שר החוץ יאיר לפיד ירד מהעץ בשקט, כמעט בחשאי. ביקורת ציבורית לא נשמעה. היו דברים חשובים יותר ברקע. ואולי גם הערכה לכך שאחרי שטיפס, הבין גם מתי צריך לרדת. בקיץ לפני שנה שאלנו כאן: מה תכלית המשבר שיזמה ישראל ביחסים עם פולין. בחורף בא המשבר לקצו. דרישותיה של ישראל לא נענו. הפולנים נותרו בעמדתם, והחוק שהעבירו, שמונע פיצויים נוספים מניצולי שואה, נותר על כנו.
ובמילים אחרות, ישראל עלתה לטונים גבוהים, זעקה ורתחה, ואז התקפלה בלי טקס. בחסות המלחמה באוקראינה ומשבר הפליטים, חוסל המשבר. הפולנים היו מנומסים – וגם עסוקים – ולא עקצו את ישראל בעקבות הפליק־פלאק המיותר. הם למדו שללפיד יש שריטה בעניינים שנוגעים לשואת יהודי אירופה. הם למדו שלפעמים צריך לתת לו זמן להתקרר ולחשוב מחדש.
נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, יורד מהעץ בשקט. זו מדינה אחרת, עץ אחר, משבר אחר, אבל העיקרון דומה. יחסי ארה"ב וסעודיה נכנסו לקיפאון עמוק בגלל עניינים מגוונים, אבל מה ששבר את גבם של האמריקאים היה הרצח הברוטלי של העיתונאי ג'מאל חשוקג'י בידי מי שעשו את דברו, או הגשימו את רצונו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן. "זכויות אדם יעמדו במרכז מדיניות החוץ שלנו", הבטיח ביידן לא פעם ולא פעמיים. הוא גם אמר וחשב שעל הסעודים "להיענש" על הפרת זכויות אדם.
בשנה וחצי שבהן הוא מכהן, יחסי ארה"ב והסעודים מתנהלים ללא מגע בין ראשי המדינות. ביידן מתקשר, הסעודי לא מרים את הטלפון. לקראת סוף החודש, סוף־סוף ייפגשו. בכל מה שקשור לזכויות אדם, ולחשבון שרצה להגיש על רצח עיתונאי אמריקאי, ביידן לא קיבל כלום. כמו במקרה של ישראל ופולין, המשבר באוקראינה טרף את הקלפים ואילץ את האמריקאים לחשוב מחדש על סדרי עדיפויות. זכויות אדם זה חשוב, להעניש את הסעודים זה רצוי – אבל אי אפשר ביד אחד למנוע מהרוסים לייצא דלק וביד השנייה לדגדג את הסעודים. צריך לבחור, וביידן בחר.
"זו טרגדיה", כתב השבוע בעל הטור הוותיק ב"וושינגטון פוסט", דיוויד איגנשיוס. הוא מבין את ביידן, אך מצר על העובדה שנאלץ להחליט כפי שהחליט. לאנשי ה"וושינגטון פוסט" יש חולשה מיוחדת לפרשה הסעודית, משום שחשוקג'י כתב לא מעט טורים לעיתון. בנובמבר 2017 כתב על יורש העצר שהוא מתנהג כמו ולדימיר פוטין. הנה אירוניה של הגורל: מי שהושווה לפוטין, זכה לחנינה אמריקאית בזכות התנהלותו של פוטין.
בדרך לישראל
"ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה שווייצרי נודע שנכתב בשנות ה־50 של המאה הקודמת, אך ממשיך לעלות על במות התיאטרון, גם בישראל, ממש עד ימינו אלה. הגברת עשירה מאוד ומבקשת לפתות את תושבי עיירת ילדותה להרוג את אחד התושבים שפגע בה בצעירותה, בתמורה למתת כספי גדול שתעתיר עליהם. השאלה העולה מהעלילה פשוטה: האם אפשר לקנות מראית עין של צדק בכסף. גם התשובה פשוטה: תלוי בכמה כסף. תלוי כמה מצוקות יקבלו מענה בזכות הכסף.
בעלילה המזרח תיכונית של השבועות הקרובים, הזקנה היא זקן. והעשירה היא צעיר. ג'ו ביידן יחגוג 80 קצת לאחר שמפלגתו תובס (כך חוזים כל הסקרים) בבחירות האמצע. יורש העצר הסעודי עוד לא חגג 40. המצוקה הגדולה שכופה פשרה מוסרית היא תוצאת המלחמה באוקראינה, ותוצאת הנחישות האמריקאית־אירופית, שראויה להערכה, לא לאפשר לרוסים לנצח. כספו של הסעודי לא יקנה מראית עין של צדק, הוא פשוט יעלים את הדרישה לקבל צדק. ביידן יחרוק שיניים מול הכורח שמחייב אותו לכפוף ראש בפני המציאות.
המכון למדיניות העם היהודי יקיים בשבוע הבא כנס על מוסר ומדיניות, לרגל צירופו של ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, לשורות עמיתי המכון (גילוי נאות: גם אני עמית במכון). ספק אם ביידן עצמו יספיק לבוא לכנס, אבל אולי כדאי שמי מנציגיו יעדכן אותו בכמה מהטענות ומהממצאים שיוצגו בו.
בין השאר, נבחנו עמדות של היהודים בישראל בסוגיות הנוגעות לנושא הכנס. כמו השאלה מה היו אזרחי ישראל עושים במקרה ש"שליט ערבי של מדינה שכנה מבקש שישראל תמכור למדינה שלו תוכנת ריגול, והעסקה עשויה גם לחזק את היחסים עם המדינה הערבית. מצד שני, ישראל יודעת שהשליט הערבי יעשה בתוכנה שימוש נגד מתנגדי המשטר, ויעקוב אחרי אזרחים".
התסריט הבדיוני הזה מזכיר לכם משהו? אמריקה הזדעזעה מגילויים על מכירת תוכנות ריגול למשטר כמו המשטר הסעודי. נדמה שישראל מזדעזעת קצת פחות. אולי משום שאנחנו פחות מוסריים, אולי משום שאנחנו יותר עם רגליים על הקרקע. כלומר, אנחנו מבינים מראש שאין טעם לטפס על עץ מוסרי גבוה, כאשר יש אפשרות ממשית שהמציאות תאלץ אותנו לרדת ממנו בקפיצה זמן לא רב אחר כך.
בכל מקרה, כשליש מהישראלים סברו שאין למכור תוכנה למדינה הערבית הבדיונית שהוצגה בסקר. 42% בחרו באפשרות "למכור את התוכנה רק אם אפשר לוודא מראש שלא ייעשה בה שימוש נגד אזרחים". אולי אפשר להבין מכאן שאם אי אפשר לוודא שלא יהיה שימוש נגד אזרחים, המשיבים לא היו מוכרים את התוכנה. אולי אפשר להבין מכאן שהמשיבים פשוט בחרו באפשרות הביניים הנוחה. זו שיש בה יתרון המכירה, בלי הפשרה המוסרית. מה היו עושים בהיעדרה של אפשרות ביניים? מה שהסקר לא שאל, קשה בדיעבד להשיב עליו.
במציאות הלא־בדיונית, כאשר ביידן יתפייס עם הסעודים, חבריו הדמוקרטים יצקצקו בלשונם, כי צדיקות ורטוריקה אנטי־סעודית הן מטבע פוליטי קשיח. יריביו הרפובליקנים של הנשיא ילגלגו עליו, כי הבטחות לחוד ומעשים לחוד. ישראל תצא מרוצה. היא בוחשת מאחורי הקלעים כדי להביא להידוק היחסים של וושינגטון וריאד, שחשובים לה מסיבותיה שלה.
בעצם, שלא לגמרי בטובתה, שמה של ישראל משורבב לפרשת הסעודים והאמריקאים כמעט בכל תחנה. ישנה תוכנת הריגול, ששימשה על פי החשד את מי שעקבו אחר חשוקג'י; ישנם המאמצים הדיפלומטיים בוושינגטון; יש מפגשים סמויים וגלויים; גם כאשר בוריס ג'ונסון הבריטי מפציר בביידן לנסוע לסעודיה, יש ברקע שיחות של ג'ונסון עם בכירים ישראלים.
ביידן יבוא גם לישראל. בישראל יקבל מעט, ובתמורה כנראה גם ייתן מעט. הוא זקוק לסעודים בגלל רוסיה. הוא זקוק פחות לישראל, לפחות כרגע. אין לו מה לקבל ממנה, כי ישראל עסוקה בעצמה, ולא שרויה במצב רוח של נתינה, בטח לא בזירה הפלסטינית, שהיא היחידה שבה לביידן יש בקשות של ממש (יש גם בקשות סמויות בתחום הביטחוני, אבל לאלה אין השלכות ציבוריות מיידיות). אין לו גם מה לתת לה, כי בשלב זה הוא מתקשה להגיע להסכמות עם איראן, אבל גם לא רוצה לנעול את הדלת בפני האפשרות של הסכם, וגם לא מגלה התלהבות מהאפשרות של עימות עם טהרן.
שר החוץ שלו, אנתוני בלינקן, נאם לפני כמה ימים את נאום המפתח של כהונתו. זה היה נאום שעסק במה שמעניין את האמריקאים באמת: קרב הכוחות מול סין. וושינגטון עסוקה בגיבוש קואליציה שתמנע מסין הגמוניה במרחב האסייתי. היא עסוקה ביפן, באוסטרליה (שהממשלה החדשה עשויה להיות מכשול לכמה מהלכים), בטאיוואן, באינדונזיה.
לביידן אין הרבה מה להציע, מעבר לרצון טוב, הבטחות מעורפלות, וסיוע טקטי בכמה עניינים שישראל מבקשת לטפל בהם. אבל אין לו עניין במריבה איתה. גם משום שזה יפריע לו להגשים מטרות אחרות, וגם משום שערב בחירות זה לא זמן טוב למריבה עם ממשלת ישראל המקרטעת ממילא. רק זה חסר לו: שהביקור שלו יהיה המסמר שנתקע בגלגלי ממשלת בנט־לפיד ומחזיר לשלטון את בנימין נתניהו. זו תהיה אירוניה אמיתית של הגורל. ביידן, שבא לסייע לנפתלי בנט, בשירותו של בנימין נתניהו.
כמובן, זו תהיה אירוניה, אבל לא בהכרח הפתעה גדולה. לאמריקאים יש היסטוריה ארוכה, כמעט קומית, של ניסיונות להתערב בפוליטיקה הישראלית בהצלחה שלקרוא לה בינונית יהיה הגזמה. ברק אובמה חשב שיפגע בנתניהו אם לא יבוא לבקר בישראל – ופגע בעיקר בעצמו. זו אחת הסיבות לכך שביידן, בביקורו הראשון במזרח התיכון, לא העלה על דעתו לדלג על ירושלים. ביל קלינטון ניסה להתגייס כדי לסייע לשמעון פרס, ולא עלה בידו.
אבל היו כמובן גם הצלחות קטנות, שעודדו את האמריקאים להמשיך לנסות. ג'ורג' בוש הקשה על יצחק שמיר במשבר הערבויות. קלינטון הקשה על נתניהו בכיפוף הידיים סביב הסכם חברון. הנה, זו דוגמה טובה למה שהאמריקאים ייזהרו מפניו: המהלך של קלינטון החליש את נתניהו לא משום שחיזק את השמאל אלא משום שפיצל את הימין, והביא להחלשת נתניהו מתוך מחנהו (בני בגין עזב את הממשלה בעיצומה של הישיבה שבה אושר הסכם חברון).
זה המשל, ומה הנמשל? הקונסוליה בירושלים כמובן. האמריקאים רוצים אותה. השבוע חזרו והתחייבו לפעול כדי לפתוח אותה. רק על תאריך יעד סירבו לדבר. לחץ על ממשלת בנט־לפיד לפתוח את הקונסוליה לא בהכרח ישיג את המטרה של ביידן, אבל יועיל מאוד למטרות של נתניהו. כמה קל יהיה לחברי כנסת בימינה או בתקווה חדשה לתרץ פרישה, או מעבר לגוש הימין, בתגובה על הסכמה ישראלית, אפילו תחת מחאה, לאפשר לאמריקאים נוכחות בירושלים שמטרתה קשר עם הרשות הפלסטינית. אם ביידן ילחץ, אפילו קצת, הבניין הרעוע עלול לקרוס.
הבעיה עם אמריקה
נתונים חדשים של מכון הסקרים "פיו" בישרו על המשכן של מגמות שכבר זוהו בעבר ביחסם של אמריקאים לישראל. הם כוללים שלל פרטים: לאמריקאים בסך הכל הרגשה חיובית ביחסם לישראלים, וגם לפלסטינים. הממשלות של ישראל ושל הפלסטינים קצת פחות אהודות (יתרון ניכר לישראל). הפתרון העדיף לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים, אם כי, לקבוצה הגדולה ביותר של אמריקאים (37%) אין עמדה בעניין הזה. ואגב, למה שתהיה?
מה שתמיד מושך את תשומת הלב בסקרים הללו איננו התמונה הכללית, כמו החלוקה לקבוצות משנה. רפובליקנים אוהדים את ישראל, עמה וממשלה, הרבה יותר מדמוקרטים. אוונגליסטים הרבה יותר מאתאיסטים. מבוגרים מאוד הרבה יותר מצעירים מאוד. בעצם, זה הממצא החשוב ביותר, משום שבו טמונה הסכנה לעתיד.
זה הממצא שמצמיח מעת לעת כותרות בנוסח "אנחנו מאבדים את אמריקה". אם הצעירים פחות אוהדים את ישראל (ויותר את הפלסטינים – ותאמרו, למה זה בא על חשבון זה? – עובדה, לעתים קרובות זה בא), אזי כאשר המבוגרים ילכו וייעלמו והצעירים יתפסו את מקומם, וצעירים עוד יותר את מקומם, מצבה של ישראל ילך ויידרדר.
כמובן, אין בזה הכרח, מכמה סיבות. הראשונה: לא ברור אם צעירים פחות אוהדים את ישראל כי הם צעירים או כי הם שונים. אם זה משום שהם צעירים, אזי בבוא היום ישנו את עמדתם ויהיו כמו המבוגרים. אם זה משום שהם שונים, אולי לא ישנו את דעתם, ובאמת יציבו לישראל אתגר. ועוד סיבה: מדובר בתהליך, שיכול ללכת לכל מיני כיוונים.
לדוגמה, הסקר אומנם מלמד עד כמה הצעירים פחות אוהדים את ישראל מהמבוגרים, אולם הוא מלמד במקביל שממשלת ישראל של 2022 יותר אהודה על האמריקאים מממשלת ישראל של 2019 (ואוהדי נתניהו, עמכם הסליחה. זה מה שאומרים הנתונים). כלומר, העובדה שכרגע לישראל יש קושי עם הצעירים לא מחייבת שהתהליך הזה יימשך באותו כיוון, הוא יכול גם להשתנות או להתהפך.
מה יהפוך אותו? הנה, כאן מתחיל הדיון היותר חשוב ויותר מעניין בשאלת "אנחנו מאבדים את אמריקה". כאשר משתמשים במינוח "אנחנו מאבדים", מסתתרת מאחורי הדברים הנחה סמויה שישראל היא האחראית לאובדן. "אנחנו" עושים משהו שבגללו ה"מאבדים". אם נפעל אחרת, אם נתנהל אחרת, אולי לא נאבד. בעצם, יש כאן נטילת אחריות, ואולי גם אשמה. בגללנו בא הדבר הזה. בגללנו הצעירים של אמריקה אוהדים אותנו פחות מהמבוגרים.
אולי זה נכון. אולי זה בגללנו. אבל א', לא בטוח שזה בגללנו; ב', לא בטוח שגם אם זה בגללנו יש לנו הרבה מה לעשות עם זה. נסביר: נניח שצעירים באמריקה לא יכולים לסבול יותר מדינות שיש להן זהות לאומית מובהקת. הם בעידן פוסט־לאומי. נניח שכדי שישראל תמצא חן בעיני צעירים אמריקאים, היא צריכה להשיל מעליה את זהותה הלאומית.
להפסיק להיות מדינת הלאום של העם היהודי, ולהתחיל להיות מדינה נייטרלית (או "מדינת כל אזרחיה", כפי שאנחנו רגילים לקרוא לזה כאן, אף שגם כמדינת הלאום של העם היהודי ישראל היא מדינת כל אזרחיה). נניח שזה המצב - האם נכון לומר ש"אנחנו מאבדים את אמריקה" או שלמעשה מה שקורה הוא ש"אמריקה מאבדת אותנו"? נניח שזה המצב - האם סביר להציע שישראל תשיל מעליה את זהותה כדי שהצעירים האמריקאים יחזרו לחבב אותה?
זו לא שאלה קלה. ישראל זקוקה לאמריקה, ודעת הקהל האמריקאית היא מפתח חשוב להמשך התמיכה האמריקאית. ומצד שני, ישראל זקוקה לאמריקה כדי שתוכל להגן על עצמה ועל זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. זו תכלית הקמתה, וזו תכלית הצורך בתמיכה אמריקאית. אם צעירים אמריקאים כבר לא מוכנים לתמוך ב"זה" - לא ברור איזו תועלת תבוא מהם. אולי ישראל לא צריכה לנסות להחזיר אותם, אלא צריכה להבין כיצד תסתדר ללא תמיכתם.
לא בטוח שזאת הבעיה עם צעירים אמריקאים. יכול להיות שהבעיה אחרת, אולי בעיה של הסברה (זו טענה נפוצה, שדי קשה להוכיח). אולי זה הכיבוש (מה שמחזיר לשאלה: אז מה עושים אם זה הכיבוש - מפנים את השטחים כדי להתחבב על צעירים אמריקאים? ומה יקרה אם יתברר שההימור לא הצליח, והשטחים הופכים למטרד ביטחוני בלתי נסבל?).
אולי זאת התחושה שישראל דוגלת בערכים שונים מאלה של האמריקאים הצעירים (ושוב: אז נוותר על ערכינו כדי למצוא חן בעיניהם? או רק נעמיד פנים?). אולי זה הערבוב המשונה של דת ומדינה שנהוג כאן, ושהאמריקאים מתקשים להבין (מצד שני, גם אנחנו לא תמיד מבינים את המנהגים המשונים שלהם, לדוגמה, המנהג למכור נשק אוטומטי לכל דורש).
לסיכום, יש עובדה: צעירים אמריקאים פחות אוהדים את ישראל; יש טענה: ישראל צריכה להחזיר אליה את אהדת הצעירים האמריקאים; יש בעיה: לא ברור אם השינוי שנדרש כדי להחזיר את האהדה אפשרי בנסיבות של ישראל. זה לא ברור, גם כי יש לישראלים עמדות משלהם, ולא בטוח שהם מוכנים לוותר עליהן, וגם משום שהישראלים חיים בנסיבות משלהם, שמחייבות אותם לבחירות שלא תמיד מובנות ומקובלות על צעירים בשיקגו או בפיניקס.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים של המדד, בנתוני סקר "פיו", בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, במאמרים מעיתונים "וושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל".