מהמו"מ החשאי ועד הארוחה המכרעת בקריה: מאחורי האיחוד בין בני גנץ לגדעון סער

ביום שישי שעבר, שבוע ימים לאחר פיזור הכנסת, נפגשו בקריה בתל אביב שניים לארוחת צהריים: שר המשפטים גדעון סער ושר הביטחון בני גנץ. הסועדים העדיפו את פורמט הטייק אוויי, שהבטיח להם אווירה אינטימית עם אפס אוזניים מיותרות בסביבה. אחרי כשעה, לקראת סיום הסעודה, לחצו השניים ידיים והעסקה נסגרה. סער וגנץ נפרדו לשלום, יצאו החוצה, וכל אחד מהם שוחח בטלפון עם אנשיו, שחיכו בקוצר רוח לבשורה: "זה קרה".

כמה אנשים בצד השני של הקו נשמו לרווחה, ואף השמיעו קולות שמחה למשמע ההודעה. לאקט לחיצת הידיים קדמו לא מעט לילות לבנים, שנציגיהם של שני הצדדים העבירו במשא ומתן ארוך וקשוח. זה לא היה קל ולא קרה מהר, אף ששני המנהיגים הגיעו מזמן למסקנה כי איחוד כוחות עבורם הוא הרבה מעבר לעוד טריק פוליטי, אלא צעד אסטרטגי מחויב למציאות.

באותו רגע של לחיצת ידיים בסוף הארוחה, התרחשו כמה דברים בו־זמנית: קמה רשימה חדשה שאיחדה את אנשי כחול לבן ואת חברי תקווה חדשה; יועז הנדל וצביקה האוזר איבדו סופית את ביתם הפוליטי ויצאו לשוק החופשי לחפש את עצמם מחדש, כשנכון לשעת כתיבת שורות אלה הם מנהלים מו"מ נמרץ עם ימינה; בנימין נתניהו איבד את הקלף המנצח שעליו בנה את אסטרטגיית הקמפיין של הליכוד ("זה או אני – או לפיד וטיבי"); והציבור קיבל אופציה נוספת להקמת ממשלה אחרי 1 בנובמבר. כך הפכה מערכת הבחירות מ"ראש בראש" לתלת־ראשית - ולהרבה יותר מעניינת.

עבור גנץ, איחוד לקראת בחירות לא היה קו חדש בעלילה. המחשבה להתרחב באמצעות איחוד פוליטי עם רשימה נוספת הסתובבה בסביבת יו"ר כחול לבן לפני כמה חודשים. סיפורו הקצר והטרגי של נפתלי בנט הוכיח כי לאף ראש מפלגה אין ולא תהיה לגיטימציה לשאוף גבוה ולכוון לראשות ממשלה עם מספר חד־ספרתי של מנדטים ביד, וזה היה בדיוק הכיוון. מהרגע שכנגד כל הסיכויים צלח את הבחירות האחרונות ונכנס בכבוד לממשלה החדשה, קיבל גנץ החלטה אסטרטגית לכבוש את היעד הפוליטי הכי גבוה.

אחד התנאים ההכרחיים בדרך למשרד ראש הממשלה, לפי תוכנית העבודה של גנץ, היה מיתוג עצמי כראש גוש המרכז. בהתחשב בעובדה כי המרכז הפוליטי אינו שממה, והשחקן הוותיק שהתמקם שם לפני עשור אף הפך לאחרונה לראש הממשלה, הצעד היחיד מבחינת גנץ היה חיבור עם מפלגתו של סער, שהתבררה ככוח היחיד בזירה התואם את כל הקריטריונים.

גנץ נרתם למשימה והחל בשדרוג הקשר עם סער, שבזמנו לא בדיוק נחשד בחיבה יתרה כלפיו. אנשי גנץ ארגנו מפגשים, והושקע מאמץ רב בבנייתה של מערכת יחסים חיובית שתסיר כל מכשול אישי בדרך לאיחוד אפשרי בהמשך. כל מי שייכנס לארכיון ויעבור על הכותרות מישיבות הממשלה, יגלה כי לא נרשמו התנגשויות משמעותיות בין השניים. זאת אף על פי שבמקרים רבים אחרים לא היסס שר הביטחון להתווכח וגם להתקוטט עם יתר שותפיו לשלטון. אפשר למצוא בארכיון התנצחויות בין גנץ למרב מיכאלי וגם בין גנץ ללפיד. על כבודו של גדעון סער דאג יו"ר כחול לבן לשמור, עד כמה שאפשרה הדינמיקה הקואליציונית המורכבת.

פרט לרעיון של בניית הגוש, היה לגנץ נימוק נוסף לטובת האיחוד - לו היה רץ לבדו, היה מוצא את עצמו ראש בראש מול מפלגת יש עתיד, הממוקמת היטב במרכז המפה, עם קריצה שמאלה. עבור נתניהו, יאיר לפיד הוא דמות אויב מושלמת להשתמש בה לצורך הפחדת הבוחרים.
בשביל גנץ, דו־קרב מול לפיד על קולות המרכז והמרכז־שמאל היה עלול להיות כואב ולהסתיים בצניחה חופשית. לפיד הכריזמטי, העומד בראש מפלגה חזקה דו־ספרתית כבר בתחילת הקמפיין, ועוד במעמד ראש ממשלה מכהן, היה מסוגל לשתות את הקולות של גנץ בקשית ולהשאיר את כחול לבן עם מחצית כוחותיה. במצב החדש, כמועמד לראשות הגוש, הפך גנץ לגורם משמעותי ולמתחרה ממשי, שמבקש לשחק במגרש לא מול נתניהו או לפיד, אלא לצדם - עם הפנים לציבור.

"אפס הפתעות והדלפות"

גם בתקווה חדשה לא בא האיחוד הפוליטי כאלתור פתאומי על רקע הסקרים. הדיבור על הצורך בשילוב כוחות עלה והתחזק בסמוך להתפרקות הממשלה. רק שבשונה מגנץ, שקלו סער ואנשיו אופציה נוספת בכפוף להתפתחויות. אילו בנט היה נשאר בראשות מפלגתו, הייתה העדיפות ניתנת לחיבור עם ימינה. ברגע שנודע על פרישתו של בנט מהחיים הפוליטיים, הפור נפל: הולכים לכיוון גנץ.

לסער ולחבריו לרשימה היו סיבות משלהם לחפש את השידוך הפוליטי הזה. מה שהוביל אותם לאיחוד לא היה הפחד מפני אחוז החסימה. תקווה חדשה נהנית מציבור בוחרים מצומצם, אך מגובש ועקבי, המורכב מאנשי הימין המתון שלא רוצים לראות את נתניהו חוזר למעון בבלפור. השאלה העיקרית שמבחינתם נותרה ללא תשובה מספקת הייתה "איזו ממשלה אנחנו רוצים וגם מסוגלים להקים אחרי הבחירות?".

לא לסער ולא לגנץ הייתה תשובה לתת לעצמם, והכי חשוב – לציבור שאת תמיכתו ואת קולו הם באו לבקש. היעדר כל ממשלה אלטרנטיבית לממשלת ימין־חרדים צרה של נתניהו הדיר שינה מעיני שר המשפטים. "פקטור הממשלה" הפך לשם המשחק, למניע המרכזי לאיחוד.
כך החל מו"מ ממשי, והשידוך הפוליטי יצא לפועל. מי שניהלו את השיחות ונהיו לאדריכלי הפרויקט בעל השם הארוך "כחול לבן – התקווה החדשה", היו שניים מצדו של גנץ: השר חילי טרופר, שטיפל בתחום התוכן, ושחקן פוליטי ותיק ובכיר ויועצו הקרוב של גנץ עו"ד רונן אביאני. אביאני, שהיה אמון על הפן הפוליטי של המו"מ, פעל מול זאב אלקין, שייצג את תקווה חדשה.