שלשום הודיע נפתלי בנט על פרישתו. קשה להניח שההודעה הזו הפתיעה מישהו. הוא הייתה כתובה על הקיר מהיום המר ובעיקר הנמהר שבו חצה את כל הקווים האדומים כדי לנהל ממשלה זמנית שבה הוא משמש עלה תאנה לקואליציה המדירה את מרבית המחנה הלאומי, לפני שהעביר גם את הגה המדינה עצמו למנהיג הגוש השמאלי בכנסת.
כאשר בנט הכיר בכך שהימין החדש בראשותו לא עברה את אחוז החסימה בסיבוב הראשון של עידן הבחירות שאינן מסתיימות, הספידו אותו כולם. החריג היחידי, למיטב ידיעתי, היה הטור הזה למחרת תבוסתו. ההערכה התבססה בין היתר על הפוטנציאל של הברית הפוליטית הנדירה בינו לבין איילת שקד, ועל היותו של בנט המוביל הבלתי מעורער של הברית הזו.
קשה למצוא בפוליטיקה הישראלית מקבילה למערכת יחסים ממושכת, רצופת משברים ומהפכים, אבל יציבה וחזקה, כמו הברית הזו. כדי למצוא מקבילות צריך להרחיק להיסטוריה ולפרהיסטוריה.
בפרהיסטוריה הייתה זו מערכת היחסים במפ"ם בין מאיר יערי ליעקב חזן. הייתה זו ברית של שווים, כשיערי הוא הראשון ביניהם, סימביוזה של שניים המשלימים זה את זה. יערי היה האידיאולוג חמור הסבר, שביטויו חדים לעתים עד כדי בוטות, וכל כולם משדרים ריחוק. רק מעטים העזו לגשת אליו ולהטרידו מחיפושיו הרי הגורל והבלתי נלאים אחר פיתוח תיאוריות חדשות לשילוב בין אדום לכחול ולבן. חזן היה ההפך הגמור. חביב, מאיר פנים, איש של אנשים שניתן לפנות אליו בכל עת. להוציא ענייני אידיאולוגיה, אדם שתמיד מצא את הניסוח העגול ואת הפשרות הפרסונליות.
אם מערכת היחסים בין יערי וחזן זכורה כמעט באופן בלעדי לבני הגיל השלישי, מערכת היחסים בין משה דיין לשמעון פרס עדיין זכורה לרבים, בעיקר בשל מעמדם של השניים והתפקיד המרכזי שמילאו בחיי המדינה בעשורים המעצבים שלה. זו גם מערכת יחסים שיש בה קווי דמיון לזו של בנט ושקד.
גם במערכת יחסי דיין־פרס מדובר היה בשותפות הדוקה ואמיצה המבוססת על הערכה הדדית ושוויון מלא, אבל לא היה שום ויכוח על השאלה מי בכיר האחים. דיין היה כריזמטי, נוח לבריות אך מרוחק, ואילו פרס היה איש של אנשים. חרוץ מאוד, עד כדי תזזיתיות, בעל כושר ביצוע וביטוי מושלמים.
דיין הפך לדמות נערצת כבר לאחר מבצע סיני, ומלחמת ששת הימים הפכה אותו למושיע הלאומי ולאייקון בינלאומי. האיש עם הרטייה על העין הפך לסמלה של ישראל בעולם. פרס, לעומת זאת, היה זה שנאלץ לכתת רגליים כדי לקבץ כספים לתשלום חובות מפלגת רפ"י, שקרסה לאחר כישלונה בקריאת תיגר על מפא"י של לוי אשכול בבחירות של 1965.
דיין ופרס היו יצירי כפיו של בן־גוריון, שניהל באמצעותם את המדינה מאחורי גבה של ההנהגה הוותיקה של מפא"י. באמצעותם משך בחוטים משדה בוקר בזמן כהונתם של משה שרת כראש הממשלה ופנחס לבון כשר הביטחון, באמצעותם קרא תיגר על אשכול לאחר שהעביר לו את המושכות ב־63'.
דיין ופרס התנגדו לפרישה ממפא"י שבן־גוריון כפה עליהם. דיין הצטרף לרפ"י ברגע האחרון ותרם בעיקר את שמו. פרס הצטרף מיד ונרתם להקמת המפלגה החדשה בעמלנות בלתי נלאית. אבל כאשר הגיעה עת הקמת ממשלת האחדות, ערב מלחמת ששת הימים, מי שהוצע לתפקיד שר הביטחון היה דיין. מאוחר יותר נתמנה פרס לשר התחבורה.
הבעיה של בנט
בנט, כמו דיין, שיש מי שמזהה דמיון חיצוני מסוים ביניהם, גילה אומץ לב בקבלת החלטות לא שגרתיות. הוא כבש את המפד"ל, שהפכה לבית היהודי, החזיר אותה לימי הזוהר עם 12 מנדטים בבחירות 2013, רק כדי לפרוש ממנה לימין החדש, שלא עברה את אחוז החסימה. דווקא בתקופות של חולשה אלקטורלית ידע לנצל קוניונקטורה פוליטית כדי לקבל את תיק הביטחון ואת תיק המשפטים עבור שקד, בנוסף לתיק החינוך לעצמו.
הכישלון הגדול שלו היה חוסר הסבלנות הקיצוני לאנשים במערכות שאותן הוא מנהל: הסיעה בכנסת, חברי המפלגה ופעיליה המרכזיים. מנהיג פוליטי בדמוקרטיה אינו יכול לצפות ששותפיו לדרך יתנזרו מקשר איתו רק כי הוא מנהל עניינים ברומה של מדינה.
בזמן שהמתין שייקרא לבמה לקבלת פרס נובל לשלום, פרס בילה את הזמן בשיחת טלפון נסערת בניסיון לרצות פעיל מנאמניו בזכרון יעקב, שכעס על שיחה שהייתה לפרס עם יריביו בסניף המפלגה. אריק שרון נהג לבקר במפתיע את נאמניו בערים השונות. הוא היה לוחץ על כפתור באינטרקום של שכן, מציג עצמו ומבקש עזרה באיתור כפתור האינטרקום של הפעיל. למותר לציין שלמחרת כל השכונה ידעה ששרון ביקר את הפעיל, ויוקרתו זינקה מעלה מעלה. בנט תיעב את העיסוק הזה.
שקד הייתה ההפך הגמור. היא הייתה פתוחה לחברי המפלגה בבית היהודי, טיפלה בפניותיהם והייתה אהודה שם יותר מבנט, חרף חילוניותה המוחלטת. לכן גם התנגדה נחרצות לפרישה מהבית היהודי.
למחרת הכישלון בסיבוב הראשון נכתב בטור זה ששקד יכולה להוביל מפלגה מאוחדת של הימין הישראלי להישגים משמעותיים. אפילו הוצע השם "ימינה" לאיחוד המפלגות הממוקמות בתודעת הציבור ימינה מן הליכוד. שבועות מספר לאחר מכן אוחדו מרבית המפלגות וייקרא שמן בישראל "ימינה".
שקד לא הובילה את המפלגה להישגים הצפויים. בין היתר משום שבנט ובצלאל סמוטריץ' התייחסו להצבתה בראש הרשימה כגימיק חסר משמעות, וטרפדו מהלכים שהיו יכולים להזניק את המפלגה. היא מצדה נרתעה מעימותים עמם, אף שהכוח היה בידה, ולכן החמיצה את השעה.
בבחירות הקרובות יש לה סיכוי נוסף. אומנם, מעמדה הציבורי נחלש והיא ניצבת במערכה לבדה. מצד שני, יש לה החופש לנווט את המפלגה כחוכמתה.
הציבור הדתי־לאומי הוא כרגע חסר בית. תקומה או האיחוד הלאומי, גם ללא החיבור עם עוצמה יהודית, הוא מאכל חריף מדי למערכת העיכול של רבים. שקד, חרף חילוניותה, הוכיחה דאגה יעילה ומסורה לצרכיו של הציבור הזה, שאותו ייצגה וממנו שאבה את כוחה. אם תשכיל, אולי בחיבור עם מה שנותר מהבית היהודי, לייצב רשימה ייצוגית ואטרקטיבית, לציבור הזה יש לה סיכוי להצליח.
אף שמטעמים מובנים היא לא תקבע מסמרות בנוגע לשאלת הקואליציה העתידית, למפלגת הליכוד נפתחת אופציה שלא הייתה לה עד כה, וסקר ערוץ 12 הוא הראיה לאפשרויות החדשות שנולדו יש מאין.