לפני כמעט חמש שנים חטפתי התקף חרדה. זה קרה בדרך ללוס אנג'לס, בטיסת עבודה. עד אותו שלב מאוד אהבתי להתעופף: מנתב"ג ועד לביקור בארץ זרה. הכל היה נעים ואפילו חגיגי. הדיוטי פרי, השרוול שמוביל למטוס כשמסביב תמונות של מקומות אקזוטיים, המסועים האינסופיים, האוכל המוקטן על מגש שזוללים עד שלא נשאר ביס מהלחמנייה והחוויה של פגישת אדם חדש במושב שלידך שהופך לחבר, בעל כורחו, לפחות לכמה שעות.  

חוששים במטוס? אתם לא לבד: המדריך של הדיילים להתגבר על חרדת טיסה


באותה טיסה טרנס־אטלנטית מוזרה הכל השתבש. ישבתי במקום עם מרווח לרגליים ליד אדון נחמד, התחלנו לקשקש על הא ועל דא, ואז, משום מקום, זמן קצר לפני ההמראה, נחתה עליי ג'ננה. הלב התחיל לדפוק במהירות על־קולית. כל פעימה הייתה משולה לפיצוץ גרעיני. הטעם בפה הפך מוזר, מתכתי. היד השמאלית כאבה ועקצצה, ובמוח רצו תסריטים על עולם חנוק. לקח לי כמה שניות להבין מה עבר עליי ושלא מדובר באירוע לבבי. התאפקתי. דרשתי מעצמי ריסון, ללא הצלחה. 


הגל המשיך. קראתי לדיילת וביקשתי שתעדכן את האחראי שאני חייב לרדת מהג'מבו. אדם נחמד בעל קול נעים אמר שאין אפשרות לעשות אחורה פנה, כי אנחנו כבר על המסלול והדלתות סגורות ושידאגו לי יפה. למרבה הצער, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. 

הנסיקה הייתה איומה. מהרגע שהמראנו מצאתי את עצמי נאבק לבד בפחדים מטורפים כשהטיסה ארוכה, צפופה וקשה. בשבריר של הכרה נזכרתי בכדורים אשר הצטיידתי בהם מבעוד מועד. לא להרגעה, לשינה. קיוויתי שהם יסייעו. למרבה הצער זה לא עזר. לקחתי אחד. כלום. כדור שני. שום דבר. עשר דקות אחרי השלישי נפלתי לתרדמת. היא הייתה איומה ומסויטת. קמתי כמה פעמים מבועת. 


בתום שעות ארוכות פקחתי עיניים, אחרי שדיילת טלטלה את כתפי. הייתי לבד על המטוס. כולם יצאו. במאמצים ובדרך לא דרך, שלא אחפור עליה עכשיו, הגעתי למחוז חפצי. העניין לא הסתיים שם. 

חלפו ימים עד שניערתי את הקוף לחלוטין, גם על הקרקע הוא ליווה אותי. בעיקר במקומות חשוכים: בקולנוע, בבר אפלולי ובלילה. מאז, מדי טיסה, אני מצטייד בכדורים מרגיעים. זה עבד מצוין. הפחד מהטיסות בא והלך. בעזרת החיזוקים הוא בעיקר הלך. 

אחר כך נדמה שהכל התפוגג. פתאום כבר לא נזקקתי לאותם רגיעונים ושבתי ליהנות מעולם התעופה, ממש כמו פעם. השבוע עליתי לטיסת בזק לצורכי עבודה. היו תורים ארוכים בשדה ולחץ של נוסעים, וזה לא הפריע לי אפילו במעט. התרגשתי ושמחתי לקראת ההרפתקה. 


הטיסה הייתה עמוסה. התיישבתי בין שני אנשים בחלק האחורי של המטוס. פתאום, משום מקום, זה ניתר לי לגרון, כמו נחש. בניגוד לפעם ההיא ידעתי בדיוק מה הסיפור: התקף חרדה. למה, מאיפה וכמה? לא הבנתי, אבל זה היה שם. מרושע, קטלני וחריף. כמה שטחנתי לעצמי שהכל בסדר ושמדובר בתחושה בלבד, שום דבר לא עזר.


במבוכה רבה ניגשתי שוב לקדמת המטוס, לא האמנתי שזה מתרחש בשנית. הסברתי לדיילים שאני חייב לנשום לפני ההמראה. התפללתי שכמה שאיפות של אוויר יסדרו את המשבר. שאפתי ונשפתי וחזרתי למקומי. בחלוף זמן קצר נשברתי, דהרתי לכניסה וביקשתי להתחפף. הדייל, הנעים והמרגיע מאוד (סחתיין לחברת התעופה פליי דובאי), אמר שזה אפשרי ובמקביל הציע שאנסה להעביר את ההמראה במחלקת העסקים ושאולי בהמשך אירגע. קיבלתי. 


היה קשה להתגבר על הדחף לחתוך לחוף מבטחים ומצד שני ההרגשה הייתה שזה לא מקצועי לזרוק הכל לפח. בביזנס ניסיתי להיות חיובי, כשבפנים התפוצצתי. הבזקי מחשבות על אסונות נוראיים נחתו עליי. חשתי שנקברתי בין חתיכות פלסטיק. כשהמטוס התייצב, ביקשתי לשדרג את הכרטיס שלי בעבור כמה מאות דולרים. למרות הנוחות והחברים מסביב, מבחינת תחושה הייתי בגיהינום. בתום ייסורים רבים נחתנו. סוף לסבל. ועדיין חלף זמן עד ששבתי לאיתני. האמת, עדיין לא עבר לגמרי, והגרוע מכל - בשבוע הבא. אני שוב על טיסה. 