בשבוע שעבר צולמה ח"כ מירי רגב כשהיא מחובקת עם ראש הממשלה הנכנס יאיר לפיד. לכאורה, מחווה אנושית יפה. שניהם פוליטיקאים, מן הסתם מכירים זה את זה כבר שנים, הוא נכנס - ולו זמנית - לתפקיד הבכיר ביותר במדינה, והיא באה לברך אותו. אך טבעי. אבל לא. כי לרגב היה דחוף להבהיר מיד שזה לא היה חיבוק. חלילה! היא פשוט התקרבה כדי להבהיר לו שבקרוב יימחק לו החיוך. אמירה שהיא המשך ישיר להתבטאות קודמת שלה, שבה טענה שלפיד ישנה את “התקווה" וישמיט מההמנון את “נפש יהודי הומייה". התבטאות שכל העולם - ובייחוד רגב עצמה - יודע עד כמה היא מופרכת.
אפשר למתוח על לפיד ביקורת, זה אפילו עניין קל מאוד, אבל לפקפק במידת הציונות של מפתח השאלה “מה ישראלי בעיניך?" זה באמת מגוחך. ועדיין, האמירה הזו עברה בשקט יחסי, בלי שום גינוי מתבקש, כי אנחנו חיים במציאות פוליטית שבה מותר להגיד הכל, אבל הכל, על היריב הפוליטי שלך. עולם שמחולק לבני אור ולבני חושך, ולכן כבר אין לשיח שבו שום גבולות. ואגב, לפיד לא ממש יכול להלין על כך, אחרי משפט “כוחות האופל" שלו.
לפני לפיד היה על המוקד נפתלי בנט - ימני מדופלם, חובש כיפה, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, שבגין החלטה פוליטית אחת (משמעותית מאוד, וכזו שמעוררת ביקורת מובנת לחלוטין), הפך לבוגד האומה. שמאל קיצוני. משתף פעולה עם טרוריסטים. אדם שייזכר “לדיראון עולם" כשקרן האולטימטיבי. ועוד ועוד. כאילו היה הפוליטיקאי הישראלי הראשון שהפר הבטחת בחירות (לא הרבה לפניו, למשל, היה זה בני גנץ שחבר לבנימין נתניהו בניגוד לכל מה שהבטיח לבוחריו. לא זכור לי שאנשי ימין הגדירו אותו כבוגד).
ואם כבר הזכרנו את גנץ, הרי שלא ממש מזמן - לפני אי אלו מערכות בחירות - הוא עבר את הלינץ' האישי הכי מכוער שזכור לי שנעשה פה, ונעשו הרבה. מה לא אמרו עליו? הציגו אותו כטיפש, עילג, אדם מעורער עם בעיות נפשיות קשות, גבר בוגדני שהעניק מינויים פוליטיים בתמורה למין, חסר אחריות ביטחונית, שמפקיר את הטלפון שלו לידי האיראנים. ועוד ועוד. והנה, הפלא ופלא, כל זה נעלם כשהחליט להצטרף לממשלתו של נתניהו. וגם בקואליציה הנוכחית, שהוא היה שותף לה, בליכוד הקפידו שלא להשמיץ אותו כי הוא סומן כחוליה חלשה שעוד עשויה לפרק הכל. אבל זה בסדר. התיקים האפלים ייפתחו מחדש ברגע הנכון, ושוב “ניזכר" שגנץ הוא לא פחות מסכנה למדינה.
העניין הוא שכל זה עובד גם הפוך. נתניהו עובר מתקפה אישית מלוכלכת ונטולת גבולות כבר שנים ארוכות. מתקפה שהצליחה לקבע פה תפיסות שהמתנגדים שלו מדקלמים כאילו היו אקסיומות. לדוגמה, השרטוט שלו כגדול המושחתים מבין הפוליטיקאים בישראל, אף על פי שטרם הורשע; שהאישומים נגדו רחוקים מלהיות מטלטלים; שקודמו בתפקיד הורשע וישב בכלא בגין שחיתות, מה שלא מונע ממנו להתארח בשלל פאנלים ולהטיף מוסר לנתניהו; ששר האוצר הנוכחי נחשד בפרשיות קשות בהרבה, כולל טענות על היעלמות עדי מפתח, אבל זכה להכשר מהרגע שבו פנה לצד “הנכון". ועוד ועוד.
נתניהו חווה כבר שנים מסע מתמשך של דה־לגיטימציה, שלא בוחל גם בפגיעה בנקודות החלשות והפרטיות שלו, קרי - אשתו וילדיו. למעשה, ההבדל המהותי היחיד בין ההכפשות האישיות משמאל ומימין הוא הסגנון. המתקפות האישיות על נתניהו נעשות בדרכים יותר “תרבותיות", באצטלה של “עבודה עיתונאית" או “אזרח מודאג". בעוד הימין, לפחות זה שמייצגים אנשים כמו רגב, עושה זאת באופן הרבה יותר בוטה, שקוף ולא פעם גם וולגרי. ועדיין, הרעיון זהה. המאבק בין היריבים הפוליטיים פה הוא כבר מזמן לא אידיאולוגי (לא פלא. ממילא אין ביניהם פערים גדולים במיוחד), אלא אישי לגמרי. ונטול גבולות. והתוצאה המפחידה היא ליבוי מתמשך של שנאה בין המחנות הפוליטיים. אני כמעט מתגעגע לימי התום, שבהם אמא של שמעון פרס הייתה ערבייה.
על הסכין
- במסגרת חלוקת העולם לשחור ולבן, גם ערכים מקוטלגים פה ל"פרוגרסיביים" או “שמרניים". אין אמצע. ואז, גם אם אתה אומר דבר שאמור להיות אלמנטרי לגמרי, כמו - לאישה יש זכות להחליט על הגוף שלה, כולל בנושאי הפלות - האמירה שלך נתפסת באופן אוטומטי כפוליטית, ומסמנת אותך כ"שמאלן". וזה קורע לב, באמת.
- התגובות הרבות והנרגשות על הידיעה שמשה נוסבאום סובל ממחלת ניוון שרירים לא מעידות רק על החיבה לעיתונאי הוותיק. אני מרגיש שהן גם ביטוי של הערכה למערכת החדשות שהוסיפה להעסיק אותו, אף על פי שקצב הדיבור שלו הואט ויצר גל של שמועות. בעולם התחרותי ונטול החמלה שאנחנו חיים בו, יש פה גילוי נדיר של אנושיות.
- הספיישל של ריקי ג'רווייס בנטפליקס נראה כמו דרישת שלום בוטה, חסרת גבולות ומצחיקה במיוחד, מהעבר נטול הפוליטיקלי קורקט שבו גדלנו. ג'רווייס צוחק על הכל, כולל אוננות מול תמונתו של היטלר התינוק, או הטענה שאלוהים סידר איידס רק להומואים, כי הוא נהנה לראות סקס לסבי. בעיניי המבוגרות, לפחות, אין פה שום דבר פוגעני באמת. רק הומור מלוכלך ומשובח.