בכל פעם שמגיע שבוע הספר אני מחכה לו, לדעתי גם כתבתי לכם עליו בעבר. איש חרדי, לבוש שחורים, עם מגבעת שנוהג לאחוז בידו האחת ושקית אטומה בידו השנייה. הוא אף פעם לא מחכה לשעות השיא, להסתובב בין הקהל הרב, לחפש את הסופר התורן שבא לחתום ולחטוף לעצמו איזו נקניקייה בלחמנייה לא טרייה.

הוא מגיע מראש, מכוון מטרה, בודק בפייסבוק שלי מתי אני מגיעה לחתום על ספריי ומתייצב באותו היום ובאותה השעה שבה אני מגיעה. עוד לפני שאני מניחה את דבריי, מתלוננת על החום ומנשנשת קצת מהעוגיות שבעל הוצאת הספרים הביא, הוא כבר שם. איך נקרא לו? נקרא לו מנדי.

אני רואה את מנדי מרחוק, כמו דבר שבשגרה. אם חלילה טרם פתחו את השערים, אני נצמדת אל הגדר ומסתכלת מחוצה לה לראות אם ממתין. קרה כבר שפספסתי אותו, כי התאריכים שכתבתי לא היו נכונים והתפללתי שלא יוותר לי ויגיע שוב ביום הנכון. מיותר לציין שהוא הגיע ולא אמר לי מילה על כך.

מנדי ואני הכרנו כשהייתי בת 23. הוא שהפציר בי, דרך פרופיל פייסבוק פיקטיבי שפתח, לכרוך את כל סיפוריי, לקויי התחביר ומבולגני העלילה, לספר אחד. היום, כשפונים אליי מפרופיל פיקטיבי אני לא עונה, רוב הסיכויים שמאחוריו מסתתר אדם נשוי או איזה חרמן תורן (בדרך כלל אין אמצע).

אבל אז גמעתי כל הודעה בשקיקה, כל מחמאה, כל פרגון. בימים ההם הכרתי כל קורא שלי בשמו וידעתי מאיזו עיר הוא מגיע. עד היום אני זוכרת אותם, את קוראיי הראשונים, ועד היום, כשהם קוראים לי או עוצרים אותי ברחוב, אני שואלת אותם אם כבר הוציאו את הספר שחלמו, איך הולך בקצבייה של אבא או מה הבן עשה אחרי קורס הקצינים. הם נדהמים ולא מבינים איך. קל, את הפעמים הראשונות תמיד זוכרים.

זה אף פעם לא היה רומנטי איתי ועם מנדי. ידעתי שהוא חרדי, הוא גם לא שיקר, ומה בעצם יש לשקר אם אתה כותב מפרופיל שקרי? לא האמנתי לו שאיזו הוצאת ספרים תסכים לקחת כמה סיפורים לא ברורים הכתובים בעגה שכונתית של איזו חולונית צעירה ולהשקיע בזה כסף. הוא לא הגיב על זה, אלא שלח לי מיד קישור לאתר מימון המונים ואמר: "תבקשי ישירות את הכסף, מאיתנו הקוראים שלך, ותראי שהקב"ה עמך". וכך עשיתי, וגם הצלחתי.

ובשבוע הספר הראשון שבו עמדתי בחיי, כשלבשתי שמלת פאייטים נוראית, התאפרתי בגוזמה וחיכיתי להוריי שיבואו להריע לי ולהצטלם איתי, נחלתי אכזבה גדולה ובועטת. החום השפיע, האיפור ירד במהירות, והוריי לא הגיעו, גם לא אחיותיי ולא דודיי. עד היום למעשה, לא צפו בי חותמת בשבוע הספר.

כמעט עשור מאז, לא מזמן, בשעת רחמים עצמיים ויין, שאלתי בחור חכם מאוד שעמד שם, למה נראה לו שהם לא מגיעים. והוא כלל לא נבהל מהשאלה המוזרה שהגיעה באמצע ערב שקט וטוב, אלא ענה לי ישר: "הם כבר לא מתרגשים משיאים קטנים כאלו, לקחת אותם לגדולים יותר". קיבלתי את דבריו כדי לנחם את הרגע. אף שאז הייתי בת 23 ולא היה שום שיא מאחוריי.

אבל מה זה משנה עכשיו, אני זוכרת שעמדתי עם בקבוק מים גדול ביד, הצטלמתי עם כל קורא שהגיע אל הדוכן ובכל פעם שמישהו שאל אותי מה מחיר ספריי, לחשתי: "50 שקל לספר, אבל לא נעים לי, אם יש לך פחות, גם בסדר". אגב, לא ממש השתניתי מאז. גם היום, בהרצאותיי בבתים, אני מזהה למי יש מספיק ולמי אין ואומרת בדיוק את אותו המשפט.

ואז נשמע קול מאחוריי.
"מרסל?".
הסתובבתי. זה היה הוא, מנדי. היה לו פנים נאות, הוא היה צעיר אך מבוגר ממני. עד היום אני לא יודעת מה גילו המדויק, הוא גם הזיע, ובכל זאת, היה לו ריח משונה כזה, לא של זיעה, אלא של משהו מאובק יותר, כמו איש שיצא מחדר הלמידה ובא ישר אליי.

"אני יודעת מי אתה", חייכתי והבטתי על שמלת הפאייטים שלי, לבדוק שאף מחשוף בעל שאיפות לא הרחיק לכת, לראות שרגליי מוסתרות ובכלל, שאין שום דבר שיכול לגרום לו להרגיש לא בנוח.
"אני יכול ספר?", אמר והשפיל מבטו.
"בטח, בטח", התעשתי מיד. הסתובבתי אל הדוכן, בעל הדוכן הסתכל בשנינו והגיש לי עט, פתחתי את הספר ושאלתי למי להקדיש. "לא, לא, לא", קרא מנדי, "בלי הקדשה, אם ימצאו, את מבינה?".

לא הבנתי, רק שעות אחר כך, באוטובוס הביתה הבנתי, הוא מזער את הסיכון כמעט לאפס. שנים אחר כך יצלם לי את ספריי מוטמנים עמוק בין ספרי הקודש שלו. אז, לדעתי, עוד לא היה נשוי, היום אני יודעת שהוא נשוי ואב לכמה ילדים ואת ספריית הקודש שלו הוא מנהל בעצמו.
הגשתי לו את הספר, הוא הכניס יד לשקית שלו והוציא משם שטר של 50. "לא צריך, מנדי", אמרה הנדיבה הידועה בת ה־23, שרשמה שלוש קופסאות טונה ודיאט קולה במכולת לפני שהגיעה.
"צריך מאוד", אמר והניח את הכסף על הדוכן.
"בזכותך הוצאתי אותו", הסתכלתי בו.

"אז תני לצדקה, שלום לך", הניד את ראשו לכיווני, הכניס את הספר לשקית והלך משם במהירות. רציתי יותר, כמו כל דמות שאני פוגשת. רציתי לשאול, לשמוע את מנגינת דיבורו, להתפלפל מולו בקצת התורה שלימד אותי אבי, לשאול אותו אם אני הכותבת (אז לא כיניתי את עצמי סופרת, למעשה עד היום קשה לי) היחידה שהוא קורא או שיש עוד "סופרי חול" שמוצאים חן בעיניו ובעיקר איך הגיע אליי. עד היום לא הצלחתי, הוא לא נותן לי הזדמנות, מגיע, רוכש ובורח.

מאז נוספו לי עוד המון קוראים חרדים, אני לא יודעת, אולי משהו בערבובי הקודש עם החול של סיפוריי מביא להם את "החול" מבלי לגרוע מ"הקודש". קרה משהו בעשר השנים האלו שחלפו, רובם כבר לא פיקטיביים, מחזיקים בפייסבוק פומבי לגמרי, מגיבים על סיפוריי בלי לחשוש, מגיעים לשבוע הספר ורוכשים ספרים בהתלהבות יתרה וקוראים המון, לפעמים אף יותר מאיתנו, החילונים.

השנה הודעתי שלא אגיע לשבוע הספר, בימים אלו אני עמלה על סיום כתיבת ספרי החמישי "וכל אחד לחוד" (אתם עדיין יכולים לרכוש אותו דרך הדסטארט), מגדלת ילדה, מרצה, ובמסגרת חודש הקריאה של משרד התרבות אף הופעתי בצפון על במה גדולה ובקרוב אגיע דרומה. השנה לא אפגוש במנדי ולא אחפש אותו בין קוראיי והוא לא כותב לי מילה על כך, ואני יודעת שהוא משוטט בפייסבוק שלי ומחפש את התאריכים ואני יודעת שההגעה הזו לשבוע הספר היא צוהר יפה בשבילו למה שהעולם חילק, אבל לו לא.

וגם לי היא צוהר. הצצה לפעם, לבוסר, להתרגשות, לסקרנות, לכל מה שאבד לי וממאן לשוב. ואני רוצה לכתוב לו מיוזמתי שאני מתנצלת ובשנה הבאה אעמוד עם כל חמשת ספריי ואחכה רק לו ואדאג שיפתחו לו את השער לפני כולם, ואם צריך אגיע אני אליו לבני ברק, למאה שערים או לכל מקום שיגיד לי ואתן לו את ספרי ביד, מה שאין סיכוי שיתגשם. אבל אני מפחדת לכתוב לו, כי אין לדעת מי יימצא מהעבר השני של מחשבו. ואני כל כך מקווה שמנדי ימחל לי על השנה ועל הפגיעה במסורת הקטנה שלנו ויגיע בשנה הבאה, שלפחות משהו אחד, קטן, כמעט לא מורגש, אבל קדוש כל כך, יישאר לי מהעבר הטוב, כי התקופה החדשה מניבה הרבה יותר מהכל, אבל אהובה עליי הרבה פחות, האמינו לי, הרבה פחות.