בשבוע שעבר כתבתי לכם על האישה שישבה מולי ובהתקף קנאה לא מוסבר כלפי הקשר שלי עם מושא אהבתה הקדום, עלבה בי (ואפילו השליכה עליי זית). כתבתי גם על התגובה הלא פרופורציונלית שלי ועל מתקפת הנגד. באותו הלילה שכבתי במיטה ובכיתי נורא. אני יודעת שאם הייתם חברים טובים שלי ונוכחים באותה הסיטואציה, לבטח הייתם צוחקים ושואלים “על מה את בוכה? גם אני הייתי מגיב ככה", אבל לא היה על ידי אף אחד, והמצפון לא עשה לי הנחות.
בכיתי על זה שהשפלתי אותה בחסות גילה, שדיברתי אליה מגבוה ושנתתי לה להרגיש קטנה כל כך, זו לא אני וזה לא בדנ"א שלי. פעם הייתי מבליגה, לחי אחת שלי יכלה לבעור ובמקום להניח עליה קומפרס קר, דאגתי להגיש מיד את הלחי השנייה - לא עוד.
מחיתי את הדמעות ואז שוב בכיתי על דברים שלא מתחשק לי לכתוב לכם עליהם פה. לא אשקר, זו תקופה כזו מחורבנת, הלילות לבנים, האכזבות מאנשים מתגברות וההבנה שהאדם היחיד שיש לי בעולם היא יוצאת חלציי, מרוממת אך כואבת באותה המידה. בסופו של דבר נרדמתי, בלי שמיכה מעליי ועם טלוויזיה דולקת ברקע. לא היה לי מושג שבעוד כמה שעות אצטרך שוב להילחם באישה חסרת ביטחון שתפיל עליי תיק שלא קשור אליי בכלל.
בבוקר התעוררתי חצי שעה לפני גפן, הכנתי לה סדין ושמיכה נקיים כדי לקחת למשפחתון, ביצה מקושקשת עם גבינה בצד ומלפפון חתוך לאורך ואת בקבוק המטרנה שלה, שעמו היא מתנחמת כשאני מעירה אותה לקראת היציאה אל הגן. אחר כך ניגשתי אל שידת הבגדים שלה ובחרתי חליפה קיצית יפה והערתי אותה בעדינות. כשהיא מתעוררת, אין חמודה ממנה, היא לא בוכה ולא רוטנת, אלא פוקחת את עיניה, מרגישה את ליטופיי על גבה, מחבקת את הכרית מתחת לראשה ועוצמת עיניים לעוד כמה שניות.
כשמתחוור לה שהגיע הבוקר ועכשיו זמן להתעורר, היא מתיישבת במיטה שלה ומוסרת לי את כל מה שיש שם: בובה, שמיכה ורודה, הכרית, הבקבוק ולבסוף, אחרון חביב, “צצי" המוצץ. כשאני מודה מקרב לב על כל חפץ שמגיע אליי ומחייכת אליה, וכשהמיטה כבר מתרוקנת לחלוטין, אז היא מושיטה ידיה אליי, כמו אומרת לי “עכשיו קחי אותי". ואני, שחיכיתי לזה כל הלילה כשהילכתי בין החדרים, התיישבתי בחדר העבודה, הלכתי אל המטבח, הפשרתי בשר ליום המחרת, ואז סידרתי קצת את הסלון, רק מחכה לאחוז אותה בידיי, לנשק את ראשה ולתת לה להתפנק בשקע צווארי עוד כמה דקות.
הורדתי אותה בגן והבטחתי שבערב, כשאבוא לקחת אותה, נלך לברי־כה (היא השלימה את ה"כה"!). חיפשתי מקום לכתוב בו, בית קפה נחמד שגם מגיש ארוחות בוקר. לא נסעתי אל הקפה השכונתי שלי, כי שם כבר מזהים אותי הלקוחות וגם יש לי לא מעט חברים ואין סיכוי שאוכל לשבת בשקט עם המחשב ולכתוב. מצאתי המלצה אינטרנטית על בית קפה קטן באחד המושבים בשפלה, עניין של 20 דקות נסיעה, הפעלתי את ווייז. ברקע בן וינון מתווכחים ברדיו ורגע אחרי כן צוחקים. ונסעתי.
כשנכנסתי אל המושב, קינאתי באנשים הגרים בו. אף שהיה כמה דקות מהעיר, היו לו אווירה וזמן משלו, ריח הקיץ נישא באוויר, שמעתי ציפורים מצייצות, שלושה כלבים טיילו יחד בחוץ ושלטי הכניסה לבתים הפרטיים
כשנכנסתי אל המושב, קינאתי באנשים הגרים בו. אף שהיה כמה דקות מהעיר, היו לו אווירה וזמן משלו, ריח הקיץ נישא באוויר, שמעתי ציפורים מצייצות, שלושה כלבים טיילו יחד בחוץ ושלטי הכניסה לבתים הפרטיים עוצבו כל אחד במקוריות יתרה - כמו איזו גאוות יחידה של אותו הבית.
את בית הקפה מצאתי מהר אף על פי שהיה עליי לעבור שביל עפר ארוך עם המכונית.
הם זיהו אותי מיד, עוד כשנכנסתי וביקשתי להתיישב במקום עם שקט. “מרסל", קראה אליי אישה שישבה עם בעלה ושלושת ילדיהם הקטנים, איזה כיף שלגן הפרטי של הבת שלי החופש הגדול יגיע רק באמצע אוגוסט. חייכתי אליהם, “בוקר טוב".
“אני שרופה עלייך", אמרה, היא הייתה רזונת, נמוכה, היה לה קארה שחור והיא לבשה שמלת מיני צהובה, צמודה ודי פשוטה. בעלה הסתכל עליי ולא הבין. “זאתי מהפייסבוק", הסבירה לו מיד, “הקראתי לך את הסיפור שהיא כתבה על אמא שלה, שהיא אישה חולה ובערב החג, היא לוקחת אותה אל המשפחה. מה שלום אמא שלך?", הסתכלה עליי, בעלה חייך, הוא היה קירח ונמוך כמוה, היו לו עיניים טובות וידעתי שהוא מהנהן להסכמה סתם כך ואין לו מושג מי אני ומה הסיפור הזה.
“הסיפור לא על אמא שלי", חייכתי אליה. המלצר ניגש אליי, “בואי, הכנתי לך שולחן עם שקע".“לא!", החליטה האישה באסרטיביות גמורה, “תני לי להזמין אותך לקפה, זה החלום שלי לשבת איתך קצת".
בכל יום אחר הייתי מסרבת, והאמת שניסיתי, אמרתי לה שיש לי טור לכתוב ודד־ליין להגשה, ולא באתי להרבה זמן, וגם המלצר מלמל איזה משהו על כך שלא יוכל לשמור לי את השולחן, אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע, הלכה אל השולחן הצמוד, הביאה כיסא והניחה אותו ליד בעלה. “רק קפה!", החליטה, “נו, איזה קפה את שותה?". הובכתי מאוד אבל חשבתי שאולי זה פיצוי על אתמול. נתתי למישהי לבכות, אז עכשיו אתן למישהי קצת לשמוח. “אקח הפוך, על סויה, ואם תוכל בכל זאת לשמור לי את המקום, ממש אשמח".
“הוא ישמור, הוא ישמור", אמרה האישה, “הוא סחבק, נכון?". המלצר חייך בנימוס והלך להביא לי את הקפה. “נו, ספרי משהו על עצמך", דחקה בי, הילדים שלה לא דיברו, אחת צבעה בחוברת, והשניים האחרים שיחקו בסלולריים שלהם. לא לקח לה הרבה זמן לקפוץ לתכלס: “תגידי, איך חיי הגירושים? את נותנת עבודה?", קרצה. בעלה הסתכל עליי, הבנתי שהוא דולה פרטים דרך דבריה, שכן, אין לו מושג מי אני וכל כך הצטערתי שאלו הדברים שהוא שומע.
“אני אמא עכשיו, זה לא כמו ברווקות", עניתי וכבר התחרטתי שישבתי. “אבל את כותבת סיפורים על דייטים ועל גברים, אל תשחקי אותה", התעקשה. “יש פה ושם, אבל לא משהו רציני מדי", עניתי.
“מה אתם עושים בחיים?", העברתי את השיחה אליה, איזו טעות שישבתי, איזו טעות. “יש לנו עסק משותף, בעלי עבד, הקים אותו, וכשהתחתנו הצבתי לו עובדה שמהיום אני המנכ"לית", היא צחקה צחוק גדול עם איזו נחירה מביכה, ובינתיים הגיע הקפה שלי. בעלה שאל אותי שאלות, נראה היה כי מובך ממנה עד מאוד ובכל זאת, כבר מקבל על עצמו את הדין כי הוא רגיל אליה.
לרגעים הברוטליות שלה אפילו הצחיקה אותו. שוחחתי איתו קצת על כתיבה, הוא אמר לי שהוא רוצה לכתוב את סיפור החיים של אמא שלו ושאל אם אני עושה דברים כאלו, היא התערבה בשיחה ואמרה שעכשיו אני בדייטים ואין לי זמן לסיפורי חיים ושוב צחקה עם עצמה ושוב הוא שואל אותי על כמה עולה עניין כזה וכמה זמן זה לוקח, ושוב היא נכנסה לשיחה ואמרה: “תגידי, הגרוש שלך מקנא לך? ת'אמת".
הרגשתי שהיא מנסה להוזיל אותי. סיימתי את הקפה, הודיתי להם וקמתי מהשולחן. “אז איך אפשר לדבר איתך?", שאל בעלה ועיניו תמימות, לא הייתה לו שום כוונה, האמינו לי, כשיש אחת כזו, אני מזהה. “בחלומות שלך תדבר איתה", התעצבנה האישה בצהוב, שאליה לא כל כך התייחסנו, “יאללה שיהיה לך בוקר טוב ולכי תיתפסי על גבר אחר", אמרה לי. לעזאזל, אין סיכוי שזה קורה לי שוב בתוך 12 שעות.
“את לא רצינית, איזה פה גדול יש לך", הסתכל בה. “הכל בסדר", אמרתי, “תודה על הקפה". “בפעם הבאה בעלי יוכל לתת לך משהו אחר, נראה לי שהוא רוצה", צחקה ושוב נחירה, הילד הגדול שלה הביט בה בגועל וחזר אל הסלולרי שלו. היא הייתה בהמה.
הלכתי לדרכי ושוב, הזעם ההוא, גדודי הלוחמים בראשי, אלו שכיבדו את ההודנה שלי עם היקום שנים רבות, התחמשו והחלו לצעוד לכיוונה, וניסיתי לעצור אותם, האמינו לי שניסיתי, אבל היום אני אמא, ויש לי כבוד אחר, ואת חייליי את לא בולמת יותר. שבתי על עקבותיי.
“את שומעת?", אמרתי לה, היא הייתה בדיוק באמצע מיני נזיפה מבעלה. “מה?", לא הבינה למה חזרתי.
“אם ארצה את בעלך, תוך שעתיים הוא ישכח שהכיר אותך בכלל". הסתכלתי עליו, הוא חייך והרכין את ראשו. “את חסרת כבוד עצמי", אמרתי, “ועוד מילה אחת לכיווני, את תתחרטי שפנית אליי בכלל". פתחתי את התיק שלי, אצבעותיי רעדו, אני לא רגילה לדבר ככה. הוצאתי 10 שקלים והנחתי על השולחן. “זה על הקפה, סתומה אחת". לא הייתי צריכה לקלל אותה ובטח לא ליד ילדיה, אבל היא שתקה, ופני בעלה מרוצים. הילדים בכלל לא שמעו.
ניגשתי אל השולחן, המלצר שכנראה היה עד לכל הסיטואציה, הבין כבר שלא אמשיך לשבת שם, הוא הנהנן בראשו, אספתי את חפציי ויצאתי משם. אני אוהבת שהבת שלי מניחה עליי ראש בבוקר, כל בעיות העולם נשכחות ממני, ואני שוב נזכרת שקיבלתי קבין של טוהר בעולם מלא ברפש.