סקופ: עשיתי השבוע השתלת שיער.
אני יודע שהמון גברים עושים, ומתביישים. מתייחסים לזה כאל סוד אפל ומביך, כמו ילד לא חוקי שהגיע לעולם בשוגג או דוד מוסתר שישב בכלא. מתכחשים.
אני החלטתי מזמן בחיים לא להחביא כלום. זה לא שווה את זה. בייחוד בכל הנוגע למראה החיצוני. אין דבר יותר שקוף ומסגיר מאדם שפתאום מתבדרת אצלו רעמת שיער מוזרה וכדי להצדיק את התופעה הוא ממציא בדיות על גנטיקה מופלאה. אז קבלו את האמת: כשרק הגעתי לרופא לבדיקה ראשונית, הוא אמר לי ״מה אתה עושה פה? יש לך המון שיער".
"אני אוהב להגיע רגע לפני. ולצערי עוד שנייה כבר לא אהיה בצעד מונע. הנשירה כבר החלה", עניתי. המומחה הזיז לי מעט הצדה חלק מהשיער, נגע במפרצים שהלכו והתרחבו וציין שאפשר להוסיף קצת: "כאן וכאן, לא הרבה. באזור אלף זקיקים, פחות או יותר". ואנוכי, שהרמתי בגאון את דגל המאבק בזקנה ושמוכן לנסות כל תעלול כדי לשמור על מראה נורמלי בעידן של רזולוציה טלוויזיונית מטורפת, נעניתי להצעה די מהר.
בחיים, בטיפשות או באומץ, אני נוהג לקפוץ לתוך הרפתקאות. בעיקר אם הן במישור הרפואי. הזרקות, ניתוחים, מתיחות, כדורים חדשים - הכל הולך ובשמחה. כהיפוכונדר חובב יש לי חוק: כמה שיותר רופאים ומטפלים מכל סוג שהוא, הרי זה משובח. המשתיל המדובר זכה להמלצות יוצאות דופן מכל מכריי והמי ומי בברנז'ה. בדרך כלל לפני מהלכים כאלה אני מתביית על מכר פדנט שבודק הכל ושומע לדבריו. אחד שאתה יודע שיתלה את נותן השירות אם יפשל. כך עשיתי גם הפעם. אחרי שהחבר הדקדקן התנסה בעצמו והראה לי את התוצאה, זרמתי עם הרעיון.
בשלב הזה ברשותכם אדלג מעל הלבטים וההתלבטויות של הלילה שלפני, כי הם לא היו משהו ששווה לספר עליו. אעבור ישר לאקשן: חוץ מכמה דקירות הרדמה, הטיפול נע בין כואב ללא כואב בכלל. איתי זה לא חוכמה. סף הכאב שלי הוא נמוך עד נפקד לחלוטין במחטים וכיוצא בזה.
באופן כללי, במשך ארבע שעות שארך התהליך, התחושה הייתה שמישהו מגרד לך בעדינות בראש בפינצטה. השלב הראשון שבו תולשים לך שיער מהחלק האחורי של הראש הסתיים. זה המהלך: מוציאים משם ומעבירים לאזור ההשתלה (אצלי בקדמת המצח). אם אין אפשרות לשיער מהעורף, אפשר מאזורים אחרים בגוף. לא כולל הטוסיק להבנתי. בתום בדיקה וספירה הרופא בישר לי בשמחה שהשיער שלי מושלם להשתלות. יש הרבה שורשים או קצוות, לא בדיוק עקבתי, אבל מסתבר שזו בשורה טובה. מקריח, אבל לפניכם.
עברנו לשלב השני, ההשתלה עצמה. גם זה לא ממש הורגש. חוץ מהצקה קטנה פה ושם סיימתי בתחושה טובה. בגמר הדוקטור הדביק לי פלסטר על המצח ואמר שזה למניעת נפיחות. קיבלתי רשימת הוראות ברורות מה עושים במהלך הימים הקרובים. שמח וטוב לב חיכיתי שהבלורית תופיע. בשעות הראשונות ובעצם עד עכשיו הראש מעט מגרד ובעיקר יש תחושה כאילו יש קסדה על הראש. לא דרמטי.
הבעיה הגיעה למחרת ההשתלה. נקראתי לדיווח חשוב בחדשות, והקושי היה סביב הפלסטר. איך אופיע מול כל עם ישראל עם מדבקה גדולה על הקבסה? התייעצתי עם הרופא, והוא אמר שאפשר להוריד, ומעט קרח יפתור את העניין. בוצע. ההופעה על המסך הייתה טובה, אבל מהרגע שהסרתי את מעצור הדם התחלתי להרגיש איך נפיחות יוצאת דופן עושה דרכה לכל חלקי פניי. לאט־לאט. זה נטף מהמצח מטה. בשלב מסוים אפילו דמיתי לחייזר. האף שינה צורה והעיניים התנפחו. בין חייזר לדג יותר נכון. פניי התעוותו עד כדי כך שהאייפון סירב לזהותני.
אשתי שנלחצה גערה בי: "בשביל מה היית צריך את כל זה? היה לך שיער. למה צריך עכשיו שטויות בחיים?". השבתי לה שאנחנו, מכוכב הלכת מאדים, חושבים אחרת. היא לא ממש אהבה את ההומור שלי.
בכל כמה שעות המבע השתנה. עיניים גדולות היו לקטנות, והאף לזה של מתאגרף. שלוש יממות אחרי הסרת הפלסטר נרשמה הקלה ראשונה. חלקית בלבד. שים קרח וקומפרסים, הומלץ לי, וזה יעבור בתוך כמה ימים. כמה ימים? במצבי קיצון כאלו קשה לחשוב באופן בהיר וחיובי. לכן כמיטב המסורת המשפחתית בחרתי אשמים וגידפתי: קיללתי את ההשתלה, את השיער החדש ואת העולם כולו. לא עזר.
חלפו יומיים נוספים ושבתי למראה נורמלי לחלוטין. אין נפיחות ואין כלום. החייזר הלך לו. הללויה. ההתחלה מאחורינו ואסכם זאת כך בינתיים: עברנו את הניתוח וכעת ממתינים לתוצאות אמת, בצורת מצח מלא שיער של בן טיפש עשרה. נסתפק גם בתלתל מרשים. זה יכול לקחת כמה חודשים עד שנה. אמשיך לעדכן.