נדמה שהפוליטיקה הישראלית נתקעה בדילמת האסיר. במצב המחנאות הנוכחי, שבשנים האחרונות אפשר לנצח רק על חודו של קול, אם בכלל, לכאורה חובה להכיל את "כל הגוש". המשמעות היא חיבוק אמיץ לכל מופרע וזב חוטם, כשתנאי הכניסה היחיד הוא לשנוא את המחנה השני לפחות כמוני.

הבסיס בחשיבה הזאת הוא שאם אני לא אחבק את המופרעים מהצד שלי, המחנה השני יחבק את המופרעים מהצד שלו וינצח. כלומר - היציאה היחידה מהדילמה היא מצב שבו שני הצדדים ישימו את טובת המדינה לפני טובתם הפוליטית. צד אחד אינו יכול לעשות זאת לבד, וזאת מהות הלופ המטורלל.

בינתיים, ככל שעובר הזמן יש יותר הזניה של קווים אדומים, שפעם המיינסטרים פשוט לא היה חוצה. אז כן - אחד הקווים הללו הוא למאן להתפטר כשמוגש נגדך כתב אישום. אבל יש עוד הרבה.

פעם לא היינו מעלים על דעתנו שבראשות הממשלה יכהן יו"ר מפלגה עם 7 מנדטים. פעם הייתה ג׳נטלמניות בסיסית שבמסגרתה ידענו שממשלה צריכה לכהן ארבע שנים, ושמותר להפיל אותה, אבל רק על נושאים מהותיים.

תמיד התקוטטנו בפראות, אבל פעם נזהרנו שלא לצעוק "זאב, זאב". כשבמשך עשור מכריזים מדי יום על קריסת הדמוקרטיה, בסוף כשזה באמת קורה - אף אחד כבר לא מקשיב. וכן - זה עובד בדיוק באותו אופן גם כשכל ערבי זוכה מיידית לתיאור תומך טרור, וכשכל מי שמשתף איתו פעולה מקים "ממשלה פלסטינית".

לפיד ובנט. חילוקי הדעות האידיאולוגיים נבלעו במסך עשן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
לפיד ובנט. חילוקי הדעות האידיאולוגיים נבלעו במסך עשן (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


עיתונות מטוטלת

זה לא שהעיתונות לא עוסקת בנושאים חשובים, היא כן. זו גם לא ההטיה שלה, או מעורבות היתר שלה בפוליטיקה. הבעיה הקשה שאליה נקלעה העיתונות היא סדר העדיפויות.

הנושאים החשובים מדווחים כדי לצאת ידי חובה, ואילו הרכילות הריקה והטינופים מסוקרים באובססיביות ובהמון חדווה. תראו בכמה מעט תשוקה מסוקרים הנושאים הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים, וכמה כותרות מקבלת המריבונת המבוימת בין דודי אמסלם לבנימין נתניהו.
מרוב מחנאות, היוצרות מזמן התהפכו לנו. הפוליטיקאים התחילו להתמקד בהרס האידיאולוגיה שהם מאמינים בה כדי שיוכלו להבטיח לשוב לשלטון ולתקן אותה. העיתונאים מסקרים את הספינים והטינופים כאחוזי תזזית, ומדווחים על הנושאים המהותיים בזמן שנותר, בעיקר כי אין ברירה.

שתי התופעות שלובות: כותרות הן סם החיים של הפוליטיקאי, וכדי להצליח, הוא יוצא למסע להשיגן. כשהכותרות המבוקשות בעיתונות הן הריקות, המטורללות והמטונפות, אין מה לספוק כפיים נוכח התנהגות הפוליטיקאים.

ברק כהן, אורלי בר־לב, סדי בן שטרית ולהגנים אחרים שמכונים בתקשורת הממוסדת כ"אושיות" או "פעילים", כמו גם בן גביר, אמסלם ורגב, הם יצירי כפיה של העיתונות בישראל. העיתונות אינה "רק מסקרת" או "בסך הכל משקפת". היא נותנת לגיטימציה. היא יוצרת.

כשהעיתונות היא רק מכונת רייטינג, וכשהפוליטיקה היא רק מכונה לייצור מנדטים, זה גרוע משתי בחינות עיקריות. האחת היא חינוך לפופוליזם ריק במקום לחוכמה, והשנייה היא שזה לא באמת מייצג את הציבור, אלא רק מסיט את תשומת הלב שלו מהעיקר.

ציידי הלייקים אוהבים לספר לעצמם שהם "מייצרים איזון". אבל עיתונאים מטעם ש"מאזנים" עיתונאים מטעם אחר, לא עושים עיתונות. הם עושים פופוליזם בטעם שונה. באותו אופן, קצת קשה לקבל את ההיגיון המנהיגותי של פוליטיקאים שמפיצים שקרים, כי "זה מה שצריך" כדי לנצח את השקרים של המחנה השני.

איילת שקד (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
איילת שקד (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)


לתגמל את הטובים

קשה שלא להעריץ את הנחישות של אנשים כמו מתן כהנא. הוא מייצג את הציונות הדתית האמיתית, המאמינה בדת ובמסורת אך שואפת לגשר. זאת שמפיצה ערכים יהודיים שמרבית עם ישראל יכול להתחבר אליהם, גם אם לא להסכים על הכל: חרדים, חילונים, ימניים, אנשי מרכז ושמאל שפוי, ורחמנא ליצלן - אפילו ערבים.

בשנה האחרונה כהנא נלחם בתופעה הפוליטית המתכנה "הציונות הדתית", בעוד אינה מייצגת את ערכי הגישור האלה כלל וכלל. היא סחפה אליה צעירים פטריוטים בגלל פופוליזם, מחנאות, קנאות ואגו, ומתבלת הכל בפירומניה. זה עצוב, משום שח"כים כמו בצלאל סמוטריץ׳ ושמחה רוטמן הם חריפי שכל, אבל אין להם עניין לפשר, אלא רק להיבחר.

הם משתמשים באינטליגנציה שלהם כדי להיכנס בחילונים, לבוז למרכז ולפשרות, ולהתנגד בתירוצים מפולפלים להצעות שבסך הכל מתיישבות עם האידיאולוגיה שלהם (ע"ע תקנות איו"ש, "ממדים ללימודים" וחוק האזרחות). הם משקיעים את הכישרון שלהם בהתנגדות קיצונית לחלק מהיסודות החשובים של המדינה.

אלה הכוחות הפופוליסטיים שאיתם כהנא צריך להתמודד, והמעשה הנכון הוא פשוט פחות ויראלי. לכן העיתונות פושעת כשהיא לא נושאת אותו על נס. תבדקו כמה סיקור קיבל בשנה האחרונה איתמר בן גביר וכמה קיבל מתן כהנא.


עוד כסף לעוד רעל

ויכוח ציבורי שאינו מבוסס על מהות לא מאפשר ניהול חכם של ישראל. איך הגענו למצב שבו גם אחרי שברור שהקואליציה הרעועה סיימה את דרכה, הפוליטיקה המתקטננת של האופוזיציה תוקעת את חוק המטרו ואת הפטור מוויזה לארה"ב?

כמה סמלי שהחוק שאמור להקל את זרימת התנועה בישראל נופל כנקמה על כך שבחורי הישיבות קיבלו תאריך בחירות שפחות נוח להם. כבר מזמן לא משנה אם לישראל יהיה הישג, משנה שיהיה הישג רק כשאנחנו בשלטון, בין שזה חידוש תקנות איו"ש ובין שאלה שיתופי פעולה עם ערבים. האידיאולוגיה הצטמצמה לרצון שישראל תיכשל ואפילו תיכנס לכאוס מסוכן, כדי שכוווולם יבינו שרק כשאנחנו בשלטון יש הישגים. תחי האידיאולוגיה החדשה.

בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)
בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)

אנחנו עם של שבטים שהתרחקו יותר מדי זה מזה, וכולם מתעקשים שהם "הצודקים" הבלעדיים. בני גנץ אמר השבוע שלאחר הבחירות ינסה לקדם ממשלת אחדות רחבה, וכולם התנפלו עליו בססמאות ה"כן ביבי" או "לא ביבי" במקום להתמקד במשמעות ובהכרח של אחדות רחבה.
מעניין שדווקא על הצעת הגדלת מימון הבחירות של האופוזיציה, הקואליציה הצליחה להתגמש ולהסכים. מי שמצביע בעד הגדלה של למעלה מ־12% למימון בחירות, אחרי ארבע מערכות בחירות מטורללות שזרעו כאן בעיקר דם רע וחוסר יכולת להגיע להסכמות (גם על נושאים שיש לגביהם הסכמות רחבות), הוא חלק מהבעיה.

הפתרון לא טמון בעוד מימון לתעמולה שמרעילה את האזרחים, אלא בפחות. הפתרון לא טמון ביותר דם רע והכפשות, אלא בפחות. הפתרון לא טמון בעוד הקצנה של המחלוקות, אלא בפחות. היחידים שהייתה להם קצת אינטגריטי בנושא הזה היו מפלגת העבודה ומפלגת ישראל ביתנו, שהצביעו נגד, אבל בואו. בסופו של דבר, גם הן יקבלו את הכסף הזה כדי להגביר את המחנאות, והחשבון יוגש לכולנו בפעם החמישית ברציפות.