האזנתי לטאונס ואן זאנט בלבד והגעתי למקום חפצי טרם שצלחתי חצי משיריו. חלק ניכר משיריו של ואן זאנט ראה אור בחברות קטנות כ–Poppy ו–Tomato וקשה למצוא אותם, והקופסה המובטחת תקועה בסכסוך זכויות בלתי נמנע בין יורשיו. כמה אופייני למי שחי בבוז מוחלט לכל הגשמי והחומרי בעולם, שהאנשים בחייו לא הפנימו את ערכיו. הערך המוסף של הקופסה המתמהמהת הוא שחלק משיריו הוקלטו כדואטים עם האומנים הגדולים של תקופתו, מי שאינם יודעים לומר כיצד הייתה נראית הקריירה שלהם ללא השפעתו.
מי שצפה בסרטים, קרא את הביוגרפיות, ראה את המופעים המצולמים ואת הופעות האורח ששכרותו ניכרה בהן, יודע שוואן זאנט חי כדי למות. הוא היה נעול על מותו כמו טיל שיוט. ספק אם היה מישהו שנהנה מסבל ומהידיעה המובהקת שהוא בונה מדרגות לגן עדן מסגנון חייו, מתמסר לגורלו ההרסני כמו טאונס ואן זאנט. אביו מת בגיל 52, וואן זאנט לא האמין ביכולתו לשבור את הקללה. לפעמים זה מהפנט לראות מישהו מייחל למותו בחייו כאילו היה פרס ניחומים.
השאלה האמיתית כפי שאנחנו לומדים במהלך השנים היא לא כמה זמן חיית אלא מה השארת. ואן זאנט כתב כמה מהשירים היותר עצובים ושוברי הלב בהיסטוריה של המוזיקה האמריקאית. הוא היה מחבר השירים הטוב ביותר שהעמידה טקסס, למי שאינו שוכח שגם ווילי נלסון הוא מטקסס. למען שלום בית, לא אזכיר שגם דון הנלי מטקסס, כי מיד יתפתח קרב אוכל בקפטריה. זה לא רק סיפורו האישי הטרגי והקשה לעיכול של ואן זאנט והצורך שהוא מעורר אצל אנשים נוחים להשפעה להריח דבק, לשתות ללא חשבון ועד אובדן חושים, לקחת אופיאטים וסמים לא סינתטיים, כדי להבין מה עבר עליו ומה דחף אותו להתרסק על קיר המוות בגיל כה צעיר. זאת העובדה שוואן זאנט היה מוכשר ברמות המשגרות גלי אכזבה וגעגוע שלעולם אינם שוככים.
בעוד יוצרים אחרים חולפים ליד האמת הקשה או מייפים ומורחים אותה בליפסטיק עד שהיא נראית כזונה מפורכסת, ואן זאנט היה מהנוירוכירורגים האלה שנכנסים לך למוח עטויים בכפפות אגרוף ומנסים לטפל בווריד המדמם ומאיים להטביע אותך. בנוסף ליכולתו הנדירה להשיא מילים נוגעות ללחנים מרסקים, היה קולו ללא אח ורע בקאנטרי־רוק ובכלל. אי־שם בין ווילי נלסון, ג'וני קאש, בוב דילן וזמרי יודל שווייצרים.
ואן זאנט חתום על כ־30 אלבומים הסובלים ממִחזור מוגזם של חלק משיריו בעיבודים שונים. אבל אם יש שיר אחד המזכיר לי שאני עדיין נושם וכי הקיץ הזה הוא העגום, המכוער והמייאש ביותר שראיתי באמריקה, זה Pancho & Lefty. אחרי הביצוע הראשון שהיה כולו אקוסטי, מורבידי ואפל, הקליט אותו ואן זאנט שוב עם כלים מחוברים לחשמל ולמגברים במין צהלה סוסית המשרתת טוב כל כך את המעשייה האפלה. אינני זקוק לוואן זאנט כדי לדעת שאף אחד לא יוצא מכאן חי. לא משנה איפה אני, מה קרה לי, מה יהיה, איפה תחילת הדרך אל האושר ואיפה האפלה בפאתי העיר, טאונס ואן זאנט גורם לי להרגיש; טוב, רע, באמצע - להרגיש. הוא חסר כמו ג'ורג' קרלין - "טקילה אחת, טקילה שנייה, טקילה שלישית - רצפה" - חשוב שיש למי להתגעגע.
ג'ון טאונס ואן זאנט נולד ב־4 במרץ 1944, נצר לשושלת טקסנית של ברוני נפט. מצד אביו הגיע הייחוס המשפחתי עד סם יוסטון, מגיבורי קרב העצמאות של טקסס ממקסיקו. באחד הניסיונות היותר מגוחכים לסרט על האלאמו, תל חי של אמריקה, שיחק דניס קווייד את סם יוסטון. בניסיון אחר שיחק אותו ביל פקסטון ולצדו ריי ליוטה, שניהם מתים. לא רוצה לעשות מזה עניין, אבל מדור הנקרולוגים של ה"ניו יורק טיימס" הפך בשנה האחרונה לנמל היציאה של רבים וטובים מגיבורי התרבות שלי. אין לי מושג מה זה אומר.
לרוב מגיעים יוצרים מיוסרים כמו ואן זאנט מהצד העני של המסילה, אבל ילדותו של טאונס עברה בחוות יוקרתיות בטקסס ובקולורדו כשהוא נהנה מאהבת אביו ומהערצת אמו. כמובן שתנאי הפתיחה הטובים הללו חברו לאישיות מרדנית ולא שגרתית, שחיה מחוץ לקווי המתאר עם מנת משכל גבוהה במיוחד (איי־קיו 140). כאשר התקשו לשלוט בו בנסיבות רגילות, נשלח ואן זאנט למכללה הצבאית שאטוק במינסוטה, שם, להפתעת כולם, התגלה כטירון חרוץ שלא פרץ את המסגרת הנוקשה. בתקופה האתגרית בחייו רצה ואן זאנט להיות טייס. הוא הצליח אבל בלי מטוס. הוא הצד האפל של טופ גאן.
ב־1962 נרשם ללימודים באוניברסיטה בבולדר, קולורדו, שם החל להגדיר את אישיותו ההתמכרותית. הוא הריח, הסניף, שתה, נטל והזריק והדאיג את הוריו, עד שביצעו התערבות ושלחו אותו למרכז רפואי בגלווסטון, טקסס, לשלושה חודשים של טיפול בשוק חשמלי עם אינסולין. ככל הנראה החל ואן זאנט להריח דבק מתישהו בשנה הראשונה בתיכון. התמסטלות מדבק הייתה נפוצה בקרב בני נוער באמצע שנות ה־50, בעיקר אלה שהתקשו להשיג סמים רגילים.
"אתה הולך לקליניקה, והרופאים קושרים אותך למיטה. הם משמנים את האלקטרודות ומדביקים אותן לראשך במקומות שונים ואותו דבר לחזה שלך ומקומות אחרים. מזריקים לך סודיום פנטוטל ומבקשים ממך לספור לאחור. הדבר הבא שאתה יודע זה שאתה מתעורר בחדר שבו אנשים אחרים מתעוררים לאטם. כאשר אתה ער, האחים לוקחים אותך חזרה לחדר שלך. נהגו לשאול אותי איך אני מרגיש ועניתי שאני מרגיש מאוד חולה. וחוזר חלילה עד שאינך זוכר את שמך, שהוא כנראה הדבר החשוב ביותר לך בעולם".
כשנשא עיניו אל האייקונים הגדולים של המוזיקה האמריקאית, ידע ואן זאנט שהרקע העשיר שממנו בא ושתמיד יוכל ליפול עליו בעת צרה, מצר את צעדיו בתחום היצירתי. כסף היה נטל בעיניו ומשך כל חייו הבוגרים הגדיר את ההבדל המהותי בסגנון חייו בינו ובין משפחתו. הוא התגורר בקרוואנים מטים ליפול ודירות מעופשות וטחובות, בצפיפות ודוחק גם כאשר החל מעמיד צאצאים עם שלוש נשותיו החוקיות ואחרות. ואן זאנט ידע כי ג'ימי רוג'רס חרש את המערב האמריקאי המיתי בהתגנבות לקרון רכבת; וודי גאתרי הידק את נתיבי האדמה הצחיחה וביקר במחנות העקורים בשפל הכלכלי הגדול באוקלהומה; רוברט ג'ונסון ניגן בגיטרה לשטן בצומת הדלתא של מיסיסיפי, והאנק וויליאמס נהג מבר לבר, שתה ושר עם בוקרים נודדים עד שמת במכוניתו.
ואן זאנט נחשף לבוב דילן על ידי חברה שנתנה לו להאזין לאלבום הראשון. הוא לקח את האלבום הביתה, האזין לו ואמר לחברתו: "אני לא יודע". מהתגובה הפושרת הראשונה צמחה האזנה כפייתית עד שהתקליט נשחק מאהבה. בעיקר כבשו אותו המילים. ב־26 ביוני 1986, באוסטין, טקסס, נקלעו ואן זאנט ודילן לאותו מקום. חנות בשם אלקטריק ליידילנד שבה קנה דילן בגדים. דילן רצה לפגוש את ואן זאנט, והשניים נדחפו איש לזרועות אחיו באותו יום. אלמלא היה ואן זאנט אחרי ימים ולילות ללא שינה ובמצב הצבירה השתוי שלו, הייתה יכולה להתפתח ביניהם שיחה משמעותית. אבל המפגש בין שני האוטיסטים החברתיים לא עלה יפה.
היה דיבור על להקליט משהו ביחד אבל שום דבר לא יצא מזה. במפגש שני הזמין דילן את טאונס לכתוב איתו, הזמנה שממנה התעלם. את מה שניתן לייחס לגסות רוח או לכל בעיה נפשית אחרת של אישיותו הדו־קוטבית, היה סוף הקשר בין השניים. חוץ ממופע טלוויזיה ב־CBS שבו חגג ווילי נלסון את יום הולדתו ה־60 ודילן הגיע לשיר איתו את "פנצ'ו ולפטי". הטלוויזיה הייתה פתוחה בביתו של ואן זאנט ובנו JT קרא לאביו לצפות בדואט. טאונס חזר לישון והחמיץ את דילן בשבתו כדילן, משנה את השורה "Livin’ on the road my friend" ל"Livin’ on the edge my friend".
הזמר סטיב ארל, מחבריו הטובים של ואן זאנט, שקרא לבנו טאונס והקליט אלבום שלם משירי ואן זאנט, ידוע - אולי שלא בטובתו - כמי שאמר "טאונס ואן זאנט הוא מחבר השירים הטוב בעולם, ואני מוכן לעמוד על שולחן הקפה של בוב דילן במגפיים ולהכריז את זה בקול רם". ג'סטין טאונס ארל, זמר כאביו, מת לפני שנתיים ממנת יתר של קוקאין מעורב בפנטניל. מותו נרשם כתאונה, אבל אין שום דבר מקרי בפנטניל. ג'רי ג'ף ווקר, חברו של ואן זאנט ומחבר "מיסטר בוג'נגלס" האלמותי, מת לפני שנתיים. גאי קלארק, זמר וחבר קרוב, מת ב־2016.
"אינני יודע מאיפה בא 'פנצ'ו ולפטי'", אמר ואן זאנט, "אבל פתאום הוא היה שם והתחלתי לכתוב את המילים. אני זוכר שבתחילת הכתיבה חשבתי שזה על המהפכן פנצ'ו וילה. זה היה השיר הראשון שכתבתי עם התייחסות למקסיקו. טקסנים קרובים לתרבות המקסיקנית וחיים אותה בחלקה, ואילו אני גרתי בהרים בקולורדו". במהלך לילה במוטל כתב ואן זאנט את "פנצ'ו ולפטי". "זה בא אליי מהר מאוד". הוא ניגן את השיר מול קהל ביום שחיבר אותו. בקהל היו כמה מוזיקאים ואחד מהם אמר שזה יהיה שיר נהדר כשיהיה גמור. "חזרתי אותו לילה למוטל וכתבתי את הבית האחרון".
חברים זוכרים סיפור אחר. כאשר היה ואן זאנט מאושפז בבית חולים אחרי מנת יתר, החל לכתוב את השיר. כאשר שר את השיר לחבריו, הם היו משוכנעים שהוא מייצג את חוויית המוות שלו וכי שני החברים, פנצ'ו ולפטי, הם שני הצדדים של אישיותו. אין ספק שמדובר בשיר מזמין לפרשנות. יש בו פרולוג שאינו קשור בהכרח להמשכו. אחר כך יש קפיצה לסיפור האישי ונעשה ברור שהמספר הוא טאונס אף שלא בטוח שהוא מזהה את עצמו. נוכחות האם בשיר מחזקת את הקרבה בין טאונס לאמו וממקמת אותו בהיררכיה המשפחתית. בשאר השיר משמשים בערבוביה חלומות ופנטזיות על שוטרים ושודדים, בגידה וחרטה שבמרכזן דיכוטומיה שאינה מתבררת, משום שוואן זאנט לא היה טרוד בדילמות פשטניות כאלה; מבחינתו המבין יבין.
הוא אהב להתל בחבריו וכתב כמה מהשירים העצובים והאפלים של המאה ה־20; הוא כתב כמה יקר בעיניו לחיות והשקיע מאמץ עילאי רוב שנותיו להרוג את עצמו. מסוג המיתות שהקימו סביבו כת שחיפשה את ההיבט החיובי של המוות בסיפורים מיתולוגיים ושזיהו רומנטיקה במסע ההרס העצמי שלו. הוא היה גבר רך דיבור ומגע, שעטה תחפושת מאצ'ו כדי להתאים לחבורת פורעי החוק המוזיקלית שהתגבשה אותם ימים סביב ווילי נלסון ואנשיו וניסתה לקדם שימוש במריחואנה כדרך חיים. נשים מצאו שהוא מושך ורב־קסם.
קשה להכחיש את האופן המאוד מסוים שבו ניתן היה לתייג אותו כיפה תואר. הכל היה נכון עד שנטל מנה הגונה של קודאין או כל סם מאותה משפחה והוציא ממנו התנהגות רעה והתעמרות בסובבים אותו, שעליה התחרט כבר בעת התרחשותה. עם סטיב ארל שיחק פעם רולטה רוסית מכיוון שרבו.
בעיקר היה קשה למעריציו לעכל שכישרונו הוא סוד כמוס. שבגלל ניהול כושל והקלטת אלבומיו בחברות שוליות, לא הגיעה פריצת הדרך המיוחלת ואת הקילומטראז' המתבקש עשו על שיריו זמרים אחרים. "פנצ'ו ולפטי" היה הברווז שהטיל ביצי זהב, אבל רובן לא בקעו בחשבון הבנק של מחברו. אמי־לו הריס ששמעה את ואן זאנט שר במועדון לילה בניו יורק ב־1969 "הייתה המומה". היא הקליטה את השיר והפכה אותו לשלה. כך גם ווילי נלסון ומרל הגארד שעשו איתו ים של כסף. הם לפחות הזמינו את המחבר להופעת אורח קצרה כשיכור בקליפ שצילמו לשיר.
בסרט תיעודי שנעשה עליו בחייו יש סצינה שבה הוא שר ומנגן את "Waitin’ round to die", אחד מהשירים הרבים על מוות שכתב ושר. ואן זאנט שר ומנגן בצריף הרעוע שבו גר עם אשתו הראשונה לסימור וושינגטון, שכנו וחברו הזקן. ככל שהשיר נעשה עצוב ומורבידי יותר אך נוקב בכנותו, מזהה המצלמה את סערת הרגשות המתחוללת אצל סימור וסוגרת עליו בקלוז־אפ שבמקום אחר היה נחשב חודרני ונצלני אבל כאן צולח את מכשול הטעם הטוב. עיניו של סימור מאדימות ומתמלאות דמעות המתחילות לזלוג במורד לחייו. אשתו של ואן זאנט מזהה את התרגשותו ומחבקת אותו. ואן זאנט שר כהרגלו בעיניים עצומות ואינו ער כלל לדרמה המתרחשת לידו.
בשלוש שנותיו האחרונות לחייו מת ואן זאנט בתשלומים. הוא היה מחויב למוות ולא הניח לאף אחד להסיט אותו מנתיבו. להקות צעירות כסוניק יות' זיהו את כישוריו והזמינו אותו להקליט איתן. לאחת ההקלטות הגיע בכיסא גלגלים עם ירך שבורה, שעל הכאבים שהסבה לו לא דיווח לאיש. הוא היה כה מסטול שהלהקה ביקשה ממנו בנימוס לדחות את ההקלטה למועד מאוחר יותר.
בחג המולד 1996 חזר הביתה לאשתו השלישית ג'אנין ולילדיו ונכנס למיטה. בכורו JT שם בקבוק בידו, והאב הבטיח שהוא חש בנוח והכל כשורה. ב־1 בינואר הגישה לו ג'אנין גבינה, קרקרים, פרוסות תפוח ורוסט ביף ויצאה את החדר לדבר בטלפון. ואן זאנט ניצל את היעדרה למות, כנראה מהתקף לב.
אחת ההופעות האחרונות שלו הייתה ב"לה לונה רוזה" באוסטין, שהיא אחת מבירות המוזיקה והאוכל המרתקות באמריקה. הוא היה כה שיכור שלא הצליח לסיים אף שיר בהופעה, שהידרדרה לסוף בהול. מעריצים נעלבים עבורו התחמקו מהאולם כאשר הוא ניסה למצוא אקורדים על צוואר הגיטרה ומלמל ג'יבריש. מי שנותרו עד הסוף התביישו בעצמם והרגישו כצופים בתאונת דרכים שלא עזבו עד שכל ההרוגים פונו על ידי כוחות ההצלה. בסוף ההופעה הוא התמוטט.
ללוויה הגיעו חבריו הטובים. לייל לאווט שר שיר אחד ואחריו חברו גאי קלארק שליווה אותו כל חייו. שיכור כהרגלו, אמר קלארק כי "קבע את ההופעה הזאת לפני 30 שנה". הנוכחים צחקו. אגב, האנק ווליאמס מת באותו יום ב־1953. אין לי מושג מה זה אומר. הפזמון של שירו "צעקות מהמטבח" היה: "Good-bye to the highway, good-bye to the sky. I’m headed out, good-bye, good-bye".