ימי דמדומי הממשלה מועדים להיות תקופה שבה האופוזיציה הביביסטית צפויה להעלות את רמת האיומים, השוחד, האלימות וכיפופי חוק בעזרת גיס חמישי שבתוך המערכות. זוכרים את נפתלי בנט הנוכל שגנב את ראשות הממשלה? כך בדיוק עבד קמפיין הדה־ לגיטימציה וגניבת הבחירות שניסה דונלד טראמפ להריץ מול ג'ו ביידן בניסיון למנוע את בחירתו.

השבוע הציגה ועדת הקונגרס לחקר אירועי הפריצה לקפיטול תמונת מצב מבהילה, שמצביעה על קשר בין הקבוצות האלימות שפרצו לקפיטול ובין אנשי טראמפ. הכותרת של ה"ניו יורק טיימס" אמרה: "הוועדה שרטטה את מפת הדרכים להגשת תביעה נגד טראמפ". מדובר בקשר לזיוף ספרי בוחרים ואלקטורים. סגן הנשיא מייק פנס, בגיבוי סנאט רפובליקני, היה אמור לעצור את מהלך הבחירה. פנס סירב, ועל הקפיטול הסתערו קבוצות אלימות (בקריאות "תלו את מייק פנס") כדי להכריח אותו לבצע את פקודת טראמפ.

כל מה שנאמר עד כה כבר דווח במשך השנה שעברה, עכשיו מציגה ועדת הקונגרס הוכחות ברמה הפלילית. מה תעשה ליריבים שלך אם הם לא משחקים על פי החוקים, שאל הקומיקאי ג'ימי קימל לפני שבוע את הנשיא ביידן. "אשלח אותם לכלא", ענה ביידן. מתי אצלנו? ונחשו איך הייתה מגיבה ממשלת נתניהו אם טראמפ היה מצליח למנוע את בחירת ביידן. אומנם הייתה לנתניהו תחרות קשה עם ולדימיר פוטין מי יהיה הראשון לברך את טראמפ, אבל מצד שני ביבי היה מעלה לרמת הגולן יישוב חדש ע"ש איוונקה וג'ארד.

שלושתם, אגב - האב, הבת והחתן - קיבלו השבוע זימון להתייצב בבית משפט בניו יורק כדי להתמודד עם חשדות למרמה כלשהי, אחת מרבות. איוונקה עצמה, בניסיון לברוח מאביה, העידה בוועדה כי טענותיו הן "בולשיט", וטראמפ הגיב בסגנון נתניהו: "היא לא יודעת על מה היא מדברת". נדמה שבכל פעם שטראמפ או נתניהו נתפסים בעבירה כלשהי, פלילית או נורמטיבית, מיד אחד מהם משווה ומעלה. אם לגבי טראמפ יש תהייה אם הוא נוכל או טיפש, לגבי נתניהו התהייה, שנדונה בשני בתי משפט נפרדים, היא אם הוא נוכל או חולה נפש.

הנכון הוא שקשה להניח שמשהו בסגנון ההסתערות על הקפיטול יתחולל אצלנו. מצד שני לה פמיליה והכהניסטים עלו על המסלול הפסיכי, הביביסטים מנהלים קמפיין לחץ היסטרי, וכבר ירו כאן בראש ממשלה שהתנהל ביושר ובהיגיון. שקר? שוחד? רמייה? הפרת אמונים? הצליחו לטמטם כאן חצי מדינה בטענה ההזויה ש"זה בסך הכל פוליטיקה". כנופיית נתניהו נלחמת כיום על כל ח"כ/ית מעורער/ת שמחפש/ת כיסא מפלט ממה שמצטייר כסופה של הממשלה, וכך תלוי גורל האומה במצבו המנטלי של מי שעדיין לא פענח את סוגיית יחסיו עם אביו, או משהו בסגנון.


איחוד והצלה

השאלה היא איך איך איך איך הגענו למצב שבו כל ממזר מלך, והתשובה היא: בקלות. בעיקר בקלות הדעת שבה נרמלנו את התרבות הארגונית של ש"ס, הליכוד, החרדים והציונות המשיחית־לאומנית. וכשהלא נורמלי הפך לנורמלי החדש, התוצאה היא דיווח "מאוזן" בתקשורת המיינסטרים. כתבים מדווחים ב"מקצועיות וענייניות" על ההפגנות הקבועות יום ולילה ליד ביתו של ניר אורבך, על חרמות ונידויים בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, וכשעידית סילמן מאיימת בחשיפת פרשה שתהרוס את אורבך, תוהים הכתבים מי הראשון מביניהם שיחשוף אותה.

אז יושב הבן אדם מהשורה מול המסך, צופה בדיווח "ענייני" בתרגיל הנלסון הכפול על אורבך (אלימות ושוחד) ולא מבין מה הולך כאן. הוא מחדד את מבטו מול המסך ומחפש רמז לתגובה המתבקשת של תקשורת המיינסטרים. אולי קצות שפתיו של עודד בן עמי מרעידות מזעם? שום כלום. אין כמו עודד המעודד לדווח בדאגה אבהית נינוחה היישר מנעלי הבית על קריסת הדמוקרטיה. מרעמתה של דפנה ליאל או ההיא השנייה, או השלישית, לא זזה שערה בדיווחים על ה"לחצים" שבהם עומדים ח"כים בקוראלס הברוטלי של הביביסטים. מדובר באקטים שחלקם פליליים, והדיווח האגבי הזה עובר בפחות תשומת לב מתחזית מזג האוויר. אז לפחות מה בעניין טון כעוס ותביעה לחקירה? מה בעניין אינסרט של ויז'ואל וידיאו שימחיש סחיטה ואיומים? נאדה.

במצב דומה, תקשורת המיינסטרים בארה"ב התייצבה לצד הדמוקרטים. ולא בגלל המפלגה הדמוקרטית אלא בגלל המדינה הדמוקרטית. אצלנו יש תקשורת פח. יקוש. אני מלווה מערכות בחירות עוד לפני שנולדתם, בעיקר כקיביצר, למעט פעם אחת שבה ריכזתי את קמפיין השיווק של מפ"ם בבחירות 77' שהסתיים בכך שאני פיטרתי את המפלגה והמפלגה פיטרה אותי. כזכור זה היה הכישלון ההיסטורי הגדול של השמאל (שמעולם לא היה ממש שמאל) ואני נשבע שזה לא קרה באשמתי.

הג'וב הזה אפשר לי הצצה לאורח שבו נחשפתי למרכיבי החברה הישראלית מאז ולשינויים שחלו בה עד היום, שבו אני לא מאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי כל פעם שאני חווה ביביסט מצוי מצהיר על "עמדתו" (ארץ ישראל כמובן ויודן איבר אלס). רק שיהיה ברור: גדעון סער, יאיר לפיד, נפתלי בנט ושות' לא נכשלו מול הצונאמי האפל של הימין שגרף ח"כים מזדמנים. החברה האזרחית נכשלה. ובנסיבות של היום היא תמשיך להיכשל, בין השאר, כי לעולם לא תרד למדרגת הנבזות, השפלות, העליבות והברוטליות של הימין הציני או הימין המשיחי.

ועדיין. במישור הפוליטי לא ניתן להתעלם מ־30 מנדטים פלוס שנתניהו גידל טיפח ושחרר מהרצועה הנורמטיבית. והמספר הזה עובד על הציבור, בעיקר על רקע הפיצול בממשלה. הדרך היחידה להתמודד היא איחוד והצלה על ידי חיבור מפלגות. ימינה, יש עתיד, תקווה חדשה וכחול לבן, גוש נוסף של עבודה ומרצ וכוורת של אנשים חדשים. הגימיק האחרון הוא הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט על תקן של מבשר שמשמיע שלום ומשמיע ישועה. אני מתקשה לראות אותו תורם משמעותית לקואליציה הנוכחית, אלא אם כן יחולל שינוי משמעותי. משהו כמו שילוב כל המפלגות הערביות בממשלה או דרישה ללכת למו"מ מדיני מול הפלסטינים.

הדרך היחידה להתמודד עם ההצבעה השבטית־אלילית בימין היא להקים גוש יהודי וגוש ערבי. לצערי ולהוותנו מפלגה יהודית־ערבית היא לא בקלפים. ולא משום שאינה רצויה אלא משום שהיא מפריעה לגיבוש גוש ערבי או שניים, "אותנטיים", כלומר שבטיים, שיאספו מהרצפה כ־5 מנדטים שלא הצביעו בבחירות הקודמות. מכאן ואילך זה כבר לא "ניסוי" שנכשל או הצליח, אלא מציאות פוליטית. או שמקבלים אותה, או שממשיכים כמו שני משוגעים. הראשון אומר אפרטהייד השני אומר טרנספר.