, היו לחוק הבחירה הישירה חסרונות, ובהם הקטנת כוחן של המפלגות הגדולות, וחשש מפני כנסת לעומתית לראש ממשלה שנבחר בבחירות ישירות (מצב הקיים בארה"ב כאשר מפלגתו של הנשיא נמצאת במיעוט בקונגרס). הצורך בקואליציה נותר בעינו כדי לאפשר את תפקוד הממשלה, אך נמנעה האפשרות שחבר כנסת בודד יוכל להפיל את הממשלה או לגרום להחלפתה. ובסך הכל נראה שהבחירה הישירה, למרות חסרונותיה שחלקם ניתנים לתיקון, עדיפה על המצב הקיים.
נתקבלה גם חקיקה שצמצמה את תופעת הכלנתריזם והציבה תנאים מגבילים לפרישת חברי כנסת ומעבר מצד לצד. ממשלת נתניהו קיצצה בחקיקה זו, והניסיונות לכרסם בה נמשכו, אולם מה שנותר ממנה עדיין אפשר לימינה להכריז על פרישתו של חבר הכנסת עמיחי שיקלי מהסיעה ובכך למנוע את הצטרפותו בבחירות הקרובות למפלגה המכהנת בכנסת (כפוף לערעור שהגיש לבית המשפט).
למרבה הצער, אנו לא רואים כיום חשבון נפש מצד חברי הכנסת והכרה בחובתם להסדיר את "כללי המשחק" על בסיס ממלכתי, באופן שיבטיח הכרעה דמוקרטית ויכולת לנהל את המדינה בצורה מתקבלת על הדעת. במקום זאת אנו עדים לשינויים תכופים של השיטה בהתאם לנוחות הרגעית של מי שמסוגל להשיג רוב של 61 חברי כנסת למטרה זו.
כך צמחה יום אחד שיטה מוזרה של ראש ממשלה חליפי ובצדה חוק נורווגי ובעקבותיו חוק נורווגי מורחב, שהניב חברי כנסת זמניים הממלאים את מקומם של שרי ממשלה מתפטרים. לכל זה מצטרפת ממשלה שהתנפחה לממדים בלתי סבירים.
כיום נדרשת חשיבה מחודשת על השיטה כולה, לרבות הצורך להבטיח "שריון" של עקרונות מסוימים לניהול המערכת הדמוקרטית, שלא ניתן יהיה לשנותם מהיום למחר ברוב דחוק. לשם כך יהיה צורך להשתחרר מהאיבה ההרסנית בין המחנות ולהחליט שקיים מכנה משותף שבמרכזו טובת המדינה וראייה לטווח רחוק. למרבה הצער, אנו עדים כיום למגמה הפוכה, שלפיה במאבק על השלטון כל האמצעים כשרים. זוהי מגמה הרסנית של העדפת אינטרסים צרים, זמניים, ודחיקת האינטרס הממלכתי לשוליים.