לא מעט קוראים שלי מציעים לי לפגוש אותם. לא רק גברים ולא רק לדייטים. גם נשים כותבות לי לא מעט: “מרסל, בואי נהיה חברות!", או כשרואות שאני מגיעה להרצות במקום מסוים הן ישר מציעות מיטה, לינה ללילה או סתם שאבוא עם גפן כי גם להן יש ילדה באותו הגיל והרבה צעצועים. ברוב הפעמים אני מסרבת בנימוס ובחיוך, לא מתוך התנשאות חלילה, אל תשכחו שכל אדם חדש שאני פוגשת הוא פוטנציאל נהדר לסיפור. אני מסרבת כי אינני רוצה שהם יתאכזבו, במציאות אני הרבה פחות מלנכולית, עמוקה או חודרת מבט ממה שמצטייר מהסיפורים שלי. המציאות שלי הרבה יותר קלילה, אני מצחיקה, שטותניקית, ואם אין כוס יין ואיזה גבר שוחר פילוסופיה על ידי, אמנע משיחות עומק, זה מתיש אותי.
בדיוק בגלל זה אני מסרבת. יש משפט שאני אוהבת, “אל תפגוש את גיבוריך". עצה שלי אליכם - דבקו בו. מניסיון, זה תמיד נגמר באכזבה, תנו לדמיונכם להשלים את הפרטים החסרים, אין צורך באדם עצמו. הרי אם יש אינסטלטור טוב, שפתח סתימה מסובכת, לא תבקשו ממנו גם לבשל לכם, להתקין דלתות ולעשות יחד פילאטיס, נכון? זה המקצוע שלו ושם זה נגמר. אז הכתיבה (הזו) היא המקצוע שלי ושם זה נגמר, למה לי לאכזב אחרים?
ובכל זאת, לפעמים גם אני רוצה ואפילו חותרת לפגישה. לפעמים מגיעים אליי קוראים שקשה לי לעמוד בקסמם, יש בהם משהו שאין במיינסטרים וברחוב הרגיל, משהו שמושך אותי ואת יצר הסקרנות שלי בלי לחשוב על ההשלכות (אף על פי שהיום אני פי מאה יותר זהירה, הלא אני אמא). קרו לי כבר כמה מקרים עם קוראים שלי, פעם היו אלו פרשיות אהבים (על אחת כזו, עם איזה בחור מבוסס מאוד, כתבתי לכם לא מזמן), היה גם אדם גוסס שקרא לי לכתוב את צוואתו, יש גם קורא בשם אהוד, הצועד אל גיל 90 ומגיב לי במייל על כל טור כבר תשע שנים, ואותו אני אוהבת אהבת נפש. לפני שבע שנים היה הקורא ההוא, הנאה עם האישה היפה, שסיפר לי על נישואיהם הפתוחים וגילה לי את תשוקתו כשהיא יושבת על ידו ומחייכת, והיו עוד רגעים יפים כאלו שדליתי אל חיי ואל זיכרונותיי באדיבות חלק מקוראיי.
והיה גם ערב אחד עם הבחורה ההיא. פעם נהגתי לטוס המון לבד, גם כשהייתי נשואה. הגרוש שלי ידע שפעם בשנה אני צריכה ארבעה ימים של שקט בניכר. בהתחלה היה קשה לו עם זה, אבל אחר כך דווקא התאהב ברעיון שגם לו יש העצמאות שלו, משחקי הקונסולה שלו והאפשרות לעשן בבית בלי לשמוע צעקות. אני חושבת שטסתי לגיאורגיה או לרודוס, כבר לא זוכרת איפה זה קרה. אני כן זוכרת שבאחד הערבים הייתי משועממת מאוד ואחרי שיחת וידיאו איתו הרגשתי פתאום ייסורי מצפון, איזו אישה עוזבת את בן זוגה למען הלבד? אם את עושה כן, מה הטעם בזוגיות? ידעתי שגל רגש גדול ולא רציונלי עומד לפניי, ואינסטינקטיבית מנעתי ממנו להגיע. פתחתי את הלפטופ וחיפשתי סיורים מודרכים או סדנאות מעניינות באותה המדינה, כן, נדמה לי שזו הייתה גיאורגיה.
מצאתי טיול קולינרי לילי עם מדריך ישראלי ושני מקומות אחרונים שנותרו, השעה הייתה שבע בערב והטיול יצא בתשע. כתבתי למדריך בפייסבוק והוא נעתר אף על פי שתפסתי מקום של זוג. “אשלם כפול", הצעתי. “אין צורך, שלמי רק על עצמך ותגיעי רעבה", ענה לי והוסיף סמיילי וגל הרגש נראה קצת פחות מאיים באותו הרגע. כשהגעתי למקום האיסוף, בפתחו של שוק לילי בטביליסי, ראיתי אותה מיד, היא עמדה ליד גבר כסוף שיער, מאוחר יותר הבנתי שזה אביה, ובת זוגו, שאיננה אמה, הביאה לשניהם מיץ ממותק שקנתה מאחד הדוכנים טרם התחיל הסיור. כשראתה אותי מביטה בה בעיניי הצמאות, לא למיץ, לחברה, הושיטה אליי את כוסה ושאלה “רוצה?".
“לא שותה מפה לפה", עניתי, “אבל בואי איתי לקנות גם".
“יאללה", ענתה ולא עשתה מזה סיפור גדול, אביה הביט בנו וחייך, ראיתי כמה הוא אוהב את בתו, הייתי אז בת 28 והיא הייתה בערך בת גילי, נמוכה ממני בראש, גוף חטוב, חזה גדול, שיער שטני ארוך וחלק וחיוך רחב, היה בה קסם שהילך עליי ולא הבנתי מה הוא. היה חם מאוד באותו הלילה, היא סיימה במהירות את כוס המיץ שלה כך שביקשתי מהמוכר שתי כוסות מוגדלות ונתתי לה אחת, אצבעותיי נגעו באצבעותיה והיא הסתכלה עליי ומיד חייכה לכוס המיץ. “הארנק שלי אצל אבא, תכף אחזיר לך", אמרה והכניסה את הקשית הצבעונית לפיה. “נראה לך?", הסתכלתי עליה ברצינות.
היא התייחסה לחיים האלו בשובבות, בפלרטטנות. עד היום ועל אף מחסני המילים שיש לי בראש, קשה לי להגדיר אותה. את הסיור הקולינרי אני לא זוכרת, גם לא מה הגישו בו, חוץ מדבר אחד, איזה בשר מפורק שהתבשל בתוך תנור אבן שעות ארוכות, ולמה אני זוכרת דווקא אותו? לא בגלל טעמו המעושן או התבלינים הגיאורגיים שפיזרו מעליו, אלא כי כשהוא הגיע, אחרי כמה מנות והמון הסברים של המדריך, שלהם לא הקשבנו, כי שוחחנו המון עד שהמדריך ביקש שנעבור אחורנית ונפסיק להפריע לקבוצה, היא חטפה אותו מידיו של המדריך וציוותה עליי “בואי".
עשיתי כדבריה, מצאנו לנו שני כיסאות לצד דוכן שכבר נסגר, היא העמיסה בשר על מזלגה וביקשה “עצמי עיניים ופתחי את הפה". גם כאן, מה שלא אופייני לי בכלל, המשמעת שנסכה בי עשתה את שלה, עצמתי עיניים ופתחתי את הפה, היא הגישה לי את הבשר וטעמתי אותו, הוא היה נהדר, אבל בטח שלא אחד הטובים שאכלתי בחיי. פקחתי עיניים: “למה ביקשת שאעצום? זה לא גורמה", הסתכלתי בה. “אבל היה לנו רגע רומנטי, תודי", צחקה ופתאום החיוך שלה הפך למושלם הרבה יותר, ביקשתי הפעם שהיא תעצום והגשתי לה את הבשר, ופתאום, בלי להתריע, בלי לשאול, בלי לגשש, התקרבה אליי והצמידה את שפתיה לשפתיי.
נתתי לזה כמה שניות, אולי הייתה זו ההפתעה ואולי התשוקה שלא הכרתי לפני כן ונסוגותי אחורה, נתתי לה לסיים את הביס ולפקוח את עיניה באטיות, תוהה לעצמי איך ידעה לכוון עצמה בדיוק לשפתיי.
“ביאסתי אותך?", שאלה.
“בלבלת אותי", עניתי.
“את יפה", אמרה, “ואנחנו בחו"ל והאוכל טעים, לא?".
רציתי את הביטחון שלה ובפעם הראשונה בחיי, רציתי גם אותה.
מאז זה לא קרה שוב, עלינו יומיים אחר כך על אותו המטוס, שוחחנו קצת, העלינו זיכרונות טריים מהמדריך שצעק על שתינו בלי הפסקה ונפרדנו בחיבוק.
לא הרגשתי כך אל אף אישה, והאהבה הגדולה (לעתים המוגזמת) שלי למין הגברי מאפילה על כל תשוקה אחרת, אבל לפעמים, כשמגיע איזה גל גדול של בדידות ומאיים להטביע, אני נזכרת בה ונכנסת אל הפייסבוק שלה. היא התחתנה מאז עם אישה, ויש להן ילדה יפה שהן אוהבות להלביש בשמלות מצחיקות.
ולא פעם אני תוהה, מתי שוב יפתיע אותי העולם הצפוי הזה, מתי שוב יגיע משהו בלתי צפוי ויצמיד שפתיו לשפתיי ויצור בי זיכרון מבעבע כל כך.
היא הייתה מאוד יפה בעיניי, גם היא, גם גיאורגיה וגם אותה התשוקה.