1. במשך שנים ארוכות צילמתי את באי הפרלמנט של שבת בביתו של אבי בנדר. זה היה פרלמנט מופלא, שבו ישבו סביב השולחן בוגרי פלמ"ח, אצ"ל ולח"י, ציירים, פסלים, אנשי עסקים, עיתונאים, אנשי שב"כ ובוגרי המוסד. סביב השולחן התנהלו ויכוחים סוערים, שלעתים הפכו למריבות קולניות. היה אלכוהול, אוכל בשפע. הייתה שירה, היו גידופים, הייתה אהבה, לפעמים גילויי שנאה.
שבת אחרי שבת היו מגיעים חברי הפרלמנט לחצר ביתו של בנדר. זר לו היה מגיע ומשקיף מהצד, היה נדהם מהמראה של שלל הדמויות שהקיפו את השולחן: רפי איתן (המוסד), אורי ליפשיץ (אומן), רחבעם זאבי (אלוף במיל' ושר בממשלה), אורי מרום (חיל האוויר), צורי שגיא (צנחנים), מושקה אידלסון (היסטוריון), דן פתיר (יועץ של ראשי ממשלות), בועז אפלבאום (ראש לשכת ראש הממשלה שמעון פרס), עמוס אטינגר (משורר).
וגם, צבי מלחין (המוסד), גדעון רוזנבלום (משפטן ואיש רוח), שמואל "סאמק" ינאי (מפקד הפלי"ם), יגאל תומרקין (פסל), שלמה מוסיוף (מיליארדר, אספן אומנות ומומחה לעתיקות), אורי ירום (מפקד מסוקים), יוסי הראל (מפקד האקסודוס), אורי יפה (טייס), חיים טופול (שחקן), דדי יעקובי (צנחנים), יצחק ג'יבלי "הקטן" וזאב סלוצקי (101), והרשימה ארוכה־ארוכה.
עד שהחל המוות להכות ביושבי הפרלמנט. אחד־אחד הלכו לעולמם בשל מחלות, תאונות, זקנה ואחד בשל רצח. כשאבי בנדר הלך לעולמו, נסגר הפרלמנט. ביום שלישי בשבוע שעבר ראיתי מודעת אבל קטנטנה בתחתית עמוד 18 בעיתון "ידיעות אחרונות", שבה נכתב: "צוות ארגון גמלאי צה"ל אבלים על מותו של חברנו סא"ל חיל השריון בר כוכבא גיא".
חטפתי מכה קטנה בחזה. בר כוכבא היה חבר בפרלמנט, גבר נאה, שתקן, עם יד מברזל. באחת מישיבות הפרלמנט צילמתי אותו ואת חברו דדי יעקובי. אחרי שלושה קליקים ביקש שאפסיק לצלם אותו. הפסקתי. הוא הסביר לי שאינו אוהב להצטלם. כיבדתי את בקשתו. כשראיתי את מודעת האבל, התחלתי לחפש את שלוש התמונות ומצאתי.
בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, בר כוכבא נחשב לאגדה, הוגדר כלוחם נועז, חבר בצוות של מאיר הר־ציון ביחידה 101. במהלך ישיבות הפרלמנט נוצר איזה קליק מוזר ביני לבין "כוכבא", כך קראתי לו. ניהלנו כמה שיחות, בעיקר בפעמים שלקח אותי טרמפ אחרי הפרלמנט. האיש השתקן נפתח קצת כשסיפרתי לו כמה סיפורים מצחיקים על מי שהיה מפקדו ביחידה 101, שלמה באום.
ההסיטוריה המשפחתית של כוכבא וסיפורו האישי מרתקים. האיש, שהתרחק מתקשורת ומחשיפה, יכול היה להיות גיבור של סרט עלילתי או רומן עב כרס. למרות קשיחותו והסיפורים על עלילותיו, כוכבא היה איש שקט, נחבא אל הכלים, תרבותי. כשנפתח לשיחה, היה כיף לא רגיל לשוחח איתו. אני מפרסם את התמונה של כוכבא שאותה צילמתי בפרלמנט בנדר, מקווה שהוא לא כועס עליי שם למעלה.
2. בכל פעם שמתרחש אירוע ברצועת עזה, אני נזכר בשירו של קובי פשה "במבט שני". איני מכיר את קובי פשה. הוא שלח אליי פעם את השיר לרדיו ונדלקתי. פשה כתב את המילים, הלחין ושר. השיר שלו לא מושמע באף תחנת רדיו (חוץ מ־103FM), והוא אולי השיר היחיד שמתאר את נקודת המבט של העזתים. מי שירצה לשמוע את השיר, שיעשה גוגל. בינתיים, הנה לפניכם המילים.
אה אה איי, אני בעזה כל חיי
בצפון לא אוהבים אותי ובדרום מצפים למותי
אני בעזה זורק אבנים
רק אתמול ישבתי בפנים
המצב שלי על הפנים, יותר טוב אני בפנים
הייתי פעם עובד בישראל, מביא פרנסה, תודה לאל
עכשיו אני לא עובד, וואללה נמאס
מה יש לי בעזה, רק חמאס
אה אה איי, אני בעזה כל חיי....
היה לי בעל בית כזה בחור טוב
היה חושב וואללה, אני כמו קוף
כל דבר מזהיר אותי ואומר לי פעמיים
שואל אותי מתי תזרקו אותי למים
אף פעם לא שאל אותי מה אני רוצה
זה מה יש, זה מה שיוצא
מה אני רוצה זה שקט, עבודה, סוכר וצ'אי וקצת מדינה
אה אה אה איי, אני בעזה כל חיי...
יום אחד אני פתאום בום הגעתי לשמיים קצת המום
בגן עדן מצאו אין לי חברים, בגיהינום ראו אני לא במוזמנים
הלכו שאלו מלאכים מה מבינים
עזבו אותי בינתיים במחנה פליטים
וואללה יא חביבי, אני מבולבל, המצב שלי לא משתנה בכלל
אה אה אה איי, אני בעזה כל חיי…
עכשיו בא לפה ערפאת, מה שהיה לי פאת מת
מי העשיר יהיה יותר, ומי שעני בכלל לא יישאר
לא יודע למה לפה אני בא, בעזה יגידו זה משתף פעולה
לא יודע אם זה רע או טוב,
בחיאת אבויי צריך לעשות לזה סוף
גם למעלה לא טוב לי די
הייתי פה אומרים לי בוז
הלכתי לשם עושים לי טוזז
אה אה אה איי, אני בעזה כל חיי...
3. אני מודה ומתוודה שלא תמיד אני שומר על שפה נקייה ומקפיד על הליכות ונימוסים בסגנון חנה בבלי האגדית. השבוע, מישהו מבין מאזיניי ברדיו רצה לעודד אותי והעביר לי קובץ אמירות נגד פוליטיקאים, שנשמעו לפני כארבעה חודשים מפיותיהם של חברי ליכוד, פעילים מוכרים, וכוונו נגד פוליטיקאים שנס ליחם ברגע שלא עמדו דום לכבוד המנהיג בנימין נתניהו ולא כרעו ברך בפני המלך.
כדי לא ליפול בפח, בדקתי ואכן הדברים נאמרו. על זה נאמר לא ייאמן כי יסופר. הנה חלק מהאמירות:
על ניר אורבך מימינה אמרו: "אורבך, יא כלב, תוריד את הכיפה ותדחוף אותה לתחת" וגם "יא חתיכת אשפה, מתחפש לאיש ימין. לתאי הגזים, יאללה יאללה". עידית סילמן זכתה לכינוי "יא בוגדת עלובה, שטיח של האחים המוסלמים".
על איילת שקד אמרו: "נערת הליווי של השטיח הפלסטיני. איילת שקד, לבוגדים יש רק עונש אחד, בוגדים גזר דין מוות". חבר הכנסת בני בגין זכה לכינוי "זקן מתועב". על מריה אלקין, אשתו של השר זאב אלקין, אמרו "אישה פסיכית, רוסייה בוגדת עלובה".
גם שירלי פינטו וקארין אלהרר חטפו צרור קללות: "רעות מרושעות. הרעות באה להן מהמום שיש להן בגופן, בשמיים לא סתם מפילים מום על בן אדם". וגם ח"כ יוראי להב הרצנו מיש עתיד קיבל חופן נאצות: "חבר כנסת ארור, מתחנגל מצפון תל אביב. האם מנסור עבאס עושה אותך מאחורה או מקדימה?".
ואם כל זה נאמר כשהיינו ארבעה חודשים לפני הבחירות, מה תהיינה האמירות והססמאות ככל שיתקרב מועד הבחירות הבאות עלינו לרעה, בעוד פחות ממאה ימים.
4. בזמן האחרון אני נחרד מהעובדה שחלק גדול מהתקשורת האלקטרונית הפך להיות שופר תעמולה לאישים ולמפלגות פוליטיות. זה כנראה לא מזיז לאף אחד, כי זה מתרחש יום־יום בגלוי, ללא מורא, ללא פיקוח, ללא בושה. אנשים שמגדירים עצמם עיתונאים עוסקים בתעמולה נטו, תוך כדי הסתה, שיסוי, ביזוי ובניגוד לכל כללי האתיקה העיתונאית.
לפני כ־25 שנים התחלתי לשדר ברדיו תוכנית שנחשבה מהפכנית. בין השאר הפכתי את תחנת הרדיו שבה שידרתי לכתובת לנדכאים ולחלכאים בחברה הישראלית. נלחמתי בעזרת המפיקים שעבדו איתי בעוולות חברתיות, נלחמתי לשיפור תנאי המחיה של נכים, ניצולי שואה, חולים ואנשים שהממסד פגע בהם שלא בצדק.
בזכות הפעילות הזו, שכללה לפעמים גם איומים (לא פליליים) על פקידי שלטון בכל הרמות, החליטו להעניק לי את פרס סוקולוב לעיתונות אלקטרונית. בנימוקי ההחלטה של השופטים נקבע שאני מקבל אותו על "עבודה ייחודית בתחום העיתונות הלוחמת למען עקרונות הצדק החברתי".
ידידי המנוח, האיש המופלא, האומן הקריקטוריסט יעקב פרקש שנודע בכינוי "זאב", עשה לי כבוד גדול וצייר לכבוד אירוע הענקת הפרס קריקטורה שבה אני מככב. הפרס ניתן לי בשנת 2000. עברו מאז 22 שנים שבהן התקשורת הישראלית הידרדרה וחלק גדול ממנה הפך מעיתונות למען לעיתונות מטעם. חבל. בושה.