ראיתי גבר ואישה זורעים משהו יחד. לא יודעת אם היה זה שתיל ומה ניבאו לעתידו. האם רצו שיביא תבואה, פרי, ירק או משהו לגוון בו את הסלט, או שהייתה זו פקעת של פרח שיקשט את חצרם הקטנה. היה להם רגע יפה: היא לבשה גופייה וג'ינס קצר, כזה שעליו אני רק יכולה לחלום, והוא גופייה לבנה ובוקסר. הרגע הזה לא נגע לי כלל וכלל, ואולי עצם העובדה שהאטתי את רכבי ומבטי ננעץ בתוך האינטימיות שלהם, בין ערוגת הגינה לציוץ הציפורים ולבריכת הלטקס המאולתרת שהייתה שם, לא מחמיאה לי כל כך. אבל היה בין השניים האלו שלום, וכמה פעמים יוצא לכם לראות שלום? הרי שזה מחזה נדיר ולא יכולתי לפספס אותו, האמינו לי שלא יכולתי.
כך הם שתלו. למען האמת, היא הדריכה והוא שתל, אבל כדי שלא ירגיש לבד תחת השמש הקופחת, רכנה אליו וליטפה את ראשו, ידיו הגדולות התמלאו באדמה הלחה, וכשסיים עמד על ידה ורק היא חיבקה אותו. הוא לא הביט בה ולא נגע בה. אולי לא רצה ללכלך ואולי עדיין הביט על מה ששתל הרגע וחישב במוחו כמה זמן יעבור עד שישתנה המרקם, שיבוא הגבעול ותהיה תוצאה לעמלו. לבסוף היא משכה אותו פנימה, אל הבית הקטן ואז, כמו שגברים כמעט לא עושים, טפח בידו על הג'ינס שלה והיא שחררה צעקה לא פרופורציונלית אבל שמחה. אהבתי את הזוג הזה וידעתי שגם אם השתיל הזה לא תואם את העונה, הוא יפרח במיטבו ויהיה מרכז הגינה הקטנה שבטח שוכרים השניים במחיר מוגזם.
הדרך אל הצפון עברה לי בנעימים. אומנם יש לי הרבה שעות רכב, אני נוהגת לכל קצווי הארץ, מרצה, מעבירה סדנאות וחוזרת הביתה גם אם השעה אחת בלילה. ברוב הפעמים, כמעט בכולן, אני מסרבת כשמציע המזמין לשלוח לי מונית ומעדיפה לנהוג בעצמי, כך אין אף אחד שעושה ברקסים מוגזמים, שגורם לי לבחילה, שמדבר איתי על יומו ועצבותו כשאני טרם סיימתי את יומי ועצבותי ומפריע לשלוותי.
אני אוהבת את הכביש ואוהבת את הדרך, הנוף בארץ לא משתנה באופן דרמטי, כמעט אין פונדקי דרכים לעצור בהם, בכל אופן, לא כאלו ששווה לכתוב עליהם, והאוכלוסייה ברובה לא מגוונת כל כך, אבל עדיין, יש קסם במעט הקילומטרים הללו שבין אילת למטולה, קסם שנראה היטב כשאני משמיעה בדרכים שירי להקות צבאיות, שירי ארץ ישראל ושירי אהבת המולדת.
הפעם היעד שלי היה כפר חרוב: קוראת שלי היא מנכ"לית "מצפה השלום", כפר נופש בתוך הקיבוץ, וכשהסתכלה על הדברים שאני מפרסמת ועל חוסר המנוחה שלי, הציעה לי לבוא ולנוח. בדרך כלל אני מסרבת לדברים כאלו, אבל הפעם הסכמתי. דמויותיהם של האישה והגבר חלפו בראשי בכל כמה קילומטרים. איך זוגיות יכולה להיות טובה כל כך? איך היא מביטה בו מלמעלה ולא מקטרגת או משתחצנת שהיא שותלת טוב יותר? איך הוא לא מפחד שתרטון על הג'ינס שלה שהתלכלך אחרי הטפיחה שנתן לה, ואיך הבריכה שלהם, אף שהיא זולה, לא מבטון וצבעה קצת דהה, נשארת נקייה כל כך ושלווה כמו קוראת לי לבוא אליה?
ואז הגיעו הרחמים העצמיים שמהם אני מנסה לחמוק כל כך, מה אני לא עשיתי טוב? הרי לא הגיוני שיש רק צד אחד לסיפור, בטוח שגם אני חטאתי. והתחלתי לחשב לאחור ולהיזכר בסצינות, וכביש 6 של שישי בצהריים בתחילת הקיץ והחופש הגדול נפרש כולו אל מולי וכאילו רק בשבילי, והנה כמו בהולוגרמה אני רואה את כל הסצינות שבהן אני הייתי לא בסדר.
את כל הפעמים שחשבתי שאני יודעת טוב יותר, שמנעתי התפתחות עקב קנאה שנבעה מחוסר ביטחון שלי עם גופי ועם נפשי ועם עברי, ראיתי את כל הפעמים שבהן עלבתי ומניתי את הישגיי בגאווה מטופשת, חשבתי על כל הפעמים שאימצתי לעצמי את תרבות האינסטגרם והפייסבוק, וכמו מטומטמת, שבתור "אושיית רשת" צריכה לדעת שהכל פייק, השתמשתי בטוב שזוגות אחרים מציגים בכל ריב שני. והנה הגיעו ייסורי המצפון ושעשועי החרטה והדמעות הגיעו אל עיניי, ובמקום טישו הפעלתי את הווישרים רק כדי להצחיק את עצמי לרגע ולהזכיר שאני במקום טוב היום, עם קריירה שמינפה את עצמה מאז שזה נגמר, וילדה מאושרת ובית יפה ובכל זאת, הכאב לא הרפה, לא זכרתי שארזתי אותו ובכל זאת, הוא התלווה אליי.
לא ידעתי שיהיו עליות אל כפר חרוב, אלו לא סתם עליות, הן תלולות, על צלע הר ומפחידות נורא. כבר לא יכולתי לסגת אחורה או לפרסס ולמצוא דרך אחרת, הכביש היה צר מאוד ובזמן שאני עליתי אל הקיבוץ מכוניות אחרות ירדו ממנו ובתוכן, על פי רוב ואל תכעסו עליי כי אין פה הכללה רק מציאות, ישבו גברים ועל ידם נשותיהם הבטוחות בנהיגתם ובזהירותם. והייתי לבד והזעתי ומדי פעם פזלתי אל הנוף, הרי הגולן והכנרת והכל עצום! ענקי! פורח ויפה כל כך אבל מפחיד, כי התהום קרובה כל כך והידיים מזיעות והלב דופק.
בפנייה שלפני האחרונה הכביש בקושי היה סלול והייתי צריכה לסובב את ההגה בזהירות ימינה ולתת הרבה גז כדי שהמכונית תצליח לטפס. מה אומר לכם? שנים לא פחדתי ככה, אולי אני מקצינה ואולי אתם, תושבי כפר חרוב, קוראים את זה עכשיו וחושבים שאני עושה נזק, אבל הכל בסדר. גיליתי אחרי שעה, כשהגעתי בשלום לקיבוץ, שיש גם דרך חלופית ובטוחה הרבה יותר. כשנכנסתי אל החדר היפה, שנהנה מנוף של כנרת וגולן, בלי שום מתווך באמצע, מילאתי לי את הג'קוזי ובינתיים וידאתי עם אבא של גפן שהיא בסדר.
התפשטתי ונכנסתי אל הג'קוזי ושוב המועקה הזו. התחלתי לחשב את הימים. אולי אני הורמונלית, אולי משהו עובר עליי, אולי רק עכשיו אני מתחילה לכאוב את מה שטשטשתי בעבר? צללתי אל תוכו ובכיתי את חיי, אל תשאלו אותי איך אני יודעת שבכיתי במים, אי אפשר לזייף בכי. כשיצאתי, נרדמתי לשלוש שעות רטובה, עייפה ועצובה במיטה הגדולה שהכינו לכבודי.
איך פרויד אמר, "אם תרצה שיהיה בכוחך לסבול את החיים, היה מוכן לקבל את המוות". כשהתעוררתי בכיתי שוב, העיקר לשחרר את מאגר הדמעות, לחוות את הכאב כמו שהוא, לא לבטל אותו ולא להתעלם ממנו. אחר כך, כשכבר לא יצאה שום דמעה, עמדתי מול הראי, עירומה, איך שאני, הסתכלתי רק על פניי ונזכרתי בשבוע לפני, כשהוזמנתי אל בית הנשיא, והרצוג לחץ יד לכולם ורק אותי חיבק והחמיא לכתיבתי, ונזכרתי בשמלת הסאטן הכחולה שלבשתי ואיך עמדתי על הפודיום, שנה אחרי לידה, גירושים, עצב גדול, ונאמתי בפני גדולי השפה העברית.
וידעתי שעוד נכונו לי דרכים יפות וטובות, סלולות, בלי הרבה מהמורות, ובסופן לא כפר נופש, יפה ככל שיהיה, כי אם בית ושתילים שיפרחו לי בכל עונה.