הכל מתפרק לרסיסים מסביב, אבל אגם הדרעק אטום. דייריו מתכוננים לבחירות שיארגנו להם סידור עבודה לכמה שנים או חודשים, שבהם יקדמו את עצמם ויקשרו קשרים בדרך לעתיד עוצמתי וטוב יותר. אריה־גאנעב־סדרתי־זכאי־צדיק־תמיד, שהורשע כבר פעמיים, מצייץ ציוץ שאב"ח, דוקטור לחארטה, היה מגדיר כציוץ מתוק: "הם רוצים שתדברו על תליונים מזהב, רק לא על המכות הקשות בכיס שאתם חוטפים מדי יום בכל התחומים. אבל אנחנו לא נשתוק, בעזרת השם (וכמובן עובדי האלילים כרותי האונה - ר"ק) בקרוב נחזיר את המדינה לאזרחים".
איזה יופי, פיוטי ממש, כל כך מתוק. אבל אריה־גאנעב־סדרתי באמת צודק. אסור לדבר על תליונים, חובה לדבר על אספסוף עברייני שמתנחל לצמיתות באגם הדרעק. אריה־גענב־סדרתי הורשע כאמור פעמיים. יעקב ליצמן, עוד סוג של צדיק, הורשע. חיים כץ הורשע, צחי הנגבי הורשע, מוישה פייגלין הורשע, ביבי כנראה יורשע, דוד ביטן כנראה יורשע, ועוד כמה פריימריסטים של המחנה הלאומי המתוק כנראה יורשעו. רק על זה צריך לדבר, לא על תליונים ושטויות.
אפשר גם לדבר על העדות של הדס קליין, אבל זה עלול להרגיז את הגברת של הדום פריניון והקדוש עם הסיגרים שטבולים בקוואנטרו. על פי העדות, הסחורה הגיעה הביתה אחרי כמה ג'סטות קטנות שביצע ביבי בשביל השלל, או שארנון מילצ'ן חשב שצריך לפנק את רה"מ בשביל טובות הנאה. שאלה של הדיוט מוחלט: מישהו יכול להסביר מדוע מילצ'ן לא נחקר באזהרה ולא הועמד לדין? אני משוכנע שיש הסבר מתוק.
עוד משהו קטנצ'יק על הקדוש שלנו ביבי - אתמול הוא טרח והגיע להעיד בוועדת החקירה לאסון מירון. כמובן שהוא הצדיק היחיד בין ראשי הממשלה כאן מאז ועד עולם, שהורה על ביצוע עבודות במירון, לדבריו. וכל אדם בעולם יודע שהאמת של ביבי היא רק המלצה בלתי מחייבת. כאשר השופטת אתגרה אותו עם דוחות מבקר המדינה בזמנו כרה"מ והקשתה מדוע לא טופלו מבנים מסוכנים באתר, הוא ענה כמצופה ממנו: "מצטער, הנושא כן טופל".
הוא גם משוכנע שהוא צודק ושהמציאות הטרגית, שכוללת 45 קורבנות, זו סטיית תקן. כי אם משיח בן־בנציון נתניהו לא היה מטפל, היו מאות ואולי אלפי קורבנות באסון. הוא וכל חונטת הסנג'רים שלו הם בכלל גיבורים, שלא מבינים מה רוצה מהם ועדת החקירה, אז אולי הם יבטלו את המפגע הזה אחרי הבחירות. כי יש גבול כמה אפשר להעיק על דייר באגם הדרעק, לא משנה באיזה תפקיד. לא יהיו הרשעות של דיירי אגם הדרעק. האשמים שייתנו את הדין יהיו השוטרים, מהנדסים וכאלה.
בדיוק כמו באסון נחל צפית. גם שם כולם קדושים צחים וחפים מאשמה, כמו שר החינוך דאז נפתלי בנט. הכל קורה שם בדממה. למעט המשפחות האבלות של עשרת הקורבנות הצעירים, ששום גורם לא זורק זי"ן בכיוון שלהן.
עם תחושת הגועל הזו הגעתי לחוג בית של עוד דייר באגם הדרעק, אלי אבידר, שפרש מישראל ביתנו. מי שגרמה לי להגיע לאירוע היא לירי שביט־בורק, מתאמת פעילות השטח של אבידר. אני מכיר את לירי כמה שנים. הכרנו בטוויטר, הגשנו פודקאסט ביחד. היא אבטיפוס למהגרת פולנייה בכתריאליבק'ה, אבל אינטליגנטית, שבוחנת את המציאות בציניות.
חודשיים היא עובדת עם אבידר, וכל הזמן הזה משגעת אותי שאגיע לחוג בית. "אתה רוצה להגיע לרמת השרון? אולי לצהלה? אבל אתה לא מבריז לי. אתה תיהנה, אני אבחר לך חוג של ערב יין וגבינות עם צעירים", היא כתבה לי בוואטסאפ או אמרה בשיחות טלפון מאז חודש מאי. "רדי ממני באמשל'ך, מה יש לי לעשות בחוג בית? אני גם לא שותה יין, וגבינות יש לי בבית, גם קרקרים. מי בכלל עושה חוגי בית היום? הרי הכל מתנהל ברשתות". אבל היא קרצצה, ובסוף הסכמתי. כולם יודעים שאני חלש. היא מצאה לי משהו קל"ב, באזורי חן בתל אביב.
"קוף, תתנהג לאלי יפה. מצאתי לך חוג של צעירים יחסית, כי ממוצע הגיל ב־50 המפגשים שעברנו כבר הוא מעל ל־70. אל תעשה לו את מה שעשית לסימון דווידסון, אני מתחננת". את דווידסון מיש עתיד, שקיבל ג'וב מיאיר'קה היפה, אין לי מושג מדוע ולמה, הכרתי עוד מהיותו יו"ר איגוד השחייה. לדבר הוא יודע, בעשייה הוא כלום. את תקופתו כיו"ר האיגוד ניתן לסכם במשפט אחד: גם אחריו יש בישראל בריכת שחייה אולימפית אחת. וכאשר הגיע לאגם הדרעק, הבטיח לפרק את הטבת המס למועדוני ספורט עם ספורטאים זרים, שמפלה לרעה את הספורטאים המקומיים.
כאשר הגיע הדיון בוועדת הכספים, ההון/שלטון הצליח לשכנע אותו לא להפסיק את חלוקת המתנה הזו. אז אמרתי לו את דעתי עליו, שהוא מוציא שם רע לחלטורה כנבחר ציבור, ושאישית אני מקווה שיאיר'קה היפה יפסיק לו את הזרם באגם הדרעק. לירי שמעה את הראיון ברדיו 103FM, והיה לה ממה לחשוש. אז הבטחתי להתנהג כמו ילד שחונך אצל שרה קופמן מגבעתיים.
הייתה לי בעיה קלה של תשישות, כי הגעתי למפגש אחרי שיטוטים בצפון, מטולה ועכו. עצרנו לאכול אצל "אורי בורי", ששיפץ את המסעדה שלו בעקבות הפרעות בקיץ שעבר. הוא עשה עבודה טובה, והאוכל מדהים כרגיל. איך שנכנסתי לדירה בשכונה, לירי הסבירה לי שאומנם המארחת טבעונית, אבל יש קרפצ'ו שהיא קנתה.
"מי זה המלוכסן השזוף שם במטבח", שאלתי אותה. היא התפוצצה מצחוק: "הוא לא מלוכסן, הוא הודי, הוא עובד כאן בסרוויס". הבטתי בה ואמרתי לה לתוך הפרצוף המחייך: "אני הרי מכיר אותך, עשית פה סיור מקדים. אני רואה פה שני כלבים חמודים. אחד לבן, שבטח הגיע ביבוא אישי. תני לי קצת דיטלס, כי את הרי כבר יודעת הכל. מי, מה, למה. יאללה לשפוך, אני תשוש אל תעכבי אותי".
היא צחקה והתחילה. "לא ראיתי פה ילדים, גם אין תמונות של ילדים בסלון או במטבח על המקרר למשל. יכול להיות שזה פרק ב' של שני בני הזוג, אז הילדים אצל האקסית והאקס, רק אומרת. שניהם בריאים ולא סיעודיים, אז ההודי מגיע כנראה מההורים שלו או שלה, או שחבר הביא להם רק לאירוע".
"תגידי לירי, זה מה שיש לך לתת לי? את כבר שעה פה, שוחחת איתה בטח כמה פעמים בתיאומים, חשבתי שאת מדובבת יותר טובה. את מפתיעה לרעה, אני נורא מאוכזב".
אבל היא לא פראיירית כלל. "אתה יודע שאני יודעת יותר, אבל אני לא אתן לך, כי אתה תמיד עושה זבל מהסחורה והורס הכל". הסבתי את תשומת לבה לכך שהנשים פה נראות יופי, כמו אשתו של דיוויד בקהאם מהספייס גירלס, טוויגי כאלה. והוספתי: "בטח הן ספורטאיות. אולי רצות ריצות שדה, וכל יום במכון כושר". ידעתי שאני מעלה את לירי על מטען צד, כי אני מיומן בשטויות האלה ועושה את זה המון שנים. זה תמיד עובד הקטע הזה, של להטריף אישה על נשים אחרות.
"אתה באמת מטומטם, קוף", היא הגיבה מיד. "לך תראה מה הן אוכלות, שאתה כל כך מתלהב. אני כבר הוספתי ארבעה קילו בחודשיים מכל האירועים האלה, שאני לא מפסיקה לבלוס. אבל כאן זה טבעוני: חטיפים של קרקר בצבע בורדו עם צהוב בלי גלוטן, יש גם סלט עלים בלי סוכר ובלי שמחת חיים. אתם הגברים כל כך מטומטמים, שאין פלא שאנחנו מנהלות אתכם".
שאלתי אותה על נציגו של מאהטמה גנדי באזור, מדוע הוא לא מקפיץ לנוכחים צ'יקן טיקה עם אורז בסמטי. "למה לא ביררת איתו, לירי?". אז היא ענתה שאני מעצבן אותה, ושצריך להתחיל את השואו של אלי אבידר. כל הנוכחים, שזה בערך 23 גברים ונשים, כולל האורח ההודי, היו שקטים ורפויים.
הוא בן 58, רס"ן (במיל'). שירת ב־504, דיפלומט מקצועי, שהיה ראש הנציגות בקטאר ועשה עוד תפקידים דיפלומטיים, דובר ערבית רהוטה מהבית (יליד מצרים) והיהודי היחיד באגם הדרעק שמכיר את העולם הערבי על בוריו מלימודים ועבודה, וגם מקובל על כל הדיירים מהמפלגות הערביות.
הוא בדרעק מאז הכנסת ה־19 בישראל ביתנו, אבל סר חנו אצל איווט ליברמן, מאז שהיה פעיל במחאה הציבורית נגד נתניהו. זו הסיבה שלא קיבל תפקיד שר עם כינון ממשלת בנט. התמקדתי בו. הוא נראה טוב, שיער מלא על הראש, בניגוד ליותר מדי קירחים שהיו בקהל הזעיר שאינו מדגם מייצג של אירועים מהסוג הזה. הוא מיומן בהופעות מול קהל, קולטים מיד. הוא שאל מה מעניין אותנו, נענה, ומיד עבר לדבר על מה שמעניין אותו.
חשבתי שהוא יתחיל בסיפור על בנט, ששלח אותו לאמירויות לסגור הסכם עסקי. הוא חזר אחרי שלוש טיסות שונות עם תנאי שלפיו האמירותים רוצים הסכם ל־25 שנה. בנט חטף פיק ברכיים, אמר שזה יותר מדי, כי בינינו מדובר בעראברים ולך תדע מה יהיה איתם בעוד חמש שנים לפי התודעה של היידעל'ך, אז בנט ביקש מאבידר שנתחייב רק לעשר שנים. לא קרה מזה כלום, כי ישראל עדיין בהתקף חרדה מהסכמי אברהם, ואסור הרי להאמין לערבי, כן?
אותי נורא עניין מדוע הממשלה לא ביטלה את צו החיסיון על קיבינימט הקורונה, שהחל בתקופת נתניהו ונמשך בתקופת בנט/לפיד. "ברור שדרשתי לבטל את החיסיון, אבל בנט אמר שאין מצב, כי הוא חייב להגן על השרים, אלה שהיו ואלה שיהיו. אסור לשכוח שנפתלי ואיילת גדלו על ברכיו של ביבי. מדובר במוטציות שהתפתחו מהמנהיג שלהן, וחשוב להם להיות בהתקף חרדה תמידי, לא להרגיז את ביבי, ובעיקר להמשיך ולנסות לשאת חן בעיניו".
הנושא אולי הכי חשוב של הממשלה הנוכחית היה חוק הנאשם, שאבידר היה הפעיל המרכזי בו. "כל חברי הממשלה דיברו בעצרות בחירות ובראיונות לתקשורת על חשיבותו של החוק. חלקם הבטיחו לסיים את הליך החקיקה בתוך שלושה חודשים. בפועל, לאף אחד לא הייתה כוונה כזו. ישיבות הממשלה הן קרקס, כל אחד רוצה לקבל קרדיט על משהו של מישהו. באתי לבנט ואחרי זה ללפיד, ואמרתי להם שאסטרטגית חייבים להוציא את ביבי מהמשחק, וההמשך יהיה קל יותר.
הם אמרו לי: כן, כן, תתחילו להכין ואנחנו נתמוך. לא הייתה להם אפילו כוונה ללכת על זה. בנט היסטרי מאיילת, לפיד כבר פוליטיקאי משופשף, ומה שרואים באחד על אחד זה לא השואו בטלוויזיה. הכל מחושב אצלו עד לפרט הקטן ביותר. הכנו הצעת חוק, באתי אליהם ואמרתי: הנה, אוסמה סעדי מתכוון להגיש הצ"ח, אתם תומכים? ענו לי שלא השבוע, שנדבר שבוע הבא. כך משכו אותנו ומסמסו את הקטע. עכשיו כולם פנויים לשמוע הצעות מכולם, כולל מביבי".
אבידר יודע שהסיכוי של מפלגתו המתגבשת לעבור את אחוז החסימה קטן עד לא קיים נכון להרגע, ולעוד הרבה רגעים. צריך 140 אלף מצביעים כדי לעבור, ואין. "בוגי יעלון עשה טעות טרגית, כאשר קיבל את קול התנועה, ותל"ם לא רצה עד הסוף. אני מתחייב לרוץ עד הסוף, מה שיהיה יהיה. אני בונה על כ־300 אלף איש ואישה שנכון לעכשיו לא הולכים לקלפי.
הם היו קשורים בדרך כזו או אחרת למחאה, קיבלו ברקס מהממשלה, אז הם החליטו שדי, הם לא במשחק יותר. לפי מידעים שלנו, ימינה לא תעבור, אין לאיילת בייס וזה סיפור ידוע. הסיכוי שלנו זה ליצור תודעה ממה שיקרה פה. ימין ליברלי צריך נוכחות בכנסת. נכון שעכשיו אנחנו לא במשחק, אבל אני מאמין שכאשר אפרסם את הרכב הרשימה באוגוסט, יהיה הרבה עניין. אלה אנשים שעשו משהו עם עצמם בחיים".
הפעילות בשטח מתבססת על שיטת השמיניות שגיבש ברק אובמה במרוץ לנשיאות ארה"ב. בחודשיים שבהם משוטט אבידר בחוגי בית בארץ, הוקמו כבר 20 שמיניות. תפקיד השמיניות הוא להפציץ ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ את המסרים של אבידר ושות'. חברי תנועות המחאה נמנים עם מייסדי המפלגה. יש פורום שמונה כ־50 חברים שעובדים על מצע ורעיונות, ערכים וכו'. הרבה כוונות טובות ורצון לעשייה.
כמובן שאהוד ברק מעורב ומסייע מניסיונו. ברק הפגיש את אבידר עם איזנקוט, אבידר לא יודע אם גדי יצטרף בכלל לאחת מהמפלגות. "בסקרים שונים הוא שווה 4 מנדטים, אבל לבד הוא לא ירוץ. במקביל יש סקרים שצופים שהוא מוסיף לפחות מנדט לכל מפלגה שהוא חובר אליה. כרגע לפיד וגנץ מחזרים אחריו, כאשר המטרה העיקרית היא שלא יצטרף למפלגה של היריב.
גנץ היה עסוק בשנה כשר ביטחון רק בהסכמי הפנסיות בצה"ל, שום דבר אחר לא עניין אותו. אני לא מאמין שכמות המנדטים שלו תעלה. לישראל ביתנו הבאתי את אנשי המחאה נגד ביבי, זה היה שווה עד 2.5 מנדטים. זה לא יקרה שוב, אני רואה את ישראל ביתנו על 4־5 מנדטים ולא על 7".
הגיע הזמן לאג'נדה, למהות, שמחולקת אצל אבידר לשישה נושאים. הראשון שהוא פצח בו היה חמאס, שלשיטתו חייב להיות מנוטרל בתוך שמונה השנים הבאות, כי בכל מקרה אחר לא תהיה רגיעה באזור ולא ניתן להתקדם. זה היה השלב שהחלטתי שמספיק. כבר 80 דקות אני ישוב בכיסא, מלטף כלב לבן ומקשיב. כל הפרעות הקשב והריכוז אצלי הפעילו מנגנוני אזעקה.
אבל בדיוק בזמן שבו תכננתי את נתיב הבריחה, קפצה גברת שבעצבים גבוהים צרחה על אבידר: "קראתי את ספרך ("התהום", שבאמת מומלץ ללא שום קשר), אבל אני לא אבחר בך. אין לך סיכוי בכלל להצליח, למה שאבחר בך?". הוא עמד עם חיוך על פניו, ואני שאלתי את עצמי בשביל מה הוא צריך את הביזיונות האלה? יש לו קורות חיים בתחום הדיפלומטי ובתחום העסקי, למה לעבור את הזובור הזה בכל יום נתון?
במטבח עמדה לירי בפנים חתומות. לפי המבט של הפולנייה, היא הייתה מוכנה לחנוק את האישה, כאן ועכשיו. קמתי ממושבי, נדתי בראשי לכיוונו של אבידר, נופפתי לשלום לנוכחים והודיתי למארחת. בדרך אל דלת הדירה ניגשתי ללירי בחיוך. "נתתי לך 80 דקות, כפרע, אני לא רוצה לשמוע מילה של תלונה, כן?".
היא ענתה שהיא התרשמה מההקרבה, אבל הוסיפה: "מה אני אומרת לך על נשים? אנחנו חייבות לאכול, בטח בגיל ההורמונלי. כשאנחנו לא אוכלות, כל מערכת העצבים שלנו מתפוצצת פתאום. אתה יודע שאני מטפלת באנשים ואני מוסמכת אקדמית לתחום, אני יודעת על מה אני מדברת. כשאני בוחנת את כל הנוכחות, אני יודעת בראש מי תתפרץ ומי לא. זו שחיה על קוביית טופו וברוקולי חלוט היא רימון ללא נצרה. ידעתי שזה יקרה. תודה שבאת".
למחרת שוחחנו בטלפון, היא סיפרה לי שאבידר ניצח את המורעבת באיפון. היא כבר תומכת בו, היא כבר פעילה. ירדתי לרחוב, סיכמתי ביני לביני שאני מחבב את האיש, אבל מאחר שפרשתי מהצבעות, זה לא יכול לעזור לו.