לפי הטענה ההיסטורית, נוסעי הטיטאניק אפילו לא יכלו לדמיין שהם עתידים לסיים את המסע במפלצת התענוגות הצפה עמוק במצולות. כמעט עד הסוף האמינו שיהיה בסדר. 

ביממה האחרונה, לפני שהכל התחרבש, הם אכלו, חגגו, שתו ונהנו מהחיים. סחטו אותם בשגרה מענגת. סביר להניח שההמון עסק באותם שלבים בזוטות שהחיים מזמנים: ריב מדמם בין אוהבים על קנאה ותשומת לב, ויכוח קולני של ילדים, דיון נוקב שכמעט מגיע לידי קרע בין שני חברים על ארוחת הערב וחיבתה של אישה נאה, ואולי משחק כזה או אחר שמתפוצץ ומותיר את הנצים כעוסים. אף אחד לרגע לא חשב שקרחון סמוך מבשר את הקץ. 

ומילא זה, גם בתוך הזמנים הקריטיים, רבים מהנוסעים לא עיכלו את מה שעתיד להתרחש, את הסכנה הנוראית שממתינה לנוסעי האונייה, שנטען שהיא כלי שיט בטוח במיוחד. העיוורון והביטחון היו כל כך גדולים, עד שבתחילה הנוסעים סירבו לנטוש את אוניית האם לטובת סירות החילוץ, מתוך תפיסה שהגוף הצף והעצום, שרק החל לשקוע, חסין מפני כל פגע, אף על פי שהמציאות הקשה הצביעה על סיפור אחר. 

גם כאן, אצלנו, מאמינים שאנחנו בלתי מנוצחים. שאין עלינו. לא נטבע לעולם. ביהירות, הבלתי מנוצחים עוסקים רק בשטויות ובטפל במקום לשפר ולהתכונן לצרות שעתידות לבוא עלינו. אנחנו עוסקים בשאלות כמו האם ראש הממשלה יאיר לפיד עשה בגרות, האם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו קיבל סיגרים ופינוקים מוגזמים, מדוע השרה העלתה סרטון טיקטוק יומרני, ואיך מעז שר הביטחון להטיף מוסר לשותפו הקואליציוני. הם תוהים מי נראה מושפל ומי משפיל בצילום המשותף, וחלק מהפרשנים הפוליטיים, במקום להתריע ולטלטל, נסחפים בעל כורחם לעיסה הזאת. 

הבחירות הקרובות חשובות הרבה מעבר להבלים הללו, שתופסים זמן יקר ורב בדיווחי התקשורת וממלאים תלי תלים של ציוצים בטוויטר. הגענו לנקודה קריטית בזמן, הקרחון שמאיים לנתץ את כולנו כבר כאן. בעצם הוא כבר פגע בנו. יש מים בבטן האונייה, חדר המכונות מניע את העסק בקושי, השלדה רעועה ופגומה, וכעת חייבים לבדוק אם אפשר לשקם, להציל, לפני שיהיה מאוחר מדי. 

הסתכלו עלינו, הסתכלו על מערכות הליבה שלנו ותראו מה קורה, למשל בתחום התחבורה: תשתיות הכבישים הן אסון. הנהיגה בישראל פרועה עד שטנית. אין אכיפה. הפקקים מחרידים ומתארכים. התחבורה הציבורית על הפנים. פשוט על הפנים. ועל הקורקינטים עייפתי מלדבר.

שמעתי השבוע ברדיו מישהו שאמר שיותר מעניין אותו למצוא פתרון למשבר הקורקינטים שגובה מחיר כבד בגוף, בכסף, באיכות החיים ובמעמסה על בתי החולים - מלמצוא פתרון לשאלה אם ארנון מילצ'ן הוא חבר או מכר רחוק של נתניהו. מסכים ב־100%. מי שלא מבין את זה, פשוט נסחף עמוק מדי לתוך שולי הדברים. 

ומה לגבי דרום הארץ? הוא בקנטים. חצי גמור. בכבישים, בביטחון ובפשיעה הגואה. המאפיה השתלטה על חבל הארץ הזה, וזו עובדה מוגמרת. סכנת נפשות עד כדי כך שמבהיל לגור בחלקים נרחבים של הנגב. במקביל, חלק מהאוכלוסייה הבדואית באזור חיה בתנאים מחפירים. מופקרים לפושעים ולהידרדרות המתמשכת. 

המגזר הערבי בכלל טובע. האלימות והנשק הם השליטים, לצד השחיתות והלאומנות והפוזיציה האנטי־יהודית. המשטרה, שהייתה לגוף מוחלש ומפורר, מתקשה להתמודד עם העבריינות בסקטור הזה וכן בזירה הלאומית. גורמי החוק והרשויות בסחרור גמור. למרות רצון טוב, אין מענה לאזרח. בתי המשפט קורסים. שופטים נאטמים. מקילים עם החזק ומקשים על החלש. האזרח הופקר. הצדק יצא מהמערכות. אלביס עזב את הבניין. 

רפורמות המזון לא זזות. ברוני הטונה וטייקוני הפסטה והטואלטיקה עושקים את הציבור. יוקר המחיה מטורלל, וחוסר השוויון היה לנורמה. ובמקום לפרק את התופעה, קברניטי המדינה מתמהמהים ומשקיעים את מרצם בלבזות זה את זה. 

במישור המדיני, מתעלמים מהבעיה הבוערת מכל - הסוגיה הפלסטינית. הימין לא יישם שום פתרון במהלך שנות שלטונו, והשמאל, אחרי אוסלו וההתנתקות, נואש והפך לא רלוונטי. לכן קבעו מונח חדש, "ניהול הסכסוך", שבעצם מעניק שלווה רשמית בזמן שמביטים בקרחון מרסק אותנו בהילוך אטי ומערער את יציבותה של המדינה. 

חמאס מתעצם, הפלסטינים חיים בתנאים מחורבנים ומקצינים את עמדותיהם, ואצלנו סבורים ש"יהיה טוב". ויש איראן, קיטוב, שחיתות, חוסר מוכנות למשבר האקלים ועוד ועוד. הרשימה קטלנית וארוכה. אבל על סיפון הטיטאניק ימשיכו לנגן בצלילים צורמניים עד הטובע האחרון. 