במרץ 2020, בסגר הראשון של הקורונה, איחד אריק כמה פרלמנטים לקפה של דני, כי זה היה המקום היחיד בתל אביב שלא נסגר אפילו ליום אחד. בכל יום בסגר היינו מתכנסים שם ליום עבודה של עשר שעות עד לפיזור. כולם הצטיידו באישורי תנועה על נחיצותם לציבור: מתנדב במשטרה, אופה, שיפוצניק, ימבה של מנכ"לים, פינגווינים ורואי חשבון. אפילו שמאי מקרקעין השיג אישור תנועה, כי הוא גרוזיני.
אחת מההחלטות החשובות שהתקבלו הייתה לשרוד – ואם אכן נשרוד ופרופ' עידית מטות לא תרדים אותנו ותלך לרקוד ריקודים סלוניים – ייצא הפרלמנט להופעת אורח באחת מהמדינות הקרובות, כדי להשקיף על הנעשה שם. להזכירכם, גם אגם הדרעק שולח את דייריו לכל מיני טיולים, שבהם הנזק רב על התועלת.
חלפו הימים וגם השנים, והשבוע קיבל הפורום החלטה שנוסעים, אז החל דיון נוקב על היעד. עלו הצעות כמו ברלין, לונדון, ברצלונה ופראג, בקיצור ערים שגם בנות הזוג ירצו להצטרף. אנחנו גם ככה 12־13 בנים, אז זה הופך לטיול מאורגן. ופולו, שבאמת מנוסה בחיים, כבר חיתן שני בנים, אמר בפשטות: "אין הרבה יעדים שהנשים לא ירצו להצטרף, אולי דמשק או קייב, וגם בזה אני לא בטוח. אז תורידו את הסוגיה מהשולחן".
ואז קטורזה שבר את השורה ונסע עם סורלה לבאטומי. "אני נורא משעמם בטיולי בנים, עדיף שאסע עם האישה, כי אחרת כולכם תריבו איתי.
"סורלה כבר רגילה אליי", הוא הסביר. אבל במהלך ההכנות שלו לנסיעה, הוא עירב חבר גרוזיני מהארץ שדאג לו להכל, כולל יעדים לטיול, מדריכה דוברת עברית, ואפילו הזמנת ארוחות טלפונית מתל אביב. ישראל אומנם גדל באשדוד, אבל הוא יודע רק לקלל בגרוזינית. אז שלוש ערים עלו לשלב הגמר: בוקרשט, וארנה ובאטומי. אבל אחרי שאשתו של אחד מהחבר'ה הודיעה: "בוקרשט? למה עכשיו? חכה שאני אמות לפני שתטוס לשם, כי בכל מקרה אחר, אני אעשה לך את המוות כשתחזור", היעד נפל והוחלט על באטומי.
הודעתי לכיפוש שתארגן לנו הכל, כי אני מכיר את הג'מעה, כלום לא יקרה אם אחת הנשים לא תתפוס פיקוד. אבל המידע שהגיע היה רע לתפארת. הטיסות הן צ'ארטר, שזה מבוא לאסון, כי החברה מתייחסת אליך כאל אשפה. איחורים, ביטולים - בקיצור פסולת אנושית. אני דרשתי טיסה סדירה מסחרית, אבל אין. גם אל־על זה צ'ארטר. וכאשר מתחילים עם 500 דולר ועוד מס מזוודה ומס מושב, כדי שבסוף נתכלב בנתב"ג או בבאטומי בהמתנה לטיסה עשר שעות, הודעתי שאני בחוץ, כי יש גבול לסבל.
בהמשך נשרו עוד משתתפים ותם הטקס. אבל אז דני החל לטפל בסוגיה וארגן לנו דיל חבל"ז, טיסה ומלון. אם היינו שבעה בהתחלה, כעת אנחנו תריסר. רק אריק בושש להצטרף. אתמול ראינו אותו בקפה. "מה קורה, בנאדם, שנדבר עם מיקי כי אתה לא יודע איך? למה אתה לא בא?".
"קוף, נשבע לך שאם זה היום, אנחנו כבר בטיסה, אבל למיקי יש ים הופעות, איך אני אשאיר אותה לבד". לא התרשמנו מהטיעון. "אם חס וחולילה היית לוקה בבריאותך, לא היית בהופעות, הן הרי לא היו מתבטלות, נכון? אז יאללה, תתארגן, תהיה חזק. לנו היא לא תגיד לא". אבל זה לא עבד עליו. אני מכיר אותו עשרות שנים, תמיד היו לו מופעים, לעתים עשרה ביום עם אומנים שונים. אם היינו מדליקים אותו על נסיעה בבוקר, אחר הצהריים הוא כבר היה בנתב"ג. אבל זה קרה לפני שנים, מיקי הייתה אז בבית ספר יסודי. כן, צריך לתת זמן לזמן.
אז אולי אריק יצטרף ואולי לא, אבל אנחנו נוסעים. 12 אנשים זו כמות של חלומות, אבל יהיו צחוקים גם כאשר נמתין 10־12 שעות לטיסה ונתכלב עם עשרות אלפי נוסעים בנתב"ג, בטרמינל שהתאים לניינטיז וכיום מפגר בהתפתחותו אחרי העולם.
התחבורה הציבורית בישראל לא משהו. מערך האוטובוסים סובל מחיסרון של נהגים ונהגות. המעסיקים משלמים 44 שקל לשעה ברוטו, אז כדי להתקיים ולא להגיע לחרפת רעב הנהגים חייבים לנהוג 260 שעות בחודש, וזו מציאות בלתי אפשרית.
אוטובוסים היו מעורבים ברוב מוחלט של תאונות הדרכים הקטלניות הגדולות בישראל. נהג אוטובוס אחראי לשלומם של 50 נוסעים. אם הוא לא מותקף במהלך הנהיגה, הוא רק עייף מאוד ואטי בתגובות לנעשה בכבישים. את אף אחד זה לא מעניין, בעיקר את משרד התחבורה. אז תהיה תאונה ויתפגרו כמה אנשים, מה כבר קרה? הרי העלו את מחיר הנסיעה וכלום לא קרה, יעלו עוד קצת וכלום לא יקרה.
אותם דברים אמורים גם במשרד הבריאות. נכנס אדם לבית חולים בבאר יעקב ומכה רופאה בראשה עם צינור ברזל. למזלה היא נותרה בחיים, אבל אם הייתה מסיימת אותם, ניצן הורוביץ, השר הממונה, היה מפרסם מודעת אבל בינונית ומקשקש על זה יום וחצי בערך. מדוע אין שוטרים במרפאות ובבתי חולים? כי זה עולה כסף.
במדינה שהאבטלה בה היא מהנמוכות בעולם (3.5%), הצמיחה בעלייה, גביית המסים בטירוף של הצלחה, לא מעוניינים להגדיל את המשטרה ולהציב שוטרים חמושים בבתי חולים ומרפאות. לא שוטר אחד צריך שם, אלא 20 כדי להתריע ולהפגין נוכחות.
אבל יידעלך מחויבים לחסוך. כסף למורים, נהגים, שוטרים - עוד אין, אבל למימון בחירות, כדי להושיב 120 תחתים במושבים מעור צבי, תמיד יש. ועוד לא דיברנו על עלויות הלשכות והעוזרים של דיירי אגם הדרעק שמעליבים את הציבור באפסותם, באישיותם הלקויה, ובעיקר הבלתי אמינה, ברפיסות של אפס עשייה לטובת הציבור ובהתמקדות בעצמם בלבד.
אם, רק אם, נמצא פתאום את ניר אורבך משוריין בליכוד עם תפקיד שר - האם הוא ייעצר בהוראת היועמ"ש ויועמד לדין? הרי מדובר בשוחד פר־סה, מישהו כבר התבטא בעניין? הזהיר את הפוטנציאל לעבריין? אחרי זה יהיה כאן בכי ונהי על מעורבות יתר של רשויות החוק שמפריעות לצוות הקרקע של אלוהים להפיל ממשלות, לגנוב, לעשוק, להונות, לרמות, והכל עם כיפל'ה על הראש וספונסרשיפ של אלוהים שלהם מתיר הכל.
הנה דיירת בכירה באגם של הדרעק, עידית סילמן, זאת שקרעה קריעה על החמץ בחג הפסח בבתי חולים, מתחבקת עם הביביסט איציק זרקא כאילו היא כבר לא דתייה ובעלה המאוס (לדעתי) כבר לא דואג לחייהם בעולם הבא, כפי שהצהיר. הלו, שמירת נגיעה היא כלל בסיסי בהתנהלות של עובדי האלילים, בטח הרמאים שבהם, עם העולם הבא, החמץ של העולם הזה, ובעיקר הג'ובים.
אני ממש מחכה שהארגון בראשות ביבי, דוד ביטן, חיים כץ, אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד, ישוב לשלטון. אני ממש מחכה למינויים של סילמן ואורבך, לחקירות למשפט ולמאסר של חדלי האישים האלה, שרק מחפשים כבוד ויקר.
הלכתי השבוע לשיעור תורה. כן, יש לנו בפרלמנט גם עובדי אלילים, עם כל התחפושת: תפילות, צומות, תרומות וכל הג'אז הזה, אבל בשביל לחיות עושים פשרות. קורה, לא כולם מושלמים. בקיצור יש להם רב בהרצליה, וגם פורום נחמד של עובדי אלילים חדשים, מאלה שגילו את האור, ועל הדרך אוכלים ועושים קצת ביזנס שיהיו "גנאיות" (עמלות), והכל טוף.
אז כשכפיר אמר לי לבוא לשיעור השבועי, אמרתי לו שלא כדאי לו. "אתה מכיר אותי, אני שואל הרבה שאלות ולרב לא יהיו תשובות, וסתם יהיה בלגן". אבל הוא התעקש: "תבוא, תשאל מה שאתה רוצה. הרב יענה מה שהוא רוצה. אתה אורח שלי". אז התקלחתי והתגלחתי ולבשתי חולצה נקייה לכבוד הרב. הגעתי והתעסקתי עם התקרובת שבאמת הייתה מושקעת. היה גם ימבה אלכוהול משובח על השולחן הגדול במרפסת, כפיר עשה סימן עם הראש והאלכוהול נעלם, נשארנו עם משקאות קלים.
הקשבתי לרב. באמת אדם נעים הליכות וכריזמטי שאינו מרים את קולו ואינו מטיף. הוא נותן את הפרשנות שלו ואת נקודת מבטו, הנוכחים מסכימים או שואלים שאלות. אני שאלתי מדוע אנחנו צריכים את התורה שבע"פ, שלפי הלכותיה יכול לבוא כל עובד אלילים ולכפות על הציבור את דרכו. "רבנו, יש לנו עשרת הדיברות? לי זה מספיק. אני לא צריך את כל הסיפור. אצלכם העולם קיים 5,730 שנה ומשהו. תכלס העולם קיים 4.5 מיליארד שנה. האנושות הייתה לפני היהדות וחיה לא רע לפי הסיפורים, וגם בריאת העולם היא לא קטע תורני".
אבל הרב לא פראייר, ואמר שאין לו שום בעיה עם עשרת הדיברות, אבל יש כאלה שצריכים יותר, והוא לא מחייב אף אחד ואחת לבחור בדרך כזו או אחרת. "זה נחמד הדרך שלך, רבנו. אבל בוא ניקח את דוד המלך, שאין סטייה לשיטתכם שהוא לא ביצע, כולל לנשנש את יהונתן, לדאוג שאוריה החיתי ייהרג בקרב, כדי לצרף את בת שבע כרעייתו ה־18. אם אתה רוצה עוד דוגמה, אז שלמה המלך, שקבעתם שהוא החכם באדם, עשה אלף נשים, גם גויות שאתם לא אוהבים, קטינות, נשים נשואות ומה לא. איך זה מסתדר אצלכם עם הקדושה?".
הרב אמר שאני טועה, כי זה לא נכון. אבל הרב צעיר יחסית ואני זקן חצי סנילי, ואני כבר שוחחתי עם רבנים בעבר. "רבנו, או שהכל נכון, כולל הסיפורים על חציית ים סוף ושאר הצ'יזבטים, או שכלום לא נכון. אי אפשר לבחור - מה שמעליב הוא לא נכון, ולתת לו פרשנות איך שבא לכם. או שזה ככתוב, או שלא. תבחר אתה".
הוא הביט בי בעיניו הירוקות, חייך וענה: "אתה צריך ללכת לסמינר ערכים. שם, בשלושה ימים ייתנו לך את כל התשובות". "רבנו, ייתנו לי גם תשובות על השואה למשל, כי אלוהים דפק עריקות של שש שנים, או מדוע אחותי חלתה בסרטן בגיל 4, כאשר הייתה צדקת על מלא ולא הספיקה לפגוע באף אחד?". הרב שוב חייך, ואמר שיהיו תשובות על הכל. אני לא יכול לעבור סמינר של שלושה ימים, כי אני מתחיל להתגרד אחרי שעתיים של הקשבה. כנראה שהרב זיהה את המציאות הזו, לכן המליץ על דרך שאינה בת ביצוע.
אז זה היה הזמן לגרור את הרב ותלמידיו לקטע הפוליטי. דיון על אורבך וסילמן, הטרור שמפעילה הציונות הדתית על שניהם, ארגון הפשע של ש"ס לפני חצי יובל שנים, איך אפשר בלי פורום תקנה והרב אלון, או יהודה משי זהב ונטורי קרתא. אבל הקהל לא פתוח לדיון בסוגיות האלה.
"הם רק שוליים כל אלה", זעקו הנוכחים, "אנחנו מדברים על אהבת התורה, ערכי התורה ודרך חיים לפיה. לא נכנסים לפוליטיקה". עוד לא פגשתי אדם דתי שעוסק בפוליטיקה, אבל יש לכיפות ולשטריימלים מיליון מצביעים, רק שאף אחד לא עוסק, לא מבין ולא רוצה. אגב, כל דתי שני שנשאל גם לא מצביע כלל. האמת שאני תמהני.
מכבי ת"א בכדורסל, מועדון שפעם הייתה לו מדינה אבל איכשהו הוא איבד אותה, חוזר לזהות הישראלית. אחרי שנים שזרים היו צריכים לעמוד דום לצלילי ההמנון שלנו, וגם כל צוות האימון היה זר, חוזרים לאספסת - לא כי רוצים, אלא מפני שלא הצליחו להחתים מאמן זר. הנכס העיקרי של מכבי הוא המנויים, שמהווים כ־55% מהכנסות המועדון, לכן פמפמו בחודשים האחרונים בדיחות עצובות על החתמת מאמני הצמרת של אירופה. היה ברור לכולם שזה סתם, אבל כך יוצרים תחושה שאולי יהיה טוב יותר.
דיוויד בלאט, שכמאמן הביא למכבי את התואר האירופי האחרון שלה לפני שמונה שנים, חוזר למועדון כיועץ מקצועי. ניקולה וויצ'יץ', שדוברות המועדון מגדירה אותו כ"מנהל המו"מ" עם שחקנים ומאמנים, ולא אחד שבוחר אותם - יוגדר מעתה כמנהל ספורטיבי. זה מה שהוא עשה שמונה שנים, רק לא רצו שתדעו. והדובדבן הוא כמובן עודד קטש, שחוזר לתפקיד המאמן אחרי 15 שנה, מאז שפוטר מתפקיד זה במכבי.
הסיכוי של קטש להצליח אינו גבוה במיוחד, למען האמת הוא נמוך במיוחד. הוא הוחתם לעונה אחת ואחר כך נראה. קטש רוצה את יוני אלון כעוזרו, אבל הנ"ל עובד בהפועל גליל עליון כמנהל מקצועי, מדוע שיבוא לעונה אחת או אולי פחות?
וויצ'יץ' דאג לבייביסיטר לקטש - מיליצ'יץ' הקרואטי, חבר קרוב של ניקולה ומאמן נבחרת פולין. מיליצ'יץ' מעולם לא אימן ביורוליג, אבל אם יש לך חברים, אתה לא צריך. כל הצוות המקצועי כבר קבוע, קטש בנבדל פאסיבי שם, כי הם יודעים שהוא בחירת מחדל. התנאי להארכת חוזהו הוא דאבל בארץ (אליפות וגביע) ופלייאוף ביורוליג. נכון לעכשיו זה לא נראה מציאותי, אבל עוד לא ראינו כלום, גם לא את היריבות שכבר מתחזקות חודשיים.
למה קטש צריך את זה? כי הוא רוצה לאמן ביורוליג, שהיא הפסגה במפעלים האירופיים והליגה הטובה בעולם. זו הסיבה שהוא מתפשר על דרישות עקרוניות כגון תקופת ההסכם שתייצר בשבילו מעמד בחדר ההלבשה, וכמובן המינויים של עוזריו. כאשר אימן בפנאתינייקוס היוונית, הוא לקח איתו את ליאור ליובין כעוזרו. זו לא חובה של המעסיק, אבל זו פריבילגיה של מאמן לייצר רמת אמון גבוהה לפחות עם אדם אחד במועדון.
מאז שחזר ניקולה וויצ'יץ' למכבי בתפקיד ניהולי, הוא והצוות בניהולו בחרו את השחקנים. המגמה לא אמורה להשתנות. אומנם קטש גדל במועדון, שיחק ואימן בו, אבל לא ישנו בשבילו את הדרך. המחלוקות אצל הבעלים והנהלת המועדון מתוות את הפעילות. כולם רוצים לשמור על שקט יחסי ולא לקבל החלטות אישיות, מתוך כבוד הדדי. אבל הלבה רוחשת מלמטה אם רוצים או לא.
אני מכיר את קטש מאז שהיה בן 15, כתבתי עליו את כתבת המגזין הראשונה בחייו לפני שהיה בן 17. אני באמת רוצה שיצליח, כי יש בו משהו מיוחד - קוראים לזה סטאר־קוואליטי - אבל אני ער למגבלות. אולי הוא יפתיע את כולם, אז שיהיה לו בהצלחה. וגם אם לא, אז לא קרה כלום.