לפני כמה שנים הוציא אגף המודיעין של צה"ל "התרעה אסטרטגית" על התלקחות בזירה הפלסטינית, ומאז היא מופיעה בכל הערכת מודיעין שנתית של אמ"ן. בדמיוננו, התלקחות הייתה אמורה להיראות כמו ההתפרצות העממית של האינתיפאדה הראשונה או גל הטרור של האינתיפאדה השנייה, אבל ייתכן שמה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים מדי לילה ביהודה ושומרון הוא פניה של אינתיפאדה מסוג חדש.
התמונות של מאות פלסטינים תוקפים בבלוקים ובירי חי את כוחות צה"ל כבר לא מגיעות רק מג'נין או משכם. בשבועות האחרונים אנחנו רואים את התמונות האלו מגיעות מכל עיר, מכל כפר ואפילו מהשטח המוניציפלי של ירושלים. כל כניסה לילית של צה"ל לבצע מעצר, לכל שטח פלסטיני שהוא, נתקלת היום באלימות רחבה וקשה.
במשך שנים רווחה ההנחה שיש הרבה גורמים שמרסנים התפרצות אלימה בזירה הפלסטינית. הן מצב כלכלי משופר, בהשוואה לעזה ולשאר מדינות ערב, והן אופיו של דור ה־Y, שעסוק יותר בהגשמה עצמית מאשר בהגשמת שאיפות לאומיות. אבל מה שאנחנו רואים לאחרונה ביהודה ושומרון מצביע על השתנות דרמטית של העימות עם הפלסטינים.
המוני הצעירים שתוקפים את צה"ל בכל כניסה שונים במאפיינים שלהם מפעילי הטרור המסורתי שהכרנו. הם חיים ברשת ולא מזדהים עם אף אחד מארגוני הטרור, שנתפסים בעיניהם כממסד מיושן. הם עוקבים בעניין רב אחרי מה שקורה בישראל, ובחקירות הם מספרים שהשסעים הפנימיים בישראל נראים בעיניהם כמו התפוררות של המפעל הציוני. הם רוצים שגשוג עצמי, אבל גם מאסו בתלאות החיים תחת כיבוש. רובם לא יקימו בעצמם תא טרור, אבל רצף של פיגועים "מוצלחים" עלול לעורר בהם השראה לצאת ולבצע בעצמם.
נתון מעניין הוא מספר בקבוקי התבערה שהושלכו. הכנת בקבוק תבערה היא לא כמו יידוי אבן וגם לא בלוק. בקבוק תבערה הוא לא תוצר של תגובה ספונטנית, אלא של החלטה מוקדמת של אדם שהחליט שהוא מכין בקבוק לרגע שיפגוש כוחות ישראליים. מתחילת השנה הושלכו קרוב ל־1,000 בקבוקי תבערה לעבר כוחות צה"ל ואזרחים ישראלים. הנתון הזה כשלעצמו מלמד על ההשתנות של החברה הפלסטינית ושל אופי העימות.
גם ישראל תרמה את חלקה להשתנות הזאת. כמעט כל בוקר בשנה האחרונה נפתח בלוויה של פלסטיני שנהרג בחיכוך עם צה"ל. בשמונת החודשים הראשונים של השנה נהרגו 85 פלסטינים מאש צה"ל. לשם השוואה – בכל 12 החודשים של 2021, כולל מבצע שומר החומות, נהרגו 79 פלסטינים ביהודה ושומרון. כל הרוג כזה פותח מעגלי איבה ומתדלק רגשות נקמה חדשים.
היום שאחרי
בעקבות רצף הפיגועים הקשים של מרץ־אפריל התנפל צה"ל, ובצדק, על יהודה ושומרון. אומנם מבצעי הפיגועים לא נשלחו בידי תשתיות טרור ממוסדות, אלא היו בעיקר תוצר של יוזמות מקומיות, אבל מה שכונה מבצע "שובר גלים" נועד לבסס חופש פעולה מלא של צה"ל בכל שטחי הגדה, תוך מאמץ ניכר לחזק את ההגנה בקו התפר.
שתי המטרות החשובות האלה הושגו בתוך זמן קצר, אבל ההתלהבות שניצתה אז ממשיכה לבעור במלוא עוזה בצה"ל ובאוגדת יו"ש. בכל לילה שולחים מפקדים בעיניים בורקות מאות לוחמים לעצור מבוקשים פלסטינים בעומק השטחים. כל מבצע זוכה לתיאור הרואי כאילו היה כיבוש החרמון, וכל פרחח בן 18 מהקסבה זוכה לתואר "ארכי מחבל".
את המפקדים הזוטרים אפשר להבין. החטיבות הלוחמות של צה"ל לא חצו גבול כבר שנים, והמעצר בשטחים הוא גולת הכותרת של הפעילות המבצעית שחווים היום הלוחמים. מהמפקדים שמעליהם אפשר לצפות לראייה רחבה יותר.
בשב"כ נשבעים שכל המעצרים שמתבצעים הם הכרחיים. אבל בשב"כ תמיד שמחים על כל לקוח שנכנס לחדר החקירות. לא כל מחבל הוא פצצה מתקתקת. אין דין חוליה שיצאה לבצע פיגוע ירי ביישוב ישראלי, כדין חמוש שירה על כוחות צה"ל כשהם נכנסו לו לשכונה. יש כאלה שצריך לעצור מיד, ויש כאלה שאפשר לעצור גם בעוד שבוע.
בכל מבצע צריך לשקול את הערכיות של המעצר אל מול המחיר שהוא יוצר בחיכוך עם הצד השני. שר הביטחון גנץ הבין גם הוא את זה לאחרונה וביקש בשבוע שעבר להתחיל לבחון טוב יותר את הצורך בכל מעצר ואיך מצמצמים את מספר הנפגעים הפלסטינים. הפעילות הישראלית המוגברת גם שוחקת עוד יותר את מעמדה המעורער של הרשות הפלסטינית. כבר היום יש לא מעט אזורים ביהודה ושומרון שמנגנוני הרשות נמנעים מלהיכנס אליהם. כל פעולה ישראלית שנגמרת בנפגעים מצמצמת עוד יותר את היעילות שלה.
במשך שנים דיברו אצלנו על הצורך להתכונן ל"יום שאחרי אבו מאזן". הטבע עוד לא עשה את שלו, אבל מעשית היום הזה כבר הגיע והוא פה. אבו מאזן מתפקד כדמות סמלית, ומאבקי הירושה כבר מתנהלים בגלוי מולו. כוחות הביטחון שלו מצליחים בינתיים למנוע גלישה של האלימות אל נקודות החיכוך שמחוץ ליישובים הפלסטיניים, אבל גם זה עוד עלול להתממש באינתיפאדה החדשה שצומחת מול עינינו, אינתיפאדה גרסה 3.0.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]