ועדת אגרנט הוקמה מיד בתום הקרבות במלחמת יום הכיפורים. על פי הנחיית הממשלה עסקה הוועדה בהכנות צה"ל, במודיעין שהיה בידי ישראל ערב המלחמה ובמהלכי המלחמה בשלושת ימי הקרבות הראשונים.

"החל מיוני 73' ידוע לדרג הצבאי והמדיני שמצב ההתרעה במצרים הורע"

חמישה חודשים לאחר שהוקמה פרסמה הוועדה את דוח הביניים שלה. היא מצאה כי היו בידי אגף המודיעין של צה"ל ידיעות מתריעות רבות שדי היה בהן כדי להוביל למסקנה שמצרים וסוריה עומדות לתקוף את ישראל. אך הערכה כושלת באמ"ן ("הקונספציה"), גרמה לכך שישראל הופתעה, ורק במחיר דמים איום הצליחה להדוף את ההתקפה ולהעביר את המלחמה אל שטחי האויב.

הוועדה הטילה את האחריות על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, והמליצה להדיח את ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא, ולהרחיק מתפקידי מודיעין קציני מודיעין נוספים. לעומת זאת לא מצאה הוועדה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין. אמרה עליו: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית", ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.

במבט לאחור אפשר לנסות להבין מדוע פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות. מחדל יום הכיפורים גרם לזעזוע עמוק ולשבר איום בחברה הישראלית. חברי הוועדה סברו אולי כי אסור לגרום לאזרחי המדינה זעזוע נוסף בהטלת האשמה בגולדה ובדיין, אל להם לגרום להתפטרותם, לנפילת הממשלה, לערעור המשטר כולו. צריך גם לזכור: זו הייתה תקופת שלטון מפא"י.

25 שנות שלטון שבהן המפלגה, ההסתדרות, הממשלה והמדינה – היו ישות אחת. וגם בית המשפט העליון, והרמטכ"לים בדימוס ידין ולסקוב היו בשר מבשרו של הממסד. ה"ממלכתיות" שלהם כופפה את חוש הצדק הטבעי שלהם, ועיוורה את עיניהם מראות כי רק ניתוח רדיקלי יוכל לתקן את המדינה. הציבור דימם, התאבל וזעם - וחברי אגרנט השליכו לרגליו את דדו, זעירא וגורודיש מתוך ביטחון שכך הם "מצילים את המדינה".
אבל הדרג המדיני, בייחוד גולדה ודיין, היו לא רק אחראים, הם היו אשמים.

עד היום איננו יודעים לבטח אם חברי ועדת אגרנט ידעו כי גולדה נפגשה עם המלך חוסיין כבר ב־25 בספטמבר, כעשרה ימים לפני פרוץ המלחמה, והוא העביר לה התרעה מפורשת על כוונות המצרים והסורים. לימים אמר אגרנט כי לא ידע. ראש המוסד זמיר טען – להד"ם. אגרנט ידע. ובכל זאת פטרה אותה הוועדה מאחריות, כיוון שהסתמכה על גורמי הביטחון, והם העדיפו לשבח את גולדה.

הפטור שהעניקו לדיין ("הסתמך על יועציו") היה נלעג ממש. רק חודשים אחדים לפני כן (מאי '73) הורה דיין לצה"ל להתכונן למלחמה – בניגוד להמלצת ראשי המודיעין. דיין לא היה אזרח הדיוט. הוא היה רמטכ"ל לשעבר ורמטכ"ל־על בפועל. רק הרצון הפוליטי למנוע התמוטטות הממשלה גרם לחברי הוועדה לעוות את המציאות והצדק.

גולדה הכירה באחריותה ובאשמתה - והתפטרה. דיין – כמו דיין – התפתל, התחמק, ושרד. ומי שספג מכה אנושה באמת היה אמון הציבור במוסד שנקרא "ועדת חקירה ממלכתית".

בניגוד לוועדת אגרנט שהוקמה על ידי הממשלה מיד בתום הקרבות כוועדת חקירה ממלכתית – ניסה ראש הממשלה אהוד אולמרט בכל כוחו למנוע הקמת ועדה כזו לאחר מלחמת לבנון השנייה. בתעלולים שונים ניסה להקים ועדות בדיקה חלקיות שונות ומשונות, בצבא ומחוצה לו. הוועדות שהקים התפוררו, ראשיהם התפטרו, ותחת לחץ הפגנות של רבבות אנשי מילואים ואנשי ציבור, שביתת רעב של ראשי התנועה לאיכות השלטון ולחץ התקשורת ודעת הקהל – נאנס להקים "ועדת בדיקה ממשלתית", לא ממלכתית, בראשות השופט אליהו וינוגרד.

אף שאולמרט ניסה לפני כן להסתפק בבדיקת הכשלים בצה"ל ובעורף – הוסמכה הוועדה לבדוק גם את התנהלות הדרג המדיני. אולמרט ניסה אפילו לשתול בתפקיד מרכז הוועדה איש קדימה, מני בן חיים. היועץ המשפטי מני מזוז סיכל את הניסיון הזה.

אולמרט ידע מדוע הוא חושש מהקמת ועדה כזו. גם העובדה שלא הייתה זו "ועדת חקירה ממלכתית" לא הושיעה אותו. בראש הוועדה עמד השופט בדימוס אליהו וינוגרד, וחבריה היו פרופ' רות גביזון, פרופ' יחזקאל דרור, והאלופים בדימוס חיים נדל ומנחם עינן. לנגד עיניהם עמדו לא רק העדויות והמסמכים של מלחמת לבנון השנייה – אלא גם החטא הקדום של ועדת אגרנט. הם רצו לא רק לתקן את ליקויי הצבא – אלא גם למחות את הכתם שהטילה ועדת אגרנט במוסד ועדות החקירה הממלכתיות ובאמון הציבור בממסד.

והם עשו את מלאכתם נאמנה. הם קבעו כי ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ כשלו בתפקידם בקבלת ההחלטות ובניהול המלחמה. כל הממשלה ננזפה ונאמר עליה שאישרה תוכנית שלא ידעו מה טיבה. הם גם העירו לפורום מטכ"ל על תרבות הדיון הלקויה שבו, או בניסוח שלי – שאיש שם לא העז לקום ולומר לרמטכ"ל המנותק חלוץ שככה לא מנצחים במלחמה.

כתוצאה ממסקנות הוועדה והמלצותיה התפטרו הרמטכ"ל חלוץ, אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, ומפקד האוגדה גל הירש. פרץ הודח מתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ולאחר חודשים אחדים – גם אולמרט נאלץ להתפטר. לא ישירות בגלל כישלונו במלחמה. ערימת התיקים הפליליים שלו האיצה את התהליך, אבל עוד לפני ההרשעות והכלא היה ברור כי הוועדה קברה את הקריירה שלו.

במלחמת יום הכיפורים נהרגו 2,656 חיילים. במלחמת לבנון השנייה - 121 חיילים ו־44 אזרחים. באסון במירון נהרגו "רק" 45 בני אדם ונפצעו למעלה מ־150. אבל היה מחדל מתמשך ונורא. גם אחרי האסון במירון ניסתה הממשלה להימנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ורק הממשלה שאחריה הקימה אותה. והוועדה הזו שלחה השבוע מכתבי אזהרה ל־18 איש העלולים להיפגע ממסקנות הוועדה והמלצותיה.

חברי הוועדה - השופטת דבורה ברלינר, הרב מרדכי קרליץ ואלוף (בדימוס) שלמה ינאי - שלחו מכתב אזהרה לשמעון מלכה ולראובן בן גל, מנהלי האבטחה במירון, ולבנימין נתניהו, ראש הממשלה בזמן האסון; למאיר קרליבך מנהל עמותת "הכנסת אורחים" בהר ולאמיר אוחנה, השר לביטחון הפנים; לאינג'ינר עאמר חליליה, מהנדס הבטיחות של האירוע, לפקד אסף שייך, שפיקד על ארבעה שוטרים באירוע - אבל גם למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי; וגם לראש המועצה האזורית ולשר לשירותי דת ולעוד קצינים ופקידים מפקידים שונים.

וזה העיקר: לא עוצרים בש"ג. אין פטור אוטומטי מאחריות או אשמה מעצם היותו של אדם ראש ממשלה או שר. ההפך מהמסר ההיסטורי הנורא שנשב אלינו מדפי ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים, כי הדרג המדיני פטור מאחריות והוא עומד רק למשפט הבוחר, ובדומה לערכי ועדת וינוגרד אחרי מלחמת לבנון השנייה. יידע כל אדם, מראש הממשלה ועד אחרון הכבאים – שאחריות לחיי אדם מוטלת עליו.

רוב העדים שהופיעו בוועדה (למעט ניצב שמעון לביא מפקד המחוז הצפוני שקיבל עליו אחריות והתפטר) ניסו לגלגל אחריות. למעלה, למטה או לצדדים. תבוא הוועדה ותשקול ותחליט היכן נעצרת האחריות, ואם אחריות היא בהכרח גם אשמה. וגם תצטרך להתלבט אם כשהמעורבים מתנערים מאחריות ומגלגלים אותה אל אחרים – הם מצליחים לצמצם את אחריותם, או להוסיף, ציבורית לפחות, על אשמתם.