נדמה לי שכמעט כל הורה רואה בילדיו יצורים טהורים ותמימים מבחינה מוסרית, וכמובן שעילויים אדירים מבחינה שכלית. כך גם אצלנו. אחת הילדות ממלמלת מילה או הברה במה שנדמה כאנגלית? נכתיר אותה כגאונה לשפות ובלשנות, שבוודאי בקרוב תקבל פרס עולמי על חידוש ופענוח מבנים תחביריים. הצליחה לספור עד עשר ברצף? מדענית ברמה של איינשטיין, והנובל סביר להניח כבר בדרך לגבעתיים. חיברה משולש ומלבן? פרנק לויד רייט לפחות ועתידה לתכנן גורדי שחקים ברחבי העולם.

כך גם בכל הנוגע להתנהגות ולרוחב הלב. שיתוף, נשיקה ומעשה טוב של הקטנטנות גורמים לנו נחת ברמה שלא תתואר. "איזה לב, איזה נשמה", נאמר בקול רם זה לזה אחרי אירוע חיובי כשכולנו התמוגגות נוזלת. ממש נצר לבית האחות תרזה. כשאני מביט בבנותיי, עולים לי לראש אך ורק דברים חיוביים שהן יכולות לעשות, חלקם בחוסר הלימה למציאות, כפי שככל הנראה קורה אצל כל הורה כשהוא חושב על הילד שלו. בעבר אמר לי איש חכם: "כל קוף בעיני אמו צבי". כלומר: גם אם הילדים של פלוני כעורים, איומים וטיפשים, רוצחים סדרתיים או לכל הפחות פוחזים שפושעים באופן תדיר, לדעתו של מי שהביאם לעולם הם הבריות המדהימות ביותר בנמצא.

ברמה המוסרית זה הכה בי ממש לאחרונה, שלפעמים היצורים השמיימיים הללו, בנותיי האהובות שהן באמת לטעמי על גבול השלמות, אם תשאלו אותי, עלולות לעשות דברים שיש בהם אלמנטים מאתגרים במישור הזה. הכל התחיל בטיול תמים בגינה השכונתית, כשפתאום משום מקום מיכאלה העניקה דחיפה קלה לילד במאבק על התור להתגלש במגלשה. אומנם חשוב להיות ראשון בירידה התלולה, ועם זאת, כשזה קרה התנצלתי ובעיקר הוכיתי בהלם. הצדיקה שלי תפעל כך? בן רגע חרב עליי עולמי ונפלו השמיים. איפה כשלתי? במה טעיתי בחינוך? אולי אני אבא גרוע?

אספתי את עצמי והסברתי לה באריכות מדוע אסור להתנהג באופן המדובר. היא מצדה השיבה, תוך כדי המסת לבי, שלא תחזור על השגיאה בשנית. כשדיווחתי על כך לאמה מולידתה, היא אמרה לי שזה קורה וזה תהליך טבעי לחלוטין בהתפתחות של ילדים. יש ויהיו רגעים בסגנון המתואר וצריך לקבל אותם בהבנה. כהרגלה, זה נעשה בקור רוח. אני סירבתי לקבל את ניפוץ התדמית המושלמת של מושא אהבתי.

המציאות שבה להעיר אותי בוואחד בומבה, כאשר כעבור כמה ימים נוכחתי לדעת עוד פעם ובשידור חי שבתי מעורבת באופן פעיל בקטטת זאטוטים בגינה הקבועה. הפעם המניע המרכזי לאלימות היה מי ירכוב למשך זמן רב יותר על פילון שמחובר לקפיץ. חזרתי על אותו הטקס והסברתי לעצמי במנטרה שהעניין הוא חריג שבחריגים. התזה שלי עוד החזיקה מעמד איכשהו, עד שהצטרפה בת נוספת למשפחה. מאז אנחנו חיים בחרדה מתמשכת, היות שהגדולה מדי פעם מפליקה לקטנה איזה דחל'ה.

כשזה מתרחש לנגד העיניים שלי, מתווספת לקריאת הגעוואלד שלי גם הבעת פנים מבועתת ומאוכזבת. אם כן, תיאוריית המלאכית תקפה כרגע אך ורק לגבי הקטנה, אמי. כך האמנתי. חשבתי שהעיניים התמימות והחיוך השובה שלה לעולם יישארו כפי שהם. אין לה יכולת בלבה הקטן והזך לעשות רע לשום גורם עלי אדמות. וחוץ מזה מבחינה פיזית, באמת לא הייתה לה אפשרות להשיב מלחמה. היא הייתה קטנה ועדיין לא יציבה דייה כדי לעמוד על שלה.

ואז ברגע ארור אחד, כשהשתיים ישבו ליד השולחן וזללו יוגורט, כרעם ביום בהיר עפה לפתע לאטמה מידיה של מספר שתיים לכיוונה של מספר אחת. בני הבית היו בהלם. זאת אומרת, אני בעיקר. ובכל זאת, נדמה לי שהשוק הגדול מכל נחת על מיכאלה. היא הבינה שהימים הטובים שבהם הסתובבה כמו אל קפונה בבית ופעלה בלי שום תגובה מהצד השני תמו. עם ההכרה בשינוי היא החלה לבכות.

האירוע שלח אותי לעשות בדק בית עמוק, ואחרי מחשבות ותהיות הגעתי למסקנה: כנראה שאף אחד בבית שלנו הוא לא מהטמה גנדי, גם לא הקטנות שלי. ועדיין, למרות המכה הקטנה שמשתחררת פה ושם, בשבילי הן לא פחות ממושלמות.