השבוע – שהיה כמעט מת מבחינת אקשן פוליטי – המרוויחות הגדולות בדעת הקהל, כמעט באורח פלא וללא כל מאמץ מצדן, היו המפלגות החרדיות. גם בלי מאמרים מרעישים ב"יתד נאמן" ואפילו ללא אירוע משפחתי המוני במשפחת גפני הענפה. האירוע הגיע בצורת פארסה אולטימטיבית. פרסום בחדשות 12, שתחילה בישר על ניסיונו של יו"ר יש עתיד, ראש הממשלה יאיר לפיד, לבנות גשר פוליטי חדש אל לבם של החרדים באמצעות הקמת מפלגה חדשה. בפועל התברר כי מדובר בהתכתבות וואטסאפ מלפני כחודש בין השדרן החרדי מנחם טוקר לבין לפיד.
בחירות 2022: סקר המנדטים המלא של "מעריב סופהשבוע"
"תמצא רב חשוב": ההתכתבות של לפיד שחושפת את התוכנית לתמיכה מהחרדים
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
ההתכתבות באה על רקע ציוצו של טוקר, שתהה איך טרם קמה דמות חרדית חזקה ומוכרת ולא הקימה מפלגה של החרדים העובדים. מתברר שיו"ר יש עתיד התחבר לתהייה ועודד את בן שיחו לעשות מעשה ולהיות אותה הדמות שתבוא ותקים. את הציוץ המקורי כבר לא ניתן לראות בחשבונו של טוקר, וגם המפלגה החרדית החדשה לא תקום (לפחות לא הפעם), אך המסקנה שהציבור הסיק מהפרסום הייתה דווקא נכונה ובמקום.
כנראה שלא נשאר ראש מפלגה גדולה אחד בישראל הרואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה, שעדיין בונה על האפשרות להרכיב קואליציה נטולת חרדים. החלום הזה, שהסתובב במחוזות מחנה השמאל־מרכז, הפך למציאות בשנה האחרונה, וכפי שחבר הכנסת ניר אורבך אמר בהקשר אחר, אבל בניסוח מדויק: "הניסיון נכשל".
המפלגות החרדיות חזרו אל מרכז השיח הפוליטי ורשמו לעצמן הישג משמעותי: אומנם הן מנהלות את הקרב הזה מהאופוזיציה, אך כבר עכשיו - בשלב מוקדם משהו, יותר משלושה חודשים לפני הבחירות - הן ממותגות כמרכיב הכי מבוקש עבור כל קואליציה אפשרית שינסו להקים פה אחרי 1 בנובמבר. המניות החרדיות זינקו מעלה, וכל זאת כאשר העבודה השחורה נעשתה על ידי אחרים. מה טוב.
דברים רבים אפשר לטעון לגבי חברי הכנסת החרדים, אך תמימים הם לא. לא משה גפני, לא אורי מקלב או יצחק פינדרוס, שמרבים לאחרונה לפזר רמזים על פתיחותם האפשרית לאופציות נוספות פרט להמשך נאמנותם לליכוד ולנתניהו. וגם לא יעקב אשר, המקפיד לטעון כי אין שום שינוי, וזה או נתניהו או אף אחד. כולם שם מכירים היטב את האמת השקטה שמאחורי פסאדת הססמאות הרשמית. האמת השקטה הזאת נאמרת בעיקר בישיבות סגורות נטולות הדלפות לתקשורת, בשיח שבין עסקני המגזר ובבתי הרבנים החברים במועצת גדולי התורה.
החרדים לא שינו את דעתם לגבי לפיד, ובאותה מידה הם סבורים כי גם לפיד לא עבר אירוע תודעתי דרמטי ולא ממש התאהב ברעיון השותפות עם יהדות התורה ועם ש"ס. אלא ששני הצדדים הבינו והפנימו כי הנתק אינו מועיל לאף אחד מהם, ועל כן יש להחליף דיסקט ולמצוא דרכי התקרבות.
החרם החרדי על לפיד הגיע לשיאו ההיסטורי בתקופת כהונתו של יעקב ליצמן, כשר ואחר כך כסגן שר. ליצמן דאג ברמה אישית יומיומית להזכיר ליו"ר יש עתיד כי כלום לא השתנה, ואין לו מה לחפש באזורים החרדיים. הסצינה המביכה מלפני שבע שנים שהתרחשה במליאת הכנסת, כאשר לפיד נגע בכתפו של ליצמן, והאחרון מיהר "לנקות" את החליפה בתנועת יד שאיש מבין הנוכחים לא פספס – סימנה את שיא העוינות.
מבחינת לפיד, גם הוא עשה כברת דרך לא קטנה – מהקמפיין "איפה הכסף" והססמה "כולם צריכים לשרת", דרך הנתק המודגש מהאגף החרדי שבפוליטיקה, ועד השנה האחרונה, שבמהלכה חל שינוי ניכר בגישתו. הזמנים השתנו, ואיתם התחלפו גם התפקידים של השחקנים על הגלגל. ליצמן נהנה מהפנסיה, לפיד מכהן כראש ממשלת ישראל, והמפלגות החרדיות סוללות את דרכן משממת האופוזיציה חזרה אל מוקדי השלטון. גם היום החרדים מעדיפים לחזור יחד עם הימין בראשות נתניהו. אך בשונה משנתיים של סבבי בחירות, הם כבר לא מוכנים לשלול חלופות.
גנץ בנוי לקשר
מפלגת יהדות התורה ניגשת למלאכת הבחירות במצב מורכב. גם מבחינת הריבים הפנימיים, שאף פעם לא היו חסרים שם ואף פעם לא הועילו לתפקוד הפוליטי, אך בעיקר מבחינת מצב ההנהגה הרוחנית, שההכרעות הפוליטיות נמצאות בידיה. ריכוזיות ההנהגה מתפוררת בשנים האחרונות. ממנהיג למנהיג הכוח הזה הולך ומתרופף ומתפזר בין חצרות, קבוצות ופלגים. הרב חיים קנייבסקי היה האוטוריטה הכמעט אולטימטיבית האחרונה שעוד איחדה את כל הזרמים. המצב הזה הקל במידה רבה על הפוליטיקאים הלא חרדים שביקשו לקבל את ברכתו ואת "תעודת הכשרות החרדית", ששימשה אותם נאמנה במהלכים הפוליטיים שתכננו וקיימו.
כל עוד הרב קנייבסקי היה בחיים והנהגתו הפוליטית נחשבה לבלתי מעורערת, גם נתניהו, גם בני גנץ, וכן דמויות פוליטיות נוספות, ידעו בדיוק איך ודרך אילו גורמים עליהם לפעול כדי לנהל שיח פורה עם ההנהגה החרדית, להשיג תמיכה ולקדם מהלכים.
הפעם המפלגה החרדית־אשכנזית נכנסת לתקופת הבחירות כאשר הנהגתה הרוחנית נותרה ללא דמות סמכותית אולטימטיבית. הרב גרשון אדלשטיין, שהוכתר כיורש תפקיד הקברניט, אומנם לא תפס מנהיגות באותה רמה אולטימטיבית כמו הרב קנייבסקי, אך מנהיגותו מספקת כדי לסמוך על עמדתו. כמו כן, רוב רבני מועצת גדולי התורה תמימי דעים בנוגע לאפשרויות הפוליטיות שצפויות לבוא אחרי הבחירות. הם מעדיפים את הימין, אך לא פוסלים תסריטים אלטרנטיביים. התסריט היחיד שעליו בבתי הרבנים של יהדות התורה לא מוכנים לשמוע – הוא זה של המשך הפלונטר, של עוד בחירות ללא הכרעה.
אם תפתחו את העיתונים המגזריים, לא בדיוק תלמדו ממאמרי המערכת ומטורי הפרשנות מה השיח האמיתי שמתקיים הרחק מזרקורי התקשורת המפלגתית. המסר לציבור, בדיוק כמו שמסר פוליטי צריך להיות, אינו משתמע לשתי פנים: המשך הנאמנות לגוש. כל השאר זוכה לתואר "ספקולציות לא מבוססות".
המציאות שמאחורי הססמאות פרגמטית בהרבה. השוני בין שיטת גנץ לשיטת לפיד מתבטא בעיקר באופן פעולתם במישור החרדי. אנשי גנץ לא חיכו לנפילת הממשלה ולא לבחירות כדי להתחיל לבנות גשרים. בכל השנה האחרונה עשו מקורביו של שר הביטחון עבודה מאומצת כדי שדמותו של מי שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה תיחשב כמקובלת ואולי אף רצויה בבתי הרבנים המשפיעים. גנץ עצמו גם בנוי לקשר הזה - הוא אדם מסורתי מטבעו, שאף פעם לא בנה קמפיין פוליטי על התנגדות לחרדים.
החרדים העובדים
דרכו של לפיד הייתה שונה מאוד, ארוכה ומפותלת בהרבה. בשנותיה הראשונות של יש עתיד, שיקפה הגישה כלפי החרדים רצון להתאים אותם למציאות הכלל ישראלית. לאו דווקא בהתנגחות או בהתנגשות חזיתית, אולם ללא התחשבות ברצונם או באי־רצונם להיות מותאמים. השיטה הולידה השלכות רבות ומגוונות. לצד נתק ואף עוינות, היו גם דברים חיוביים כמו מערכת החינוך הממלכתי־חרדי, פרי יוזמתה של מפלגת יש עתיד ושל שר החינוך מטעמה בזמנו הרב שי פירון. אומנם בעיני פוליטיקאים חרדים מדובר בגוף עוין, משום שהוקם על בסיס אג'נדות זרות לכאורה ועל ידי מפלגה עוינת, אך מוסדות הממ"חים הביאו בשורה לאלפי משפחות של חרדים המבקשים עבור ילדיהם חינוך תורני שמשלב מקצועות ליבה הכרחיים לרכישת מקצוע בהמשך הדרך.
התפיסה העדכנית של לפיד לגבי יחסיו עם הפוליטיקה החרדית והדרך מנתק ולשת"פ - שונה מזאת של גנץ. אנשי לפיד לא פועלים מאחורי הקלעים, ולא מארגנים פגישות עם עסקנים על צלחת צ'ולנט של יום חמישי או מפגשים בבתי רבנים. לפיד מאמין בקידום יחסי עבודה משופרים ובעבודה פרונטלית העשויה ליצור קרקע פורייה להמשך. לא מעט ח"כים חרדים יודעים לספר על שיתופי פעולה מוצלחים, בעיקר בזירה הפרלמנטרית, שהם פיתחו עם אנשי יש עתיד במהלך השנה האחרונה. לדברי גורמים חרדים פוליטיים, "הסטטוס הנוכחי של לפיד השתנה. לא עוד אויב או אנטגוניסט, אלא שותף מקובל".
גורם אחר טוען: "אם המערכת תגיע למצב שבו לנתניהו אין 61 אצבעות לקואליציה והמנדט חוזר לנשיא, לא נשלול שותפות עם לפיד. לא כראש הממשלה, אנחנו לא שם, אבל כשותף בכיר מאוד בממשלה – בהחלט כן. על גנץ נוכל להמליץ כמועמד לראשות הממשלה. כל זה, כמובן, בתנאי שממשלת הימין בראשות נתניהו לא תקום גם הפעם".
ואם כבר הזכרנו את שי פירון, את מערכת החינוך הממלכתית־חרדית ואת "החרדים העובדים", כדאי לחזור אל הנושא שממנו התחלנו – הרעיון להקמת מפלגת חרדים חדשה. אם יש דרך שגויה להגיע אל לבם של החרדים, כולל הפוליטיקאים, העסקנים והרבנים – זוהי הדרך לפלג ולהקים מסגרת חדשה המתיימרת לייצג זרם חשוב בתוך הציבור החרדי. בתוך כלל המגזר החרדי, לפי נתוני הסוקרים המגזריים, כ־3 מנדטים מגיעים היום בדיוק מהציבור הזה. בעבר אנשי יהדות התורה נהגו לקרוא להם בזלזול "החרדים החדשים", ובעיקר התנערו מהם בטענה כי "הם לא חרדים בכלל".
עם הזמן הלך הציבור הזה וגדל, ובהתאמה - היחס של המיינסטרים הפוליטי החרדי השתנה. הפוליטיקאים החרדים זיהו את הפוטנציאל האלקטורלי ושינו נימה. בשנים האחרונות, במיוחד ערב בחירות, אפשר לשמוע את משה גפני וחבריו למפלגה מתבטאים בחום אבהי כלפי החרדים העובדים, מכנים אותם "בשר מבשרנו" ומפרגנים כמו שצריך.
ואחרי כל זה וחרף הנאמר, הדבר האחרון שציבור החרדים העובדים מעוניין בו הוא מפלגה נפרדת משלו. אילו הייתה קמה, הייתה נכשלת בקלפי. החרדים העובדים רואים עצמם קודם כל כחרדים. ההשתייכות המגזרית יקרה להם כזהב. מטרתם היא להיחשב כשווים בין שווים בתוך הציבור שלהם – וממש לא להתנתק ממנו. כך שאם לפיד, גנץ או כל פוליטיקאי אחר מעוניינים להרוויח נקודות במישור החרדים העובדים – שיעבדו מול המפלגות החרדיות הקיימות ויגיעו איתן להסכמות. אפשר לסגור את זה בוואטסאפ שיש לכל אחד מהח"כים החרדים.