אני איש שמאל. שמאלן. אין לי מושג מה זה אומר באמת, אבל כשאני ניגש לקלפי, אני נכנס ברגל שמאל ומצביע ביד נטויה לאחת ממפלגות השמאל (לא שהבחירה כזו גדולה, זה או העבודה או מרצ). אני בוכה, כמו שאר חבריי לשמאל, על זה שמרצ עלולה להיעלם, אבל כשאני חושב על זה באמת, מרצ מזמן כבר נעלמה.
מאז 1999 היא לא הייתה בקואליציה וגם עכשיו, כשנכנסה לקואליציה, לא היה רגע אחד שבו אמרתי לעצמי ״הנה, בשביל זה הצבעתי למרצ״. אין לי מושג מה הם הביאו לממשלה שהוא שונה ממה שהביאה כל מפלגה אחרת שהייתה שם. כן, הם הביאו ממשלה בלי ביבי, אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה להגדיר את עצמי דרך השלילה, כלומר אני לא מת על זה שכשאני חושב מה עשו בקול שלי אני מקבל את התשובה שבאמצעות הקול שלי חסמו מישהו.
אני רוצה להאמין שאני מצביע בשביל משהו גדול יותר, אני רוצה להגיד שבאמצעות הקול שלי הגנו על זכויות אדם, תרמו למאבק במשבר האקלים, חתרו לדו־קיום אמיץ וחידשו את המאמץ להשגת הסדר מדיני עם הפלסטינים, אבל לא בטוח שאני יכול להגיד את זה. מבחינה תיאורטית כולם מסכימים שיש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, פשוט עוד לא מצאנו אותם. מבחינה תיאורטית כל חבריי לשמאל ואני מסכימים שיש חיים ליברליים ונאורים בשמאל הישראלי, פשוט עוד לא מצאנו אותם. החיפושים בעיצומם.
הסיבה שאני בשמאל היא כי בבית שבו גדלתי כולם היו בשמאל וחונכתי להאמין שלהיות שמאלני זה אומר שאתה במחנה המשוחרר, הפתוח והנאור. אבל אני לא בטוח שיש מחנה כזה. אם מישהו יודע להגיד לי איפה נמצא המיקום של הדבר הזה שמכונה ״מחנה השמאל״, שיודיע לי, ואני אורז תיק תוך דקה ויוצא לשם. באמת מעניין, מה קורה במחנה הזה של השמאל? בטח כולם מתקנים לכולם שם את העברית ויש מדורה גדולה באמצע המחנה אבל זו מדורה חשמלית, זה בעצם צילום וידיאו של מדורה בוערת על מסך גדול, וכולם מושיטים יד לשלום ולדו־קיום אבל אין שם באמת ערבים, אז לא ברור מה עושים עם היד המושטת.
בקצה של מחנה השמאל יש גדר גבוהה שיש כמה שעלו עליה והם מספרים שהם ראו מחזה מדהים: מחנה של אנשים מרוחים בג׳ל, שלא אומרים שום דבר אחד לשני, כי הם בטעות עלולים להגיד משהו שיש בו מן העמדה, והם אוכלים שם רק מאכלי פרווה, לא חלבי ולא בשרי, רק פרווה, ובאמצע יש זירת אגרוף גדולה שבה מקרינים קרבות עבר של יאיר לפיד וכולם בעד הכל ונגד הכל כל הזמן, בעת ובעונה אחת.
וכולם שם גם מגנים כל הזמן כל דבר אפשרי. מגנים אירועים על רקע לאומני, על רקע פלילי, בלי רקע, מגנים את היחס לרופאים המתמחים, מגנים את השכר הגבוה של המנהלים במגזר ההייטק, מגנים את השכר הנמוך של המורים, מגנים את השימוש במילים לועזיות בשירי פופ ים תיכוני, מגנים שירים של אייל גולן, מגנים את שידורי ״חתונמי״, מגנים את הלחימה של הכלבים בחתולים, את הלחימה של החתולים בעכברים, את השימוש במילה ״עכבר״ כאביזר למחשב, לפעמים מרוב גינויים הם אפילו מגנים את עצמם בלי לשים לב.
מבחינתי השמאל הישראלי התאבד פעמיים. הפעם הראשונה הייתה במרץ 2008, כשרן כהן לא נבחר לראשות מרצ בפריימריז של המפלגה. הפעם השנייה הייתה בפברואר 2012, כשאילן גילאון לא נבחר לראשות מרצ בפריימריז של המפלגה.
לאחר שתי ההתאבדויות הללו הרופאים קבעו חד־משמעית שהחולה מת ואני כבר שנים מצביע לגופה. למה? ובכן, כי להצביע לשמאל זה המעשה הנכון. זה מה שחונכתי להאמין בו. זה הרגל שהוא אולי מגונה אבל הוא חלק מהמהות שלי. מדי פעם אני רואה עדויות קטנות לכך שהצבעתי נכון. למשל כשאני שומע ראיון של ח״כ מוסי רז ברדיו. אבל אלו רגעים קטנים שלא באמת ממלאים בתוכן את התשובה לשאלה ״למה לי שמאל עכשיו?״.
אני חושב שהדבר שהכי כואב לי זה שגם בשמאל (כמו גם במרכז ובימין) לא מציעים שום פתרון ברור, או לפחות התחלה של פתרון, לשני הנושאים הכאובים ביותר מבחינתי - יוקר המחיה ומחירי הנדל״ן. לפחות לא כזה שאני מודע לו. אני יחסית מעורה בנעשה במרחב הפוליטי הישראלי ואין לי מושג מה ההבדל בין מרצ והעבודה לשאר המפלגות בעניין יוקר המחיה ומחירי הדירות.
גם הנציגים שלהם - בדיוק כמו הנציגים של המפלגות האחרות - ממלמלים כל מיני דברים לא ברורים על רשות מקרקעי ישראל ועל הפשרת קרקעות לבנייה והמס שהמדינה גובה על בנייה וכל מיני דברים בסגנון שאני לא באמת מצליח להבין.
גם בשמאל, כמו בימין ובמרכז, לא תוכל למצוא מדיניות סדורה בנושאים הבוערים האלו, שהם גם הנושאים החשובים ביותר לבני הדור שלי. ומה נשאר לנו פרט לנושאים האלו? כבר מזמן הבנו שהשלום הוא מושג נטול תכלית ושלא באמת יהיו כאן נישואים לזוגות חד־מיניים או הפרדת הדת מהמדינה, כל מה שנשאר לנו זה למצוא סימנים למישהו שמבין שככה המצב לא יכול להימשך.
מישהו שיבין שזה לא מעניין אותנו אם מדינת ישראל היא דמוקרטית ויהודית או יהודית ודמוקרטית, מעניין אותנו להפסיק לחיות בחרדה מתמדת מהעשרה בחודש, שבו יורד לנו הצ׳ק של שכר הדירה ותשלומי האשראי ושנוכל להאמין טיפה, רק טיפה, שבעתיד, מתישהו, מלחמת ההישרדות הזו תיגמר, ושנוכל להתחיל לחיות כמו שמגיע לנו.