זה יכול היה להיות שיר אהבה לחודש ספטמבר, אבל גם ככה יש אנשים ברשתות החברתיות שחושבים שהשתגעתי. אני באמת לא יודעת מה דעתי על אהבה, מה זה בכלל ולמה היא משמשת. ובכל זאת, אני מעדיפה לא לפסול אותה מראש, ואם היא נוחתת עליי בלי סיבה וגורמת לי לכתוב שירים, למה לא לזרום איתה? 

אני מעדיפה להיות "משוגעת" בעולם מטורלל, ולהתאהב בחודש על לוח השנה במקום בבן אדם. לפחות השיגעון שלי משמח. והטרלול בחוץ? ובכן, אני לא צריכה באמת לספר לכם מה קורה איתו.  אני באמת לא יכולה לתאר במילים עד כמה אני אוהבת את ספטמבר. במיוחד כשהחגים מגיעים באוקטובר. הציפייה הדרוכה בשבועיים האחרונים של אוגוסט לשבריר בריזה שמגיע ב־1 בספטמבר, הופכת להרבה יותר נעימה בגוף כשאני יודעת שיש עוד חודש שלם של ציפייה לפניי. כמו מישהו לחכות לו שישוב ממסע. 

כבר הבנתי שכדי למצות את ההנאה בחיים צריך ללמוד להעריך גם את הדברים הקטנים. את משב הרוח הקל, הרגעי והמתעתע שמופיע לכמה שניות לפני הזריחה או אחרי השקיעה, ביחד עם פריחת החצב, שכבר כמה שנים מופיע טרם זמנו.

ואפרופו ציפייה, אם היה צריך לסכם במילה אחת את משמעות החיים על פני הכדור הזה, הייתי בוחרת ב"ציפייה" כמילת הנושא. יש בה משהו יפה, עגול, יש בה תקווה ויש בה גם קצת פחד. היא מצליחה להפעיל בתוכנו קשת גדולה של רגשות, שאנחנו יודעים היטב להדחיק בשגרת ההישרדות היומיומית. 

לפעמים אני מוצאת את עצמי מתקתקת משימות כמו רובוטית אנושית בתפקוד גבוה, לא נושמת, לא מרגישה דבר מלבד את הראש עובד והאצבעות מתקתקות על המחשב. אני יעילה ואפקטיבית. ואני גם מרגישה היטב בנפשי את הלופ של "ימי חמישי" שמגיעים מהר מדי בכל שבוע מחדש. ואני? עוד לא הספקתי אפילו לנשום, לראות ים, שקיעה אחת השבוע, ודחיתי את כל שיעורי היוגה כי לא היה לי זמן. וציפייה? היא מילה שמתחילה בעיצור קטן ומסתיימת בתנועה גדולה. קצת כמו מה שאנחנו מקווים שיקרה מכל השאיפות שלנו במציאות.

אין לי ילדים במערכת החינוך, ומאז שאני לא קשורה למערכת הזו בעצמי, השתנו לחלוטין סדרי העדיפויות שלי, ואולי מדויק יותר לומר סדרי ההנאות שלי. בין שלעונות השנה ובין שלחודשים ולמועדים.  1 בספטמבר לא מעניין אותי ברמה החדשותית. שביתת מורים, המחיר הגבוה של ציוד לבית הספר ולופ חיים שאני לא חלק ממנו משחררים אותי טוטאלית מהסגידה לתאריכים בלוח. אני חופשייה, לא תלויה בדבר, ובכל זאת מוצאת את עצמי אוהבת ושונאת את סוף החופש הגדול מכל מיני סיבות שהן לאו דווקא בקונצנזוס. 

מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה מוזר. תמיד הייתי ילדה של קיץ, זו הייתה התקופה האהובה עליי בכל השנה. אבל משהו קרה בשנים האחרונות, אולי זה החום, אולי משהו בשילוב הרעש, העומס והמועקה הגלובלית שמפמפמים לנו מכל עבר הוא שממאיס עליי את הקיץ, ובטח את השבועיים האחרונים שלו. מסה קריטית של אנשים עצבניים אף פעם לא יכולה לעשות טוב לשדה האנרגטי של אף אחד מאיתנו.

אם בעבר החגים הסבו לי מועקה, כיום זה אחרת. אני מצפה להם בקוצר רוח, אבל רוצה להשאיר את הציפייה הזו דרוכה ולמתוח אותה לכמה שיותר זמן, כדי שיהיה לי למה לחכות. אחר כך תבוא השגרה, ומה אז? החיים עצמם שוב. אז יש לפניי כמעט חודש שלם של ציפייה, וזה בהחלט משהו שאני יכולה לשמוח בתוכו. 

סיפור האהבה הזה לא בא סתם. בספטמבר יש משהו שמשפיע עליי במובן האישי, הפיזי, המטפיזי. בדת קוראים לזה זמן אלול. זמן לחשבון נפש שקשור גם להחלטות של השנה החדשה, שעוד יבואו. אני ממש לא מאמינה גדולה, אבל יוצאת תמיד מנקודת הנחה שיש דברים שלא מובנים לנו בתפיסה האנושית.

תמיד ידעתי שאת הציפייה צריך לגדל, לפתח. כיום אני מבינה שצריך בעיקר לדאוג שהיא תמיד תצמח בכיוון הנכון, שתהיה חיובית, שלא תיתן לפחדים מיותרים שמקורם בשדים מהעבר להשפיע על העתיד. כיום אני מבינה שהקלישאה שאין זמן אחר מאשר הווה היא לא סתם תוצר של "מחולל קלישאות אינטרנטי", אלא הדרך הכי נכונה לחיות בה. 

זו הדרך שבה אני מנסה לחיות בכל שנה מחדש, אבל לא תמיד מצליחה ליישם את התורה על רגל אחת. אבל בספטמבר, רק בספטמבר אני תמיד בציפייה שיום אחד כן אצליח. 