לפני כמה שנים נתקלתי באדם שהכרתי מאחד מגלגוליי כעורכת בעיתונות הארצית. בירכתי אותו לרגל כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות כלשהי, ונזכרנו בחיוך בדברים שאמר לכתבת שער שהופיע בה. כשנדמה היה שהשיחה קולחת והזמן דוחק, הצעתי לו שניפגש כדי שיספר לי על תוכניותיו במסגרת מינויו החדש. פניו אורו, הוא גירד את פדחתו ואמר לי: "רעיון נהדר. צלצלי אליי, מממ, בואי נגיד, מממ, בעוד שנה וחצי". "שעה וחצי?", שאלתי אותו. "שנה וחצי", תיקן אותי.
אלמלא זו הייתי אני שהפכתי לבהירה יותר מחיוורון, זה היה רגע קומי טהור שמבוסס על הגזמה ופערים. זה הזכיר לי שחבריי ואני נהגנו לקנות נעליים בחנות ותיקה מאוד ברחוב יפו בירושלים. כמה וכמה דורות של מוכרי נעליים, מומחים של פעם. חלק בלתי נפרד מהחוויה היה לשאול כמה עולות הנעליים ולקבל תשובה מסב המשפחה הדמנטי והחביב, שנהג לפקוד עד יומו האחרון את החנות שייסד. "אלה נעליים טובות, איכותיות", היה מפליג בשבחי הזוג הנבחר ונוקב בסכום: "עכשיו במבצע, 40 אלף". שוב רגע קומי טהור שמבוסס על הגזמה ופערים. הפעם זה היה פער בין עידנים. הוא עדיין דיבר בלירות.
והנה אני כבר אישה בוגרת שצריכה לעבור בדיקת CT, כי החיים, כידוע. והנה אני מצליחה לקבוע תור לעוד שבוע ומרגישה שזכיתי בפיס, והנה אני נכנסת לבדיקה, ומישהי מחברת אותי לעירוי, והנה אני במתקן הזה, מרגישה כמו איתן סטיבה אבל במאוזן ובלי היוקרה, והנה חומר הניגוד מתפשט לי בגוף למשך שלוש דקות ארוכות־ארוכות והגוף בוער, והנה אני קמה, והרופאה משחררת אותי מהחיבור לעירוי, ואני ניגשת אל המזכירה הלבבית שמגישה לי דיסק ביעילות מופתית.
"פענוח בעוד חודש עד חודש וחצי", היא אומרת. זה יכול היה להיות רגע קומי טהור, אם אלה לא היו החיים שלי ושל אחרים שמונחים פה על הכף, כי מי יודע מה עלול ללבלב בגופו של אדם או בגופה של אישה בפרק זמן כזה, בין בדיקה לפענוח.
על מועדי התורים הרחוקים־רחוקים לרופאים מומחים כתבתי לא אחת. זהו רק היבט אחד של מערכת שהוזנחה במשך שנים ארוכות. הקריסה שלה, האטית והכואבת, עולה בחיים. לא תיאורטית. באמת עולה בחיים. תסתכלו סביב. לכולנו יש סיפור על מישהו או מישהי בריאים ושלמים שהרגישו לא כל כך טוב ויום אחד הודיעו להם שנותר להם חודש לחיות. אלה תמיד סיפורים דרמטיים וכואבים. אבל מה היה עד אותו רגע שהגיע האבחון? כמה זמן מרחו להם את הצורה עד שהם הגיעו למסכת של בדיקות? ומה קרה להם בתאי הגוף בזמן ההמתנה לפענוחים השונים? והנפש, מה היה עליה?
ניקח לדוגמה את מקצוע הפתולוגיה. בסדרות האמריקאיות פתולוגים תמיד יימצאו במכונים לרפואה משפטית וייקחו חלק בפתרון תעלומות. המציאות הרבה־הרבה פחות נוצצת. רוב האנשים לא מודעים לכך שאין בדיקה רפואית שכוללת התערבות פולשנית ולא נשלחת למכון לפתולוגיה. אין רקמה שלא עוברת דרך פתולוגיה. אמרו לכם "ביופסיה", "דגימה" או "משטח"? המילה הראשונה שצריכה לקפוץ לראש היא פתולוגיה.
באיגוד הפתולוגים בארץ רשומים 220 רופאים. בקבוצת הוואטסאפ של האיגוד, הכולל גם מתמחות ומתמחים, יש 150 בערך. בהיעדר מעקב אחר מי עובד בפועל, לא ידוע מה המספר האמיתי וגם אלו שעובדים מפוזרים באופן לא פרופורציונלי: הרוב מרוכזים באזור המרכז ובירושלים. בפריפריה כמעט שאין בכלל.
נצרף את העובדה שבישראל אין תוכניות הכשרה לתת־התמחויות בפתולוגיה, כך שבפועל הפתולוגים בוחרים במה להתמקצע באופן עצמאי, והנה כמעט הגענו לתמונה השלמה, השבורה מאוד.
נתון חשוב נוסף: בכל שנה יש עלייה במספר הדגימות הנלקחות, כך שהפערים בין הצורך למענה ילכו ויחמירו. תמחור הבדיקות הפתולוגיות בהפסד: 170 שקלים לבדיקה על פי קוד משרד הבריאות, 130־140 שקלים אחרי הנחת קופות החולים. העלות בפועל היא בסביבות 800 שקלים. אם היה משתלם לפתולוגים לעבוד, אפשר היה אולי למשוך אנשים למקצוע. עכשיו תחשבו על אדם אהוב שנכנס לאשפוז בבית חולים ולוקחים ממנו, כנהוג, ביופסיה. עכשיו תתפללו חזק, כי זה, פחות או יותר, מה שנותר לעשות במצב הקיים.
פקקים קיימים בכל מקום ובכל תחום רפואה בישראל, כך שהרבה מאוד פענוחי בדיקות עלולים להגיע למצב של חודש־חודש וחצי המתנה. באיגוד הרדיולוגי בישראל חברים כ־500 רדיולוגים, כולל מתמחים. זמן ההמתנה לפענוח של בדיקת MRI או CT - בהתאם. תגידו: זה המצב הקיים. האופק חייב להיות ורוד יותר והתשובה המדעית היא בחלום בלילה.
בכל תחום שנכוון אליו זכוכית מגדלת, המצב קשה עד קשה מאוד: בשיקום גריאטרי מספר המתמחים מועט. תחום האלרגיה והאימונולוגיה קלינית מונה פחות מ־100 רופאים מומחים, ועוד פחות מכך מתמחים. פרט לבית החולים רמב"ם, בכל הצפון אין ולו מרפאת אלרגיה אחת. פשוט אין רופאים.
במשרד הבריאות מונחת כבר כמה חודשים שורת המלצות פרי עבודת צוותים בראשות פרופ' רוני גמזו. ההמלצות כוללות תוכנית פעולה מפורטת לתכנון ארוך טווח של כוח אדם רפואי בישראל: הגדלת מספר מקבלי הרישיונות, צמצום תקופת הסטאז', תמריצים לבתי החולים להגדלת מספר הסטודנטים לרפואה, עידוד חזרתם ארצה של סטודנטים הלומדים בחו"ל ועוד. למעלה מעשור תחום הבריאות נזנח, והנה הגיע פענוח המומחיות והמומחים. עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא: החלמה.
המלצתרבות
המייקטק, המתחם הדיגיטלי בבית אריאלה, מציע במהלך שבוע הספר סדרת פעילויות מדעיות לכל המשפחה: מיצירה מדעית, דרך ניסויים בהשראת הספר "דוקטור מולקולה", הרצאה של גל שטיינמץ על העולם המפתיע של הדפסות תלת־הממד, שעת סיפור מדעית ועוד.
שבוע הספר במייקטק, בית אריאלה, 12.6־23.6. שדרות שאול המלך 25 תל אביב. מגיל 8, ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי. פרטים באתר הספרייה