לא רק בישראל: מי האשמים בבעיית המחסור במורים?

דרושים: מורים (באריזונה)

המחסור במורים חמור. ממש חמור. זה ציטוט מכותרת בעיתון מהשבוע. אבל לא מישראל – מארצות הברית. לעתים קרובות נדמה לנו שאנחנו מיוחדים גם כשאנחנו לא מיוחדים. מחסור במורים הוא לא בעיה ישראלית בלבד. באמריקה חסרים 300 אלף. מדינה גדולה, מספרים גדולים. אבל הפתרונות שהם מספקים דומים לשלנו: מורידים סטנדרטים, מאלתרים. באריזונה החליטו לוותר על דרישה לתואר ראשון ממורים. בטקסס פיזרו שלטי חוצות שמפרסמים את המקצוע. בקרוליינה הדרומית מציעים בונוס חתימה למורים חדשים: 10 אלפים דולר. בפלורידה מגייסים לכיתות יוצאי צבא.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל פרסמה לפני חודשיים נתונים על ירידה במספר בוגרי תואר ראשון במכללות להוראה. ירידה משיא של 7,800 בוגרים בשנת 2018 לפחות מ־7,200 בשנת 2021. אחוז מקבלי התואר הראשון מהמכללות לחינוך ירד מ־15.2% ב־2018 ל־13.8% ב־2021. כך אצלנו. ומה באמריקה? ירידה של 35% בשיעור לומדי ההוראה בעשור האחרון. הסיבות יישמעו לכם מוכרות. המשכורות אינן גבוהות, תנאי העבודה אינם טובים (מסתבר שגם באמריקה יש ילדים בכיתות, רעש, נזלת, חוצפה, וכל השאר). צעירים מבינים שהכניסה קשה, והשחיקה קשה. הם נמנעים. אצלם – כמו אצלנו.

זו לא בעיה שקל לפתור. בטח לא בממשלת מעבר, בלי אופק. בטח לא כשיש ועד עובדים חזק, שמכוון אקדח לרקתם של הפוליטיקאים המתמודדים לכנסת, ערב פתיחת שנת לימודים, וערב בחירות. מי אשם? שתי מטרות קרטון הוצבו במטווח, וכל אחד יבחר במי צריך לירות קודם.

דמות קרטון אחת: יפה בן דויד (ולצדה, קצת באיחור, יעלה ויבוא גם רן ארז). ראשי ארגוני המורים מעכבים כל הצעה לרפורמה, מערימים מכשולים מול כל תביעה לקריטריונים חדשים. אפשר להתרגז עליהם, ואפשר גם להבין. יש להם תפקיד, הם מנסים למלא אותו. הם לא אחראים לחינוך – הם אחראים לייצוג המורים, ורוצים לתבוע עבורם את המקסימום. השעה הזאת היא שעת כושר. הם מזהים חולשה. הם מזהים שזה רגע שאפשר להכניע בו את המערכת הפקידותית, שלא תעמוד בלחצם של הפוליטיקאים הנלחמים על חייהם.

דמות קרטון שנייה: ״נערי האוצר״. כבר היו מי ששמו לב השבוע, ששרת החינוך, יפעת שאשא ביטון, מקפידה לתקוף את הפקידים, אבל לא את שר האוצר. עם אביגדור ליברמן היא מעדיפה לא לריב, כי המפלגה שלה והמפלגה שלו מפלגות אחיות, שירצו לשבת יחדיו גם בקואליציה הבאה. עם פקידי האוצר קל ונוח לריב. רשעים מרושעים שלא מעניין אותם חינוך ולא מעניינים אותם מורים – רק כסף מעניין אותם. אגב, לפני שאתם מהנהנים בהסכמה, רק כדאי שתזכרו: זה הכסף שלכם שהם שומרים עליו. הכסף שעבדתם כדי להרוויח, וששילמתם כמס למדינה. הם הקופאים שמשגיחים עליו. לא תרצו שישגיחו היטב?

לדמות הקרטון שמייצגת את המורים יש טיעון עובדתי חזק: המורים עוזבים. אם לא ישופרו התנאים, לא יהיה מי שילמד. לדמויות הקרטון שמשגיחות על התקציב יש טיעון עובדתי חזק: שכר המורים בישראל גבוה יותר מיחס השכר של מקביליהם בממוצע מדינות ה־OECD. זו עובדה שהוצגה למחוקקים על ידי מרכז המידע של הכנסת. ועוד עובדה: ״לעומת השכר הממוצע במשק, ושכר בעלי השכלה על־תיכונית (שלישונית), שכר המורים בישראל גבוה יותר מיחס השכר של מקביליהם בממוצע מדינות ה־OECD״.

ואחת אחרונה: על פי דוח הממונה על השכר רכיב הוותק הוא הרכיב הדומיננטי ביותר בקביעת שכרם של מורים בישראל. הוא משפיע "באופן קיצוני" על פערי השכר בין מורים מתחילים לוותיקים.

תעשו עם הנתונים האלה מה שאתם רוצים. תאמרו: אז צריך להעלות שכר בעיקר למורים חדשים. נכון. גם בן דויד מסכימה. אבל היא לא מסכימה שיעלו רק לחדשים, וכמעט כלום לוותיקים. תאמרו: אז צריך להתעקש ולא להיכנע לאיומים. נכון. אבל נראה אתכם אומרים אז זה שוב באוקטובר, אחרי חודש של שביתה. תאמרו: אי אפשר לעשות הסכמים כאלה בזמן בחירות. נכון. אבל בדיוק בגלל זה עושים אותם בזמן בחירות. זה הזמן שהכי קל ללחוץ. תאמרו: אז שיעלו כבר למורים את השכר, כי באמת הגיע הזמן שירוויחו הרבה. נכון. אבל נזכיר לכם. את הכסף הזה מוציאים מהכיס שלכם. וכאשר מוציאים יותר, צריך לקחת מכם יותר.

שלא לדבר על האפשרות שהעלאת שכר תדרבן את האינפלציה. שלא לדבר על תביעות שכר של מגזרים אחרים. שלא לדבר על כך שגם המורה שתרוויח עוד 2,000 שקל תיכנס לכיתה רועשת מדי, צפופה מדי, כפופה לגחמות של משרד החינוך, ושל שר החינוך הבא, שיציג עוד רפורמה, ועוד חידוש שהבא אחריו יוכל לבטל.

ערב ראש השנה – אבל אפשר לזמר "חד גדיא".

נתניהו: ביקורת מוקדמת

בנימין נתניהו עומד להוציא ספר. ״ביבי: סיפור חיי״. בקרוב תוכלו לרכוש אותו מהוצאת שיבולת. הוצאת הבית של הימין. זה יהיה ספר טוב. אין ספק שאקרא אותו. איך אני יודע? כי כותבו הוא איש מיטיב חשוב ומיטיב כתוב. נתניהו כבר כתב ספרים. הם היו טובים ומעניינים. אולי אפילו חשובים.

זה גם יהיה ספר לא טוב. לפחות, לא הכי טוב שנתניהו יכול לכתוב. איך אני יודע? כי פוליטיקאים ממעטים לכתוב ספרים טובים. וממעטים עוד יותר לעשות זאת כאשר הם בתפקיד. כלומר, כאשר הספר איננו סיכום, אלא מקפצה. אלא אם נתניהו החליט לפרוש ולא סיפר לנו, הספר שלו הוא תחנת ביניים בדרך פוליטית שעוד נמשכת. ממילא – שיקוליו כמנהיג פוליטי עולים על שיקוליו ככותב ספרים. זה מתכון לספר לא טוב.

פוליטיקאים, קצינים בכירים ומנהיגים מרבים לכתוב ספרים. לרובם אין הרבה קוראים. רובם טרחה מיותרת. סרח עודף לקריירה של עשייה שאין הכרח לכרוך בעמודי ספר. רובם מעידים על כותביהם שהיטיבו לעשות יותר מכפי שהם מיטיבים לתאר את מעשיהם. פוליטיקה היא מקצוע שיש בו הרבה העמדת פנים ומעט חשבון נפש.

כתיבת ספרים מחייבת את המהלך ההפוך: מעט העמדת פנים והרבה חשבון נפש. גם למוכשרים ביותר מבין המנהיגים זה לא קל. קראו את כרכי מלחמת העולם השנייה של ווינסטון צ׳רצ׳יל. הם מופתיים בכתיבה, אך לא מדייקים בתיאור הנרטיב ההיסטורי. לצ׳רצ׳יל היו חשבונות לסגור והיו שאיפות פוליטיות. צריך לומר: אפילו לצ׳רצ׳יל. אפילו לצ׳רצ׳יל, המוכשר מכולם, המקורי, המצחיק, הקולח מכולם, זה היה לא קל לכתוב ספר נפלא כפי שיכול היה לכתוב. ואם לצ׳רצ׳יל קשה, מה יגידו אזובי הקיר?

להם קשה עוד הרבה יותר. הנה דוגמה: האוטוביוגרפיה של הילרי קלינטון. כבר העלבתי את הספר הזה בעבר, אז לא נרחיב בזה. הוא גם משעמם וגם תפל וגם מייגע באורכו. אגב, גם קיצור הוא תכונה שקשה לפוליטיקאים להבין. הביטו בספר שכתב אהוד אולמרט. אם היה מקבל עצה טובה של עורכים, היה מקצר אותו בחצי, ואולי היה יוצא ספר קצת יותר קצבי, וקצת יותר ערני.

יצחק מרדכי הוציא ספר בן יותר מ־450 עמודים. זה בעידן שבו הספרים מתקצרים. זה בעידן שבו הקוראים חסרי סבלנות. ספרו של משה קצב נמשך יותר מ־500 עמודים. מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, כתב ספר מקורי ומצחיק. דגם מוצלח של מה שבכיר לשעבר יכול לעשות. אבל גם אותו אפשר היה לקצר ברבע או שליש. וזה היה עושה לו רק טוב.

נחזור לקלינטון: היא כתבה את הספר כאשר עוד היה ברור שבכוונתה לנסות להיות נשיאת ארה״ב. זה חייב אותה לעשות כמה דברים: 1. לא לגלות דברים שיפגעו במרוץ שלה. 2. לא לומר דברים שיפגעו בבוחרים שלה. 3. להאדיר את חלקה גם היכן שלא מגיע, כדי לשכנע שהיא מתאימה. קלינטון, שיש לה כנראה עניין בכתיבת ספרים (מותחן שלה יצא לאחרונה בישראל), אולי רצתה לכתוב ספר טוב, אבל גם אם רצתה לא יכלה. לא בגלל הכישרון.

אם יש או אין לה כישרון לכתוב כנראה לעולם לא נדע. בגלל הפוזיציה. קשה מאוד לכתוב אוטוביוגרפיה טובה כאשר האופק המקצועי של הפוליטיקאי עוד לפניו. וקשה מאוד לכתוב אוטוביוגרפיה שיש בה כנות ומבט חד פנימה, כאשר כל חייך הם אימון בהסתרה, טיוח, העמדת פנים.

יוצאי דופן? יש כמובן כמה יוצאי דופן. ברק אובמה כתב ספר מרתק על חייו. זה היה לפני שנעשה נשיא. זה היה ספר מחושב, שנועד לסייע לו להיות נשיא, ולכן לא תמיד מדויק, ולעתים מעורפל. אבל אובמה כתב על חייו כאיש צעיר. וכתב עליהם רק את מה שהתאים למסגרת הסיפור שרצה לשווק לאמריקאים בחבילה שהציע להם.

רוב יוצאי הדופן האחרים הם מנהיגים שכתבו אחרי שסיימו את דרכם בצמרת. הספר של הארי טרומן על נשיאותו הוא ספר מרתק. הספר של הגנרל והנשיא יוליסס גרנט – גיבור מלחמת האזרחים – הוא ספר מופתי. אולי הטוב ביותר שכתב נשיא אמריקאי אי־פעם. גרנט כתב אותו לקראת סוף חייו. מהתמלוגים נהנתה משפחתו, שאיבדה את פרנסת ראש המשפחה.

יש מנהיגים שאין ברירה אלא לקרוא את האוטוביוגרפיות שלהם. כלומר – אם אתם מתעניינים באוטוביוגרפיות של מנהיגים. אי אפשר שלא לקרוא את סיכומיו של דוד בן־גוריון. אבל צריך להודות: היסטוריונים שכתבו על בן־גוריון, אחרי שקראו את יומניו ואת ספריו, סיכמו את חייו בצורה מעניינת יותר. אי אפשר שלא לקרוא את "אבני דרך" של משה דיין. גם הוא חכם, מיטיב כתוב. גם הוא ארכן – שני כרכים, לא פחות. גם הוא טייחן. דיין גילה מעט והסתיר הרבה. היה לו מה להסתיר.

זו הקטגוריה שאליה ישתייך כנראה גם הספר של נתניהו. לקרוא ולתהות. לקרוא ולהצטער על מה שחסר. זה יהיה גם מעניין – וגם מתסכל. נתניהו עוד עסוק מדי מכדי לכתוב את הספר הטוב באמת שהוא יכול לכתוב.

 שונאים: סיפור פוליטי

הנה סיפור מעניין כשלעצמו. סיפור על מה שקורה באמריקה. אבל לא פחות מזה, הנה סיפור שיש בו לקח, אזהרה, גם לישראל. סיפור על האופן שבו מחלוקת פוליטית עזה, מתמשכת, יכולה להוביל לאיבה אישית. לא רעיונות נגד רעיונות ומפלגות נגד מפלגות, אלא בני אדם נגד בני אדם. לא מחלוקת סבירה בחברה דמוקרטית – אלא בוז ואפילו שנאה למי ש״בצד השני״.

הנתונים הם מתוך מחקר גדול, חדש, של מכון פיו. ניגע רק בקצה שלהם כדי להדגים את הטענה. הנה מה שקורה כאשר העמדה הפוליטית הופכת למרכיב עיקרי של זהות. כאשר תמיכה במפלגה הדמוקרטית אינה משקפת רק תמיכה בביטוח בריאות מקיף יותר, או בפיקוח על נשק הדוק יותר, אלא מלווה גם בהנחה שהתמיכה הזאת היא המעשה הנכון מוסרית, ובהנחה שאין עמדה אחרת שיש בה היגיון כלשהו – ואשר על כן, במסקנה שכל מי שדוגל בעמדות אחרות הוא כנראה או רשע (לא מוסרי) או טיפש (אין לו היגיון).

שש שנים, מאז הבחירה בטראמפ בבחירות 2016, דרך האירועים הסוערים של בחירות 2020 ועד היום, שהאמריקאים מתפלשים בביצה העכורה של רגשות קשים – מפלגה נגד מפלגה. שש שנים שאותותיהן ניכרים היטב. ולא שלפני שש שנים המצב החברתי היה טוב באמריקה, כבר אז הוא היה די גרוע. 70% מהמצביעים הדמוקרטים חשבו כבר לפני שש שנים שהמצביעים הרפובליקנים הם בני אדם ״צרי אופקים״. 42% מהדמוקרטים חשבו כבר לפני שש שנים שהרפובליקנים הם בני אדם ״לא ישרים״. 47% מהרפובליקנים חשבו כבר לפני שש שנים שהדמוקרטים הם בני אדם ״לא מוסריים״. 46% מהרפובליקנים חשבו כבר לפני שש שנים שהדמוקרטים הם בני אדם ״עצלים״.

חלפו שש שנים, והעמדות האלה רק התחדדו והחריפו. הקרב הפוליטי המתמיד, הנמשך, משמש כמגביר של רגשות שליליים, כדשן של סטריאוטיפים. שיעור הדמוקרטים שסבורים שרפובליקנים הם ״לא מוסריים״ קפץ ב־30%, כמעט פי שניים. שיעור הרפובליקנים שסבורים שדמוקרטים הם ״לא מוסריים״ קפץ ב־25%, אבל כבר נוגע בתקרה. ועוד יותר קרוב לתקרה: 83% מהדמוקרטים סבורים היום שרפובליקנים הם ״צרי אופקים״. עלייה של יותר מ־10%. הביטו בגרף, זה המצב בכל קטגוריה. הכל בעלייה. כל הרגשות השליליים בעלייה.

החוקרים של פיו עשו את החישוב הבא: שיעור האמריקאים שאומרים על הצד השני לפחות ארבעה מחמשת הדברים השליליים שמוצגים כאן (צרי אופקים, לא ישרים, לא מוסריים, לא נבונים, עצלים) קפץ פי שניים אצל הדמוקרטים, מ־22% ל־43%, וקפץ ביותר מ־20% אצל הרפובליקנים, מ־30% לפני שש שנים ל־53% היום. כלומר, יותר ממחצית הרפובליקנים סבורים שהדמוקרטים הם לפחות ארבעה מתוך חמשת הדברים האלה. וגם כמעט מחצית מהדמוקרטים סבורים שהרפובליקנים הם לפחות ארבעה מחמשת הדברים האלה.

כבר כמעט שלושה עשורים האמריקאים מתבשלים בסיר לחץ פוליטי־חברתי שאותותיו ניכרים בהם. כבר כמעט שלושה עשורים שהקרב הפוליטי המר – אנחנו מדברים על אמריקה מימי קלינטון ועד ימי ביידן – מתורגם לעוינות אנושית. גם בשנת 1994 לרוב הרפובליקנים הייתה דעה שלילית על המפלגה הדמוקרטית, אבל בדרך כלל שלילית ולא ״מאוד שלילית״.

הם היו יריבים פוליטיים, לא אויבים. אבל בשלושת העשורים שחלפו מאז, העמדה השלילית הפכה למאוד שלילית – מ־21% ״מאוד שלילית״ ל־62% ״מאוד שלילית״. ובאופן דומה, ב־1994, כאשר הדמוקרטים היו בשלטון, רק ל־17% מהם הייתה דעה ״מאוד שלילית״ על המפלגה הרפובליקנית. היום ל־54% מהם יש דעה מאוד שלילית (ולשאר סתם שלילית).

לעוינות המצטברת הזאת יש השפעה שוחקת על כלל המערכת הדמוקרטית. שיעור האמריקאים שיש להם דעה שלילית על שתי המפלגות גם הוא בעלייה. זה ניכר בעיקר בקרב צעירים, שיותר משליש מהם אומרים שיש להם דעה שלילית על שתי המפלגות. שיעור האמריקאים שמביעים אמון בנשיאים מהמפלגה היריבה הולך ויורד, ולכן הפער הפוליטי הולך ומתרחב – שימו לב לשאלה הזאת. ״האם המפלגה הרפובליקנית סובלנית כלפי בני אדם מסוגים שונים?״. 85% מהרפובליקנים חושבים שכן, רק 12% מהדמוקרטים חושבים שכן. עכשיו נשאל הפוך: ״האם המפלגה הדמוקרטית סובלנית כלפי בני אדם מסוגים שונים?״. 92% מהדמוקרטים חושבים שכן, רק 26% מהרפובליקנים.

כך שאלה אחרי שאלה: הדמוקרטים מסרבים להסכים לכך שלרפובליקנים יש איזושהי תכונה חיובית, עמדה סבירה, שיקול דעת נסבל, עמדה מתקבלת על הדעת. הרפובליקנים מסרבים להסכים שלדמוקרטים יש איזושהי תכונה חיובית, עמדה סבירה, שיקול דעת נסבל, עמדה מתקבלת על הדעת. תוצאה מטרידה מאוד למי שמקווה שאמריקה תתאושש מתישהו ממחול השדים הפוליטי שמסחרר אותה. תוצאה מטרידה למי שמזהה קווי דמיון, גם אם לא דמיון ממש, בין מה שקורה שם לבין מה שקורה כאן.

במה ישראל טובה יותר? בזה שיש בה יותר משתי מפלגות פוליטיות. שתי מפלגות משמען שני מחנות. תשע מפלגות משמען יכולת גבוהה יותר להסתדר ולגלות גמישות. ומצד שני, בישראל אין שתי מפלגות, אבל בשנים האחרונות גם היא מתארגנת סביב שני מחנות שנעשים מובהקים יותר ויותר. המחנה של רק־ביבי והמחנה של רק־לא־ביבי מתפקדים כאן כצל של השיטה הדו־מפלגתית. של שתי מפלגות – שני גושים. אבל ככל שהגושים מתבצרים בעמדתם, וככל שמעברים בין הגושים נעשים כמעט בלתי אפשריים, כך עולה הסכנה שגם אצלנו היריבות הפוליטית תיעשה ליריבות אנושית.

השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, ממכון פיו, ממכון המחקר והמידע של הכנסת, מדוחות הממונה על השכר, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאתר הוצאת שיבולת. גילוי נאות: הכותב עובד, בין השאר, גם כעורך ספרים.