1. ראו הוזהרתם
ועדות חקירה ישראליות רואות את עצמן "מוסמכות להמליץ המלצות אישיות גם לגבי נבחרי ציבור". הציטוט הוא של פרופ' רות גביזון, שהלכה לעולמה לפני שנתיים ושבועיים, וחסרונה בהחלט מורגש. היא חשבה שישנן "ציפיות בלתי מציאותיות מעבודתן" של ועדות חקירה. הציבור מצפה שהוועדות ימצאו אשמים, יענישו אותם. בפועל, לוועדות אין סמכות כזאת. יש להן סמכות להצביע על אחראים בדרגות שונות, ולממשלה יש סמכות להתעלם ממה שהן קובעות.
נתניהו, אוחנה ושבתאי על הכוונת: ועדת החקירה לאסון מירון שלחה מכתבי אזהרה
כמובן, מבחינה ציבורית לא נוח לאישי ציבור להיות "אחראים" למחדל. לכן הם משתדלים להימנע מהקמת ועדות. ואם בכל זאת מקימים, יש סיבה. את ועדת השופט אור, שחקרה את מאורעות שנת 2000 במגזר הערבי, הקימה הממשלה בתקווה לחצות את מערכת הבחירות בשלום. את ועדת השופטת ברלינר, שחוקרת את האסון במירון, הקימה ממשלה חדשה. ממשלת בנט־לפיד החליטה לחקור את ממשלת נתניהו. זה היה מהלך קל: לא חשוב מה ימצאו, זה לא יכול לפגוע במי שהקים את הוועדה.
השבוע נשלחו מטעם הוועדה לחקר האסון במירון מכתבי אזהרה לאישי ציבור ולקציני משטרה. המוזהרים עלולים להיפגע. הם – כלומר, הקצינים המוזהרים. לא אישי הציבור. אם הממשלה הבאה תוקם על ידי בנימין נתניהו, אזהרת הוועדה לא תעלה ולא תוריד לאישי הציבור. נתניהו לא יהסס לחזור לראשות הממשלה. ואם יחליט להחזיר את אמיר אוחנה למשרד לביטחון הפנים, יעשה גם את זה. למעשה, נדמה שסיכוייו של אוחנה לחזור לתפקיד רק עלו בזכות האזהרה, אף שקצת איבד מקרבתו לבוס. זו תהיה דרכו הלעומתית של נתניהו לאותת לציבור ולחוקרים מה דעתו על החקירה ועל מסקנותיה.
העמדת שופטים בראש ועדות חקירה, הזהירה גביזון, "מועילה לממשלה הממנה אותן במידה מסוימת, כי היא משווה להן חזות של היעדר משוא פנים"; אבל היא פחות "מועילה לדימוי השיפוטי בטווח הארוך". השבוע אפשר היה להיווכח עד כמה צדקה גם בעניין הזה, כמו ברבים אחרים: הוועדה שלחה מכתבים, ומיד הואשמה בפוליטיזציה של התערבות במערכת בחירות. זו כמובן דרכם של האחראים לחמוק מאחריות. אבל אחריותם הרי לא נזקקה לראיה ממשית. כל מי שחי בארץ הזאת ידע גם בלי הוועדה מי חיפף, מי העלים עין, מי נכנע ללחצים, מי פעל ממניעים פוליטיים, מי העריך ש"יהיה בסדר", מי ויתר על סמכויותיו כדי לא להרגיז את הממונים עליו, מי חיפש קידום, מי ברח מאחריות. כולנו ידענו, גם בלי מכתבים ובלי אזהרה. כך שהוועדה תתרום יחסית מעט בשדה הידיעה. היא תתרום יחסית הרבה בשדה הדה־לגיטימציה של המערכת החוקרת והבודקת.
זהו עצם העניין: ועדות חקירה הן מוסד שכל כוחו מבוסס על אמון הציבור, ועל תחושת הממלכתיות של מנהיגיו (הנה עוד משהו שכבר קשה לומר בלי להיחשד בפוליטיזציה: חבל שלא הותירו את ה"ממלכתיות" מחוץ לזירת הקמפיינים והמחנאות). כאשר ועדת כהן החליטה שאריאל שרון אינו ראוי למלא את תפקיד שר הביטחון, ממשלת ישראל לא היססה הרבה ואימצה פה אחד – למעט פיו של שרון עצמו – את המלצות הוועדה. שרון עצמו התקשה לצאת באותו הבוקר מחוות שקמים במכוניתו, בגלל מחאות סוערות שחסמו את היציאה. באותו היום נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנת שלום עכשיו.
למחרת נערכה הלוויה גדולה, "אקורד סיום הולם, טרגי וטראומטי לטרגדיה הטראומטית הלאומית של מלחמת לבנון", כתב על כך דוד לנדאו בספרו על חיי שרון. אחר כך תיאר את שיחתם של שרון ומנחם בגין, שבה הודיע שרון שהחליט להתפטר מתפקידו כשר הביטחון, כפי שנדרש על פי מסקנות הוועדה. "מתי אתה רוצה לעשות את זה?", שאל בגין. "אני אעשה את זה ביום שני", השיב שרון. "למה", שאל בגין לאחר שתיקה קלה, "זה אמור לקחת כל כך הרבה זמן?".
בגין עצמו שקל להתפטר בעקבות הדוח, אך שוכנע על ידי שר המשפטים, משה נסים, ומזכיר הממשלה, דן מרידור, להימנע מהתפטרות. בדיעבד אפשר לומר: אולי מוטב היה שהיו מניחים לו להתפטר כבר אז. כך או כך, הוועדה לא ניקתה את בגין מכל אחריות, אבל השתכנעה שלא ידע על כוונת הפלנגות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה. שרון ידע. ובכל זאת, היה נשאר בתפקידו אלמלא איבד את אמונו של בגין, את אמון הציבור ואת אמון שאר חברי הממשלה. כהן סיפק את התחמושת, אבל על ההדק לחצו ידיים אחרות.
במקרה של מירון לא כך יהיה. לתחמושת אין קונים שיכולים לירות. אולי בכמה שוטרים, אבל לא בנבחרי הציבור שהוזהרו. ממשלת לפיד תאמץ את המסקנות, אם תספיק, ותחסל קריירות של כמה קצינים. הציבור יראה איך לובשי המדים שוב משלמים את המחיר ולובשי החליפות שוב נותרים ללא פגע. מסר בעייתי. ומה אם ממשלת נתניהו תיבחר? היא מן הסתם תגנוז את המסקנות, בטענה שהקמת הוועדה הייתה מהלך פוליטי, וההמונים לא ייצאו לרחובות. בטח לא כדי לתבוע את פיטוריהם של שרים, שנמצאו אחראים במידה כלשהי למותם של בני קהילות חרדיות במירון. שהרי, נציגיהם של בני הקהילות החרדיות הללו, הם שיאפשרו את הקמתה של הממשלה שתנפנף את המסקנות.
2. הקו האדום והשבת
כדאי להתחיל בעובדות. רוב הציבור הישראלי – רוב גדול – תומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. זה מן הסתם כולל גם את הפעלת הרכבת הקלה, וזה כולל גם רוב של מצביעי הליכוד. למעשה, כמעט כל מי שנוסעים בשבת, שזה רוב היהודים (66%), תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. וגם כשליש ממי שלא נוסעים בשבת מוכנים להפעלת תחבורה ציבורית "בשכונות שבהן מספר הדתיים שזה מפריע להם יחסית קטן" (37%).
מכאן נגזרת מסקנה פשוטה: אם מרב מיכאלי אכן חותרת להפעלת הקו האדום של הרכבת הקלה בשבת, היא עושה דבר שהציבור מעוניין בו.
עכשיו עוד עובדות: אף על פי שרוב הציבור תומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת כבר לא מעט זמן, המהלך לא קודם. למה? גם לזה יש תשובה עובדתית פשוטה: ולא – זה לא בגלל "החרדים". זה משום שלתומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת יש סדרי עדיפויות. ובכל פעם שהם נדרשים לבחור מה כן ומה לא, הם מוותרים על תחבורה לטובת דברים אחרים.
ניתן דוגמה פשוטה מהזמן האחרון: במסגרת סקר של אתר המדד שאלנו את מצביעי יש עתיד מה הם מעדיפים, קואליציה עם נתניהו, עם המפלגות הערביות, אופוזיציה, או קואליציה עם החרדים. רובם השיבו: עם החרדים. מה זה אומר? ברור מה זה אומר. ברגע המבחן, הם יוותרו על תחבורה ציבורית בשבת, כדי לשבת עם המפלגות החרדיות. יותר חשוב בעיניהם לא לשבת עם נתניהו מאשר לקבל תחבורה ציבורית בשבת (ולא שנתניהו היה ממהר להסכים לתחבורה ציבורית בשבת, אבל ישיבה עם החרדים בוודאי לא תכלול אפשרות כזאת).
מכאן נגזרת מסקנה פשוטה: כדי שהקו האדום יופעל, צריך שהנושא הזה ייעשה יותר חשוב מנושאים אחרים. עד כדי החלטה לקבוע אותו כעדיפות משמעותית.
עכשיו שאלת המחיר: בשבוע שעבר פרסם נדב איל נתונים מעניינים שנאספו בהזמנת הארגון ישראל חופשית (גילוי נאות: גם המדד ערך סקרים בעבור ישראל חופשית, שחלק מהנתונים המופיעים כאן לקוחים מהם). לא נחזור על כלל הנתונים רק נזכיר את השורה התחתונה: החלטה לא להפעיל את הרכבת היא החלטה יקרה מאוד. המשמעות שלה היא שתשתית שיכולה לעבוד שבעה ימים תעבוד בפועל חמישה וחצי ימים, על כל מה שמשתמע מכך. כמובן – על הנתונים אין טעם להתווכח הרבה. הם מן הסתם מדויקים, או קרובים למדויקים. אבל יש טעם להתווכח על השאלה אם הם רלוונטיים, ולמי הם רלוונטיים.
נסביר: חגיגות יום העצמאות עולות למדינה הרבה מאוד כסף. המדינה בכל זאת חוגגת. האם זה שווה את הכסף? אולי, אולי לא. כל אחד וטעמו. אבל ברור שהחלטה לוותר על חגיגות יום העצמאות, ולהפוך את היום הזה ליום ככל הימים, לא תעלה על הדעת. למה? כי עלות כלכלית היא לא השיקול היחיד שמכריע כיצד מדינה מנהלת את תרבותה. לפעמים מדינה מוכנה לשלם מחיר גבוה כדי לקיים אופי מסוים. היא משלמת מחיר כדי שיום העצמאות ייראה כמו יום עצמאות.
היא יכולה, באותה מידה, להחליט לשלם מחיר גבוה כדי שהשבת תיראה כמו שבת (בעיני מי ששבת עבורם היא יום ללא תחבורה ציבורית). ורק כדי להבהיר: כל זה לא בא לומר שהחלטה לא להפעיל או כן להפעיל את הרכבת הקלה בשבת היא ההחלטה הנכונה. כל זה בא לומר שהחלטה כזאת אינה יכולה להיות רק פועל יוצא של עלות כלכלית.
מכאן נגזרת מסקנה פשוטה: חישובי העלות הכלכלית ישכנעו בעיקר את המשוכנעים. מי שרוצה תחבורה ציבורית בשבת (רוב הציבור), יתרגז עוד יותר שאין כשישמע כמה זה עולה לו. מי שמתנגד לתחבורה ציבורית בשבת יחשוב שהעלות לא מעלה ולא מורידה.
וישנה שאלת העיתוי: האם ערב בחירות זה הזמן הנכון להפעיל תחבורה ציבורית בשבת, כלומר, את הרכבת הקלה? יש שיקולים לכאן ולכאן. מצד אחד, אולי זו שעת כושר לקבוע עובדות שאחר כך יהיה קשה לשנות בחזרה. מצד שני, זה מבטיח שגם ציבור גדול שבעיקרון תומך בתחבורה ציבורית בשבת יתנגד למהלך, משום שיראה בו מחטף פוליטי. מצד שלישי, יכול להיות שבישראל אפשר להתקדם רק ממחטף למחטף, אחרת נתקעים. יכול להיות שטוב לכולם שיהיה מחטף שיכריע בשאלה הזאת. מצד רביעי, מוטב שעניינים שנוגעים לתרבותה של ישראל יוכרעו בהסכמה רחבה ולא במהלכים חד־צדדיים של מחנה פוליטי.
השורה התחתונה: זה דיון ללא סוף, וגם ללא תשובה. אפשר כך ואפשר אחרת. התוצאה תכריע בדיעבד אם זו הייתה החלטה נכונה.
בסוף באה שאלת הפוליטיקה: למיכאלי טוב ללכת למהלך של פתיחת הקו בשבת. זה יוסיף לה אהדה. ללפיד זה אולי טוב ואולי פחות טוב. מצד אחד, יוסיף לו אהדה בקרב תומכיו, מצד שני, יקלקל את האשליה שיש לו סיכוי להכניס מפלגות חרדיות לממשלתו.
אבל העמדה המעניינת באמת תהיה זו של בני גנץ. מצביעיו תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. כמה מהם בעד? הנתונים שלנו הם מלפני כמה חודשים, אז יש נתונים לחוד לכחול לבן ולחוד לתקווה חדשה – אבל זה לא משנה בכלל. כי אלה בעד ב־90% ואלה ב־92%. תשעה מכל עשרה בוחרים של גנץ בעד תחבורה ציבורית בשבת (מלאה או חלקית). כך שברור מה גנץ אמור לעשות ככל שזה נוגע לעמדה העקרונית של בוחריו. גם עמדתו העקרונית של גנץ היא בעד, אבל עמדה עקרונית זה כמובן לא הכל. יש גם סדרי עדיפויות.
וכאן התמונה מסתבכת: כי גם לבוחרי גנץ, כמו לבוחרי לפיד, יותר חשוב לטפל בדברים אחרים – וקצת פחות חשוב לשנות סדרי דת ומדינה. מה חשוב להם? להזיז את נתניהו, להוריד את יוקר המחיה, הגרעין האיראני, לחזק את המשטרה. וחשוב להם שתקום ממשלה מתפקדת, רצוי בראשותו של גנץ. לשם כך, יזדקקו לתמיכה של המפלגות החרדיות. לשם כך, יצטרכו לוותר על רכבת קלה בשבת. וחלקם יסכימו לעשות את זה. לא בשמחה – אבל יסכימו.
כאמור, גנץ תומך בתחבורה ציבורית בשבת ברשויות שרוצות בזה. אבל הוא לא ירצה לקלקל לעצמו את האפשרות לתמרן פוליטית בגלל החלטה של מיכאלי לנצל הזדמנות של רגע. לכן, יכול להיות שינסה לבלום את המהלך, בלי להיראות כעושה דברן של המפלגות החרדיות, שגם זה לא רצוי לו פוליטית. איך יעשה את זה? אם צריך להמר, הוא יאמר שהוא נגד מחטפים. הוא בעד תחבורה, הוא בעד קו אדום בשבת, אבל מעדיף לעשות את זה ב"הידברות". וכאמור – זה הימור. אולי גנץ יפתיע ויחליט לתמוך במהלך. אבל לגנץ אין נטייה להפתיע. הוא מנהיג סולידי, וזה אחד מיתרונותיו.
מכאן נגזרת מסקנה אחרונה: השאלה אם הקו האדום יפעל בשבת כבר בחודש נובמבר תלויה בשני גורמים עיקריים. האחד: מה החוק מתיר למיכאלי או אוסר עליה לעשות בלי לקבל אישור של הממשלה או הכנסת. זו שאלה שהתשובה עליה מורכבת, ושגם משפטנים שבחנו אותה עוד לא לגמרי יודעים איך להשיב עליה, ושבלי ספק תגיע לבית המשפט. השני: האם לאחר הבחירות יהיה סיכוי לממשלה חדשה בהשתתפות החרדים - שאז אין טעם לנסות, כי הם יבלמו את המהלך, או יגלגלו אותו לאחור - או שמא יתברר שנשארים עם ממשלת מעבר בראשות לפיד, בדרך לעוד בחירות. ממשלת מעבר יכולה לתת זמן מספיק להפעלת הרכבת לתקופה שתהפוך את העניין להרגל, שאחר כך כבר יהיה קשה לשנות.
ושלוש הערות שוליים:
• לא נגענו בשאלה "למה מיכאלי נזכרה פתאום עכשיו?". יש לזה תשובה פשוטה – כי קודם, בממשלת ההבנות של בנט־לפיד, זה לא היה אפשרי.
• לא נגענו בשאלת המסלול – כן או לא תעבור בבני ברק ואיך המשטרה תתמודד עם הפגנות של חרדים (להחליט קל, לבצע לפעמים יותר קשה. הכי גרוע הוא להחליט מה שאי אפשר לבצע).
• לא נגענו בשאלה מה תאמר היועצת המשפטית לממשלה למיכאלי, בלי קשר לחוק המפורש בעניין תחבורה ציבורית בשבת ("גבירתי, לא עושים דברים כאלה ערב בחירות" - זאת בוודאי אפשרות).
3. חצי מילה על איראן
ההסכם עם איראן הוא האירוע הכי חשוב שקורה עכשיו בזירה שבה ישראל מתמודדת. אנחנו דוחקים אותו לשולי הטור, כפי שהציבור דוחק אותו לשולי התודעה. צריכים הוכחה? הביטו במספרים. אפשר היה לצפות שלנושא הכי דרמטי תהיה השפעה כלשהי על מערכת הבחירות. נתניהו ולפיד מתנהגים כאילו יש לו השפעה על מערכת הבחירות, ומתקוטטים כמו ילדים בגן על השאלה אם כן או לא תהיה תמונה מהפגישה ביניהם.
האמת הפשוטה היא שזה לא חשוב. כלומר – ההסכם עם איראן חשוב. התמונה של נתניהו ולפיד לא חשובה, וגם לא הדיון על השאלה מי אשם בהסכם ועד כמה הוא טוב או גרוע. הציבור לא נותן לכל אלה להשפיע עליו מעבר להשפעה האוטומטית, המחנאית, הידועה מראש.
שאלנו: האם הסכם עם איראן עשוי להשפיע על ההצבעה שלכם בבחירות? לכאורה, לא יעלה על הדעת שלא ישפיע. איך לא ישפיע? הרי זה באמת הכי חשוב! ובכל זאת, לא ישפיע. הציבור אומר שלא ישפיע. מגיע לו קרדיט על הודאה באמת: שום דבר כבר לא יזיז אותו מההחלטה לאיזה צד להצביע. לא שביתה, לא יוקר המחיה, לא נאום, לא איחוד, לא פילוג, שום כלום. אפילו לא איראן.
השבוע עשינו שימוש בנתונים ומידע מאתר המדד, כאן חדשות, הספר "אריק" מאת דוד לנדאו, דוח ועדת אור, מכתבי האזהרה של ועדת ברלינר, דוח ועדת כהן, הספר "הרהורים על ועדות חקירה ועל מעמד המיעוט הערבי בישראל" של מרכז משה דיין.