חשבתי שאי־פעם אזכה לקרוא דברי רב המצטט את חנה סנש, אבל הרבה דברים לא חשבתי בחיי והם קרו, מוזר שאני עדיין מתפלאת על כל אחד מהם. השבתות הופכות ארוכות מאוד, אני מניחה שאלו הימים של תחילת סוף הקיץ, הרוחות המנשבות בערב נותנות תקווה שזה תכף נגמר ותבוא הקלה, אבל השמש הקופחת בתחילת היום שלמחרת מפירה כל הבטחה.
בשישי־שבת זה מורגש במיוחד. בהתחלה, כשרשמתי את גפן למשפחתון, הודיעה לי הגננת שהוא לא פועל בימי שישי. כמו כל אמא צעירה וחדורת מטרה אפילו שמחתי, אחרי שבוע שבו בתי נמצאת רחוקה ממני ברוב היום יהיו לנו שישי ושבת רק לעצמנו. אבל אז, מי ידע שיבואו הגירושים? ומי ידע שלא יהיה איש שיתדפק על הדלת שעליה מתנוסס שלט מוגזם “אמא וגפן הרמן־מוסרי" ויגרום לשבת להיות מלאה ומשפחתית קצת יותר? זה בסדר, לא רחמים עצמיים תקראו פה, אני עובדת על בניית חיים מלאים ויפים לי ולבתי, שולחני עוד יהיה מלא בילדים ובאנשים אוהבים. זכרו, רק לא כרגע.
כשבאו הגירושים והבנתי שמחמישי בארבע בצהריים ועד ראשון בבוקר אלו רק אני וגפן, ובגלל גילה הצעיר האופציות לבילויים מאוד מצומצמות, התחלתי להרגיש את הקושי. אגב, ככל שהיא גדלה, אני חושפת אותה ליותר דברים שמעבירים לנו זמן, אנחנו נוסעות לג'ימבורי, לחוות, לפינות ליטוף והמון לחוף פלמחים או לבריכה בבית דגן, שם אנחנו יכולות להעביר שעות יחד, כשהיא בתוך גלגל ים צהוב ואני שואלת אותה “איפה אמא?", צוללת מיד, סופרת בלב עד שלוש ועולה חזרה לקול צחוקה המתגלגל, יפה שהיא.
אבל זו שבת שתכף תגיע, ואני רוצה גם לנקות וגם לבשל, ורגע ללכת למספרה ועוד כמה רגעים לעצמי, אולי לכתיבה, בשעות האלו של בין ערביים שבהן השכינה באה על ישראל וציניים ככל שנהיה, אווירת השבת מורגשת. ואין לי את זה, כדי לצאת למספרה, אני צריכה להביא בייביסיטר, כך שכל פן עולה לי 100 שקלים יותר, ואם בערב אקבע לצאת ואביא שוב בייביסיטר, אודיע לה על ביטול שעה או שעתיים לפני כן, כי כבר לא אצליח להחזיק את עיניי פקוחות. הכל מאוד סיזיפי וקשה.
אתמול, בבריכה, ראיתי אישה מבוגרת עם המון שרשראות זהב, בגד ים כתום וזרועות מתדלדלות, ובזמן שבתה, בערך בגילי, הכינה מטרנה לתינוק המתולתל, היא, המבוגרת, אחזה בנכד ואמרה לו “עכשיו אמא תכין לך לאכול ואחר כך נלך לבריכה, טוב, כפרה של סבתא?". גפן בדיוק אכלה קסטה שקניתי לה (היא קוראת לזה "ארטיק". שלוק, גלידה, ארטיק חלב או אפילו קרח - הכל בשבילה הוא ארטיק), היא ישבה על כיסא כתר לבן, לבושה בבגד ים שעדיין רטוב מהגיחה האחרונה לבריכה והסתכלה בשני ילדים מוסרים זה לזה כדור.
“גפן", אמרתי לה, “כשתהיי גדולה, תביאי כמה ילדים שתרצי, אמא תעזור לך איתם". בגד הים שלה “אכל" יותר שוקולד ממנה, אבל היא נהנתה מהרגע ומהחיים חסרי הדאגות שאני נותנת לה, והלב שלי התמלא. פעם בכמה שבתות גם אביה לוקח אותה אליו, ל־24 שעות, לא יודעת, להגיד שאני מרגישה את החופש? את המנוחה? לא, אלו מתחלפים בדאגה ובשיחות וידיאו איתם בכל שעתיים עגולות. בשיחות האלו אני משוחחת איתה, שרה לה ומצחיקה אותה. לא פעם הוא שואל למה אני מביאה אותה אליו, אם גם ככה אנחנו יחד דרך השיחות. אין לי מה להשיב, אני באמת לא יודעת.
מתישהו היא תגדל ואתגעגע לגיל הזה. בדרך כלל כשאומרים לי דברים מסוימים או מתעקשים לצפות לי את העתיד, אני מלגלגת ומזלזלת, אבל יש לי תחושה עזה שעוד אתגעגע לגיל הזה, שבו כל דבר צריך להיות מדוד לפי שעות, ופתאום יש פרץ צחוק ופתאום פרץ בכי וצריך לדאוג לחשוף אותה לדברים וללמד אותה דברים, ובערב שבת האחרון היא נתנה לי מיוזמתה אולי עשר פעמים נשיקה בפה, וכשהקראתי לה סיפור טרם שינה, מיצתה אותו מרוב שהייתה עייפה, סגרה לי אותו בפנים ואמרה “נגמר, זהו". צחקתי בשביל כל השבת.
כשהיא נרדמה, הרגשתי את הכאב הפיזי. הבית היה נקי, שאריות מרק האפונה, השניצל והפסטה שהכנתי לשבת נזרקו אל הפח, מכונת הכביסה עבדה, הדלקתי שני נרות מפיצי ריח טוב והכנתי לי נס. הפעם הכאב הפיזי לווה גם בתחושת הריקנות הזו המאיימת לכלות אותי, היא כמובן אף פעם לא מצליחה לעמוד באיומיה, כי הצבא שלי חזק פי כמה, אני אמא לביאה ובכל זאת, זה כואב מאוד.
נזכרתי בבחור אחד, שנפרד מבת זוגו, אב לילד בן 5, שפגש אותי ואת גפן מחוץ לג'ימבורי בקניון בנס ציונה לפני כמה ימים, בזמן שחלצתי את נעליה החדשות ואמרתי לה “הולכים לבריכת הכדורים, את אוהבת". הוא הביט בנו, חשב כמה רגעים וניגש. לא חושבת שהיה בזה מן הפלירטוט, לא הייתי מאופרת, השיער לא היה מסודר כל כך, וכל כולי הייתי בתוך האמהות. “היי", אמר לי. “היי", חייכתי אליו, וגפן הצמידה מיד את ראשה אל חזי, “יש לי כרטיס לג'ימבורי הזה ואין לנו כל כך מה לעשות איתו, כי אחיו הקטן סירב לבוא איתנו ונשאר אצל אמא שלו, רוצה?".
בדרך כלל גאוותי הטיפשית לא נותנת לי לקחת דברים בחינם, הרי כרטיס לשם עולה 40 שקלים, מה אני צריכה להתמסכן. אבל גפן חטפה את הכרטיס הצבעוני מידו. כזו ישראלית שזה לא ייאמן. צחקנו שנינו. “הילדה הזו תעשה עסקים", אמר. “אתה חושב?", התגאיתי בה לפתע.
“ברור, אז לקחתן את הכרטיס?".
“אתה רואה בעצמך, לא?", נכנסנו כולנו אל הג'ימבורי. הילד שלו, חמוד להפליא, שחור שיער, רזה ועיניו חומות, אסף לגפן כדורים מבריקים מבריכת הכדורים וזרק עליה בעדינות, היא צחקה וניסתה לזרוק עליו בעצמה. כך ישבנו אני והוא בתוך בריכת הכדורים והסתכלנו על שני הילדים שלנו, הוא סיפר לי קצת עליה ואני סיפרתי לו קצת עליו, הוא לא גרוש, הם מעולם לא התחתנו, היו בזוגיות שלא צלחה, הביאו לעולם שני ילדים ופירקו את זה.
אחר כך עלינו איתם לחדר עם בלונים מרחפים כאלו, ושם הוא סיפר לי שמאס בדייטים ושלא אעז להתקרב לעולם הזה, כי כולם “פצועים" כדבריו וזה לא הקושי, הקושי הוא שהם מסרבים ללכת לטפל בפציעות. “מה קורה, פרויד?", לעגתי לו, “לא ידעתי שקמת לתחייה ואתה מבקר בישראל". הוא צחק והגיש לי את הטלפון שלו, ממש את המכשיר. “אם לא תסכימי לתת את הטלפון שלך, אז תוסיפי אותך לפייסבוק שלי", אמר.
העדפתי לא לתת לו את הפייסבוק שלי, הרי חיי פרושים עליו ומוטב שלא יידע מי אני לעת עתה, נתתי לו את הטלפון, ואתמול, בדיוק בשעת הריקנות ההיא, אחרי השבת שממלאה כל לב אבל מכאיבה קצת לגוף ולעתים קצרות לנפש, קיבלתי ממנו הודעה. “היי", כתב, “זה אני מהג'ימבורי (אני לא מאמין שאני בן 40 וכותב את המשפט הזה)". צחקתי נורא וחיכיתי רגע עם התשובה שלי אליו, שלא יחשוב שאני קלה להשגה.
הבטתי על מסך המחשב שלי. רגע לפני ששלח לי, כתבתי בגוגל “מה עושים עם תחושת ריקנות?". רב אחד, שעליו סיפרתי לכם בהתחלה וכמעט ששכחתי מזה, השיב שאין רעב בלי משהו שישביע אותו, כך גם תחושת הריקנות, משהו ירגיע אותה מתישהו, אולי איזה אור אינסוף שאני מחפשת וניצוצות ממנו עוד יגיעו אליי.
ואיך הוא חתם את זה? בציטוט של חנה סנש: “קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". נזכרתי שאני בחרתי בכל זה, וטוב שבחרתי בכל זה, כי הקול הזה היה חזק כל כך, עד שהייתי חייבת ללכת אחריו. ב־1 בספטמבר היא תיכנס לגן חדש, שבו לומדים גם בימי שישי, וכשהיא תגיע הביתה, תחכה לה אמא אחרי מספרה, הרבה סירים על הגז, שולחן ערוך לשבת ומי יודע, אולי נציע גם להוא מהג'ימבורי להצטרף אלינו, הרי צריך שמישהו, מתישהו, יקרא עליי את “אשת חיל", לא?