משהו: המחרימים את ביבי מתנגדים ליצירת קרע בעם שיגרום לבחירות אינסופיות ויהרוס את המדינה. אבל הם לא יכולים להתאפק.
אל תגידו למי אתם מצביעים
לא מזמן הזמינו אותי לדבר בפני צעירים וצעירות במכינה קדם־צבאית חילונית. מולי היו בני נוער לפני גיוס, מלש"בים מובחרים ביותר. בני ובנות השנתון החדש, אלה שאנחנו סומכים עליהם שישמרו עלינו מפני האויבים שלנו. הדור הטוב ביותר בעולם, במדינה המאתגרת ביותר בעולם.
בדרך כלל, כאשר מזמינים אותי למפגשים עם בני נוער, רומזים לי שלא אדבר על פוליטיקה. הפעם זה היה ההפך. הוזמנתי דווקא כדי לדבר על פוליטיקה. אני הגבלתי את הנושא, ואמרתי מראש שאדבר על פוליטיקה דרך סאטירה שכתבתי, בלי לדבר על מפלגות.
בתחילת דבריי הודעתי: “אני לא פוליטיקאי ולא שייך לשום מפלגה. אני גם לא אומר לכם מה אני מצביע. אני לעולם לא אומר מה אני מצביע. אסור לאף אדם להגיד למי הוא מצביע, ואני מבקש גם מכם לא להגיד אף פעם למי אתם מצביעים".
“למה?", שאלו מיד.
“כי ההצבעה היא חשאית. זה עיקרון חשוב ביותר בדמוקרטיה, רק כך ההצבעה תהיה באמת בין אדם לבין מצפונו והגיונו. אם אתם מגלים לאחרים למי אתם מצביעים, אתם הורסים את החשאיות הזו וכך פוגעים ביכולת שלכם להחליט באמת ובתמים מתוך מחשבה עצמית. אם אתם מצביעים בקלפי כאשר אתם יודעים שתספרו מה הצבעתם, הרי לתוך השיקול הרציונלי שלכם נכנס שיקול של דימוי בעיני הסביבה, ועוד שיקולים".
“למעשה", אמרתי עוד, “אם מישהו שואל אתכם למי הצבעתם, אתם צריכים לקחת אותו לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש נגדו תלונה באשמת סיכון הדמוקרטיה. אסור לכם גם לשאול אדם למי הצבעת, או למי תצביע. זה לחץ לא הוגן. זו חדירה לפרטיות הקדושה ביותר. הרי, אם אתם יודעים שישאלו אתכם למי הצבעתם, וכי כאשר ישאלו תעמדו בפני מצב מביך שבו יצפו מכם לומר למי הצבעתם, כבר נכנס לתוך שיקולי ההצבעה שלכם שיקול של נוי חברתי. זו כבר לא הצבעה עצמית".
ראיתי הנהונים. לו זה הדבר היחיד שהצלחתי להעביר לצעירים ולצעירות היפים האלה, אפילו לאחד או לאחת מהם, היה שווה. אני מציע גם: בנושא הזה, אל תענו לסוקרים. גם לא כאשר מבטיחים לכם שהסקר בעילום שם (אני לא מאמין שכיום יש דבר כזה בעילום שם).
לאחרונה היה דו־שיח כזה בין נפש קרובה אליי לבין סוקרת:
“לאיזו מפלגה את מצביעה?".
“אני לא אומרת".
“טוב, לשאלה הבאה: בין אילו מפלגות את מתלבטת?".
“לא מתלבטת. אני יודעת למי אצביע".
“רגע, אז את כן יודעת למי תצביעי. קודם סימנתי שאת לא יודעת לאיזו מפלגה תצביעי. זאת האפשרות שיש לי. רגע, אני הולכת לשאול את המנהל".
כאשר סוקרים שואלים אותי: “לאיזו מפלגה תצביע?", אני עונה: “אסור לשאול ואסור לענות". אני יודע שהסוקרת או הסוקר מתאכזבים, כי הם מקבלים שכר כדי לעשות סקרים, אני עונה על כל שאלה אחרת, אפילו בסקרים ארוכים, אפילו איזו גבינה אני שם בטוסט, וכמה פרוסות עגבנייה, אבל לא לאיזו מפלגה אצביע.
מתי הבנים עוזבים את הבית?
אני יודע מדוע מחירי הדיור בישראל גבוהים: כי תושבי ישראל עוזבים את הבית של ההורים שלהם ורוצים לגור בבית משלהם. ככה הם יוצרים בעיות.
באירופה, למשל, זה לא תמיד כך. לאחרונה התפרסמה באתר עיתון אירופי מפה שבה מדינות אירופה מופיעות בצבעים שונים, ואפשר ללחוץ על כל מדינה ולראות מתי הילדים עוזבים בה את בית ההורים. ככל שהצבע כהה יותר, ככה הילדים נשארים בבית של ההורים יותר זמן. זאת אומרת, כך הילדים מועילים יותר למלחמה במחירי הדיור.
בקרואטיה גברים עוזבים את בית ההורים רק בגיל 34.9. זאת אומרת, רק את יום ההולדת ה־35 שלהם הם חוגגים כשהם גרים מחוץ לבית ההורים שלהם. זו התנהגות לאומית אחראית. הבנות בקרואטיה עוזבות את בית אמא ואבא בגיל 31.8, שאז הן כנראה עוברות לגור עם החבר שלהן בן ה־34.9.
בפורטוגל האוכלוסייה אחראית לא פחות בנושא דיור: הגיל הממוצע שבו הילדים עוזבים את בית ההורים הוא 33.6 שנים. עד אז הם גרים בבית ההורים וחוסכים לא רק הוצאות על דיור, אלא גם על רהיטים ומקרר. הגברים הפורטוגלים עוזבים את הבית בגיל 34.4 שנים בממוצע, והבנות בגיל 32.7.
באיטליה יש אפילו ביטוי מיוחד: מָמּוֹנֶה, שהוא כינוי של בן שלא עוזב את בית ההורים. לפי נתונים סטטיסטיים המעודכנים ל־2022, מסתבר שבאיטליה בנים עוזבים את בית ההורים בממוצע בגיל 30.9 ונשים בגיל 29 (אם כי לא נדיר לראות מָמּוֹנֶה בן 40, ובכל מקרה אמו ממשיכה לכבס את בגדיו ולבשל לו גם אחרי שהוא עוזב את הבית, כי רק אמא שלו יודעת איך הוא אוהב את החולצה שלו ואת הלזניה שלו).
לעומת זאת, בשוודיה בנים עוזבים את הבית כבר בגיל 19.2 ובנות בגיל 18.8 (ואין להם מלחמה או צבא).
בפינלנד המצב די דומה. בנים עוזבים את הבית בגיל 21.2 ובנות בגיל 20.4 (ולנוכח המצב מול רוסיה, נקווה שלא תהיה להם מלחמה, ושהם לא יצטרכו להתגייס לצבא).
פינת השלולית
בתחנת רכבת ראה צפרדע במדים נסיכה שעמדה ברציף לנסיעה לכיוון ההפוך. הוא עבר על משפטי הפתיחה שהוא הכיר, ולא מצא. הביט בבעתה בשעון התחנה וידע שהוא חייב לעשות משהו לפני שהרכבת שלה תיכנס לתחנה.
ברגע האחרון, כשהרכבת שלה כבר נכנסה לתחנה לקול רמקול מהדהד, הוא ניגש ואמר: “מצאת חן בעיניי, הנה מספר הטלפון שלי", ונתן לה פתק ובו מספר הטלפון שלו וציור של צפרדע עם כתר. היא לקחה בעיניים תמהות, ומיהרה עם החברות שלה כי הרכבת חיכתה. האם הוא שמע צחקוק? האם הוא ישמע צלצול?
כן, רבע שעה אחר כך הטלפון שלו צלצל, ועל המסך היה מספר טלפון שהוא לא הכיר. הוא הרים ושמע: “מה אתה רוצה? מי אתה?". לפני שהוא ענה, הוא ידע שמעכשיו את מספר הטלפון הזה הוא יאהב יותר מכל מספר טלפון אחר.