הומלס

הדירה ששכרתי בוושינגטון פינת סקוט בפסיפיק הייטס הייתה בדיוק כפי שבעלת הבית תיארה אותה. אינני יודע כיצד נשפכתי בקלות יחסית אל החלל הפרטי של אישה שאינני מכיר, ישנתי על מצעיה, התקלחתי באמבטיה שלה מוקף מיני סבונים, שמפו ותכשירים קוסמטיים. לא מתאים לי. בעלת הבית שתואר ה־M.A שלה מנורת'ווסטרן היוקרתית תלה על הקיר, נסעה לדרום אפריקה לבקר את אחיה.

מיד נזכרתי בניקול קידמן ב"מזימות זרות" ("The Interpreter"), שבו היא משחקת מתורגמנית באו"ם שגדלה באפריקה ומגלה שאחיה נקלע לאמבוש מהפכני ונרצח. לא סרט גדול, אבל המשיכה המינית בין קידמן ושון פן, איש השירות החשאי שנשלח להגן עליה, היא כמו לבה רותחת זורמת באיפוק אפלטוני וחשש הדדי של שניים שהם שבירים כחרסינה דקה.

אין כמו שון פן כשהוא עצוב. אסוציאטיבית, הגעתי לסרט “The Land" שלופת את לבי הבודד כבר שנה. רובין רייט, גרושתו של פן, ביימה את עצמה כאלמנה ואם שכולה שבעלה ובנה נרצחו בירי המוני, והיא פורשת מחייה לבקתה מבודדת בהרים של וויומינג שם היא מנסה לשרוד חורף קפוא עם שימורי טונה ושק שינה אך בעצם מבקשת למות בתנאים שלה. גם שם יש מין שון פן כזה,  דמיאן ביצ'ר (Demian Bichir), צייד שאשתו ובנו נהרגו בתאונת מכונית שהוא נהג בה שיכור.

שכבת צבע נוספת היא אילוסטרציה לכוחה המרפא של הבדידות, אבל האיפוק שאותו מפגינים השניים על רקע נוף קדומים קפוא אינו מדבר אליי. רק מי שהיה יודע שאחרי כמה שנים לבד במקומות שאינם נוטים טבעית לחיבוקים גדולים ומכילים, אפלטוניות היא לצרצרים. את העיקר שכחתי: שון פן בוכה כשהוא מספר לקידמן שאשתו שעזבה אותו נהרגה בתאונת דרכים עם הגבר שלטובתו עזבה. לא כל מה שכתוב במדור אישי הוא בהכרח אוטוביוגרפי.

לא סרטים גדולים, אני מודה, אבל לכדו, כל אחד בדרכו, את עוצמתו המחניקה והמאמללת של להיות לבד. שתי שחקניות יפות שנעות קפואות בבועות שקופות ואטומות כמו דבורים בכוס זכוכית הפוכה. משהו בדבר הצנטריפוגה, שלעתים אנו עפים ממנה ונכנעים לגורלנו במקום להילחם בו. לא פחות חשוב, ליהוקם של שני גברים שיכולים לדבר מעט ולהניח לשתיקות שלהם ולעצב בעיניהם לדבר.

ההוראות המודפסות שהשאירה אינגריד בעניין חתול רחוב מזדקן החולף לעתים בדירה, היו ספרטניות מדי: אוכל יבש, קופסת שימורים של אוכל רטוב פעם ביום ולנקות את הגללים מקופסת החול; ויטו שלנו שקל כמו עגל וישמעאל שנסע עם אמו הוא עלם אתלטי, ושניהם לא הצליחו למצוא את הקופסה עם פנס ומקל עיוורים. כמה שנמאס לי להרים גללים מהרצפה, ברכות בוקר טוב, במידה ולא דרכתי בהם יחף, לא הפסקתי לאהוב אותם. בניגוד להבטחה של אינגריד שאין לחתול קפריזות, מצאתי חתול במצב נפשי מעורער.

בלילה השני הוא הקיא על השטיח ובניגוד למובטח הוא ישן על המיטה ולא מתחתיה. בסן פרנסיסקו נכנסו חתולים לחיי; אצל הוריי לא היו חיות מחמד. אולי האהבה אלינו הייתה כל מה שיכלו לתת. את ארבקל וביופורד ירשנו בדירה ששכרנו זמנית ובעליה לא חזרו אליה. כשחזרנו לישראל בתחילת שנות ה־80, שלחנו קודם את החתולים ב"סוויסאייר" דרך ציריך, וההורים של נעמי באו לקחת אותם משדה התעופה. איזה נכדים שעירים; אין טענה שלא היינו מוזרים.

סן פרנסיסקו 2022 אינה העיר שבה השארתי את לבי בשנות ה־70. היא כבר לא האטרקציה של התרבות האלטרנטיבית כפי שהייתה לפני 50 שנה. עיר שחיבקה את המוזרים, האגוצנטריים ויוצאי הדופן, מייצגת עכשיו מיקרוקוסמוס של הישגיות כפייתית, תזרים מזומנים נדיר בכיסיהם של ילדים מילניאליים שעשו אקזיט עתיר מיליונים בהייטק ומנווטים את העיר לסגנון חיים שהולך ומתרחק מהישג ידו של בן תמותה רגיל; ההבדל בין אנשים שעובדים למחייתם ומי שלוקחים זהב ישר מהמכרה.

אף שאני נטול מגורים ומחפש מקום לחיות בו, העיר שפעם שילמתי 375 דולר לדירה שהייתי חוזר לגור בה בשמחה, היא התשובה האמריקאית לתל אביב. שכר דירה נמצא מחוץ להישג ידו של אדם רגיל. העיר שהייתה תמיד מכה קולינרית היא כעת מסעדה אחת גדולה לאלה שאין להם פנאי ועניין לבשל; בתי הקפה הם אתרי פולחן המוניים, ושוק האיכרים הוא תמצית מזוקקת של חיים על גג העולם בפנטהאוז. והכל עטוף בצדקנות של תנועות אורגניות מהחוואי לצרכן ללא מפלצות תיווך ושינוע. למי שמאמין שהסוחרים החדשים טובים וישרים מהישנים.

אינני יודע לאילו גולאגים הוגלו מי שנראים וחיים כמוני והיו פעם לבה ומצפונה של העיר, אולי משום שסירבתי לשוב לבקר קלישאות אורבניות כמו הייט־אשברי, כדי לגלות שמי שבחברתם שתיתי קפה ועמדתי בתור למאפין אוכמניות ב"טסהרה", הם כעת קשישים מדובללי שיער כמוני, ממלמלים לעצמם ונושאים בתיק־שכל מהוה עותק ממורט של תסריט שכתבו ב־1980 וספר שירים של לורנס פרלינגטי מחנות הספרים "סיטי לייטס" בנורת' ביץ'. פרלינגטי מת בשנה שעברה, אבל החנות שנוסדה שנה לפני שנולדתי קיימת. תנועת המלקחיים האורבנית להכנעת נורת' ביץ' השאירה מובלעת בעלת ניחוח פתטי. נתתי פוזה בסמטת ג'ק קרואק הסמוכה לחנות, עד שהבנתי שאני עומד בשלולית שתן של ההומלס הסמוך.

הפער בין ההומלסים הרובצים ברחובות להיפסטרים שאינם מחמיצים אף מסעדה חדשה ומנהלים את תיק המניות שלהם מהאייפון, בלתי ניתן לגישור. זה פער נפיץ שמחזיר את העיר 40 שנה לאחור, לימים שבהם נחטפה פטי הרסט בידי הצבא הסימביונזי והשתתפה בשוד הסניף של בנק היברניה. זה ניטרוגליצרין מזיע שהדליק את הטינה המעמדית והגזעית באתרים דלקתיים כמו אוקלנד, שבה השוטרים קודם יורים קודם ואחר כך שואלים שאלות. שכונה יוקרתית כמו פסיפיק הייטס, שבה נעולים העשירים באחוזותיהם מאחורי סורג ובריח, היא כעת כמו שיר של ספרינגסטין מ־1975, עם ניידות מייללות קורעות את הלילה.

מתחת לשכבה דקה של שפים, בריסטות, רבי־מלצרים, בעלי חנויות יוקרה וחנויות ספרים, נמצא כוח העבודה האמיתי; מקסיקנים ודרום אמריקאים העושים בעיר את כל מה שאזרחיה המצליחים לא רוצים לעשות. זאת עיר שבה מתחרים עשיריה ושועיה ביניהם מי יקנה את הבית היקר ביותר באמריקה. אם מישהו רוצה לראות את הנזק הפיזי שעוללו פייסבוק, טוויטר ואחרות, שיבוא לסן פרנסיסקו. בתי הקפה המיתולוגיים שבעבר ישבו בהם גיבורי דור הביט והמסעדות האיטלקיות שכבלו בהן את סבתא לכיריים ושבהן אכלת כמו מלך ב־7 דולר, עדיין שם, כאילו, אבל לא.

"Mamacita" המקסיקנית הנהדרת במרינה נסגרה. מוסד היסטורי כמו "Little Joe’s" בקולומבוס גם הוא נסגר אחרי פרפורים עם מותו של בעל הבית. למקומך הקבוע על הדלפק הגישו במחבת בוערת את התרד, הפטריות והבשר המוקפץ עם יין הבית וקלמארי בימי חמישי. העיר עבדה משום שהניחה לתרבויות אוכל שונות להתקיים במקביל ובטווח מחירים גמיש מזול ליקר; אבל כסף עכשיו אינו נחשב, חוץ מאחוזי הפשיעה הגבוהה והאופנה של פריצות רבות משתתפים לחנויות יוקרתיות לרקן אותן מסחורה. זה לא ממש לגנוב אלא ניסיון להישאר בחיים. וכמובן הניסיון הכושל להחביא את חסרי הבית.

את האיטלקים הזקנים שחיפשו על המדרכה שעות נדירות של משחק בוצ'ה, אור שמש מלטפת שחדרה את הערפל, ואת המשוררים עם בעיות השיניים שהתפרנסו מהוראה או ממו"לות של עיתונות מחאה, החליפו תיירים זרים, בעיקר מהזן האירופי, שהתנחלו באתרים שבעבר נשפכה מהם תרבות אלטרנטיבית כשהם מכלים כמויות מסחריות של טירמיסו, מאפינס, קנולי, ג'לאטו ואספרסו.

"אינך יכול לשוב הביתה" היא אמירה שחלה על יותר מאשר מקום לידתך. היא תקפה גם לגבי ביתך המאומץ שאותו עזבת ברגע של חולשה במקום להכות בו שורשים ולעמוד על שלך. טקס הבוקר הרגיל בפסיפיק הייטס נהיה נהיר לי אחרי כמה ימים: ברבע לתשע יצאו הבעלבתים מבתיהם המפונפנים במכוניות גרמניות חדשות ובתשע הגיעו המנקות במכוניות יפניות עם ציוד ניקוי מהבית.

בעוד סצינת האוכל בניו יורק היא מסע מפרך הממחזר את עצמו לדעת בעקבות קאדר מסעדות עונתיות חדשות מאת עשרה שפים ומסעדנים רבי־מוניטין שאינם מתביישים להגיש חשבון של 300 דולר לארבעה סועדים, סן פרנסיסקו מציעה מבחר אמיתי, מגוון, אתני ואותנטי. בעוד בניו יורק כבר במונית חזרה מתחילה תחושת החמצה להתנכל למצפון ולחשבון הבנק, בסן פרנסיסקו כל ארוחה שאכלתי הייתה טעימה, מקורית וייחודית. הסצינה הקולינרית בסן פרנסיסקו סובלת מיומרנות שהיא תו הזיהוי של מילניאלים עשירים, אבל יש בה מסעדות שלא מבקשות להמציא את האוכל מחדש אלא רק לבשל את המיטב כפי שצריך לבשל אותו.

האוכל המקסיקני בסן פרנסיסקו אותנטי וקרוב ביותר למקור יותר מכל מסעדה מקסיקנית בחוף המזרחי ושני אולי ללוס אנג'לס בלבד. האוכל הסיני אינו גנרי ומנומס כמו בערים אחרות, אלא מחולק למטבחים האזוריים של סצ'ואן, הונאן ואחרים. האוכל ב־Brandi Ho ההונאנית ישרוף אתכם, אבל אין כמו המנות החריפות והטעימות כשדמעות זולגות על פניכם. אינני ערוך יותר לבליסה הגדולה של צעירותי. הניסיון לעמוד בתעוקה של שתי ארוחות ביום התגלה כמופרך ומעבר ליכולתי.

לא הופתעתי לגלות שטקילה איכותית ממזקקות אקזוטיות הנגישות בעיקר בחוף המערבי הפכה למשקה הפופולרי, נקייה או בקוקטיילים. גם אם תבקשו, ומדוע שתבקשו, לא יטחנו לכם מרגריטה לברד. הטקילה סובלת כעת מתמחור של תרופות ביולוגיות, מכיוון שלטפס במעלה המחירון הוא סוג של תחרות. אישית מספיקות לי "הרדורה", "קונממורטיבו" או "סנטנריו" ולא "אזול" בבקבוק לבן, שנראית כמו הנקניק שמכינים ב"קולומבוס", או "אל טסורו" וכמובן "קוזמיגוס", שהייתה סטארט־אפ של ג'ורג' קלוני. יין טוב יקר מתמיד אחרי שגפנים רבות נשרפו בשנים האחרונות.

במשך שנים רבות כאשר שאלו אותי במיין מאיפה אני, אמרתי מסן פרנסיסקו. בעיקר משום שאני חושב שזו שאלה חצופה גם אם גדלת עם ג'ק, רוברט וטד קנדי בהייאניס פורט. אני מוצא שהשאלה מאיפה אתה בעייתית. לא רק משום שהיא חודרנית וחוצה גבולות, אלא גם משום שבעולם כה מבוזר, מסוכסך וקרוע לאורך קווי שסע תרבותיים ולאומניים, מאיפה אתה לא עוזר להגדיר אותך כאדם, אלא נותן לשואל הזדמנות להסתייג ממך על רקע המקום שבו נולדת ולקפוץ למסקנות בעניין עמדתך בנושאים עקרוניים.

את השאלה מאיפה אתה במקור, שתפקידה לחדור דרך צבעי ההסוואה ולהגיע ללב העניין, עניתי תמיד מישראל. זה לא ממש עבד; כשהלכתי לסניף הדואר הקטן בבלו היל למלא טופס של שינוי כתובת, אמרה לי הפקידה החביבה שהיא מצטערת לראות אותי עוזב כי העובדה שהיה צרפתי בסביבה העניקה לה תחושת קוסמופוליטיות. אין ויכוח על העובדה שסן פרנסיסקו היא כמוסת הנוסטלגיה הפרטית שלי וגם עיר העתיד עם האוטובוסים הפרטיים של גוגל. היא עיר של מסכים קטנים שאין חיים בלעדיהם והיא מרגישה כמו שיינקין של פאלו אלטו וגם יקרה כמוה. עיר מיוחדת שהשתנתה ללא הכר ב־40 שנה ולא לטובה, סן פרנסיסקו היא כמו זאב שרגלו נתפסה במלכודת. היא יכולה לכרסם את הרגל הלכודה ולברוח או שהיא יכולה להישאר ולמות בכבוד מרעב.

"אינך יכול לשוב הביתה" היא אמירה שאני חי איתה רוב חיי הבוגרים. היא נכונה כפי שתמיד הייתה, אבל הפרספקטיבה משתנה. לא רק הבית השתנה, גם אתה אינך מי שעזב אותו. אם אתם כמוני, מסתובבים עם חפצים אישיים במכונית שעה שתכולת הבית נעולה ביחידות אחסון אטומות, הכמיהה לבית היא סוג של כאב פיזי. היו זמנים שבהם לחצות את אמריקה היה סוג של מסע בחיפוש אחרי החלום שהיה מלוהק במראות ואנשים מרתקים; כעת מונחת על אמריקה שמיכה של עגמומיות שקשה לפרום אותה ולבחון ממה היא סרוגה.

אולי מחלקים שווים של אובדן דרך, מות התקווה, השסע הפנימי בכל תחומי החיים וקשיי הישרדות שעושים את החיים לרצף של אתגרים וקשיים. בעיקר אינך יכול להתחבא מגורלך במקום שהיה פעם ביתך ולקוות שתמצא בו את האנשים שיצילו אותך. כשאתה מביט בהם, אתה רואה שהם עסוקים בניסיון להציל את עצמם.