מצבת "היורדים" מאז קום המדינה, כלומר המהגרים לחו"ל בשפות הבינלאומיות, הגיעה בסוף שנת 2020 ל־756 אלף ישראלים שעזבו את ישראל ושוהים בחו"ל יותר משנה. מטבע הדברים, מספר זה אינו כולל את אלה שחזרו, כך שהמספר של העוזבים הוא נטו. על פי חישובי הלמ"ס ועל פי שיעורי התמותה המקובלים בישראל שמהם נגזרו שיעורי התמותה של העוזבים (בתלות בתוחלת החיים שנגזרת גם מטיפול רפואי נאות), חיו בחו"ל בין 572 אלף ל־612 אלף ישראלים. אומדן זה אינו כולל ישראלים שנולדו בחו"ל, גם אם הם רשומים במרשם התושבים בישראל. בניגוד אולי לאינסטינקט שעליו גדלנו, הפחד ממחסור בישראלים שישרתו בצבא ויבנו את ישראל בין המלחמות הגדולות שהיו, לירידה מישראל ולחזרה חלקית לישראל יש גם אספקטים חיוביים.
נכון, היורדים כונו בשנת 1976 "נפולת של נמושות" על ידי ראש הממשלה יצחק רבין בעת כהונתו הראשונה בתפקיד, בשנים 1974־1977 (רבין החזיק בתפקיד ראש הממשלה בפעם השנייה מ־13 ביולי 1992 ועד שנרצח ב־4 בנובמבר 1995). החשש של רבין מנטישת מדינת ישראל היה עמוק ואמיתי: האוכלוסייה מנתה אז רק 3.55 מיליון לעומת 9.51 מיליון כיום. למרות השיפוטיות בשפה מקצועית היורדים נחשבים למהגרים שעזבו את הארץ מסיבות שונות - כלכליות, ביטחון אישי או משפחתיות רחבה.
לתנועה החלקית של ישראלים בין ישראל לגולה, בין ישראלים שירדו ובניהם שחזרו לישראל, יצאו לחו"ל, רכשו השכלה וחזרו למולדת, יש תרומה אדירה למשק הישראלי בהישגים וביכולות הטכנולוגיות והמדעיות. תחילה, למשק הישראלי העני וקולט העלייה בזמנו לא היו יכולות להתפזר ולהשקיע בתחומים רבים ומתקדמים מעבר לצבא, לביטחון, לעיבוד אדמה ולחקלאות מתקדמת. התנועה הסיבובית הבלתי נפסקת של ישראלים ומשפחותיהם בין הנכר לישראל הביאה לישראל ידע ויכולות שישראל לא הייתה יכולה לפתח בעצמה, אפילו באוניברסיטאות המתקדמות שלה.
תנועה סיבובית זו מאפשרת לנגוס בכל הידע העולמי הצבור, לטעום ממנו ולהטמיעו בישראל - כל העולם פרוס בפני ישראל, אולי בניגוד למדינות שחסרות תנועה סיבובית של מהגרים החוצה ופנימה. לדוגמה, אירים המהגרים לאוסטרליה ניתקים ממדינת האם, וכך גם מרבית האיטלקים והיוונים שהיגרו לארה"ב או אותם הכוכבים ההודים המוכשרים ביותר, המעשירים את ארה"ב וזונחים את מולדתם.
נכון שיש גם בריחת מוחות מישראל לחו"ל, כלומר ישראל השקיעה בישראלים, והם לקחו את ההון האנושי שהמדינה השקיעה בהם ומוסרים אותו לגויים תמורת חיים טובים ונוחים יותר בנכר. ובכל זאת, המאזן חיובי - מכניסת הון אנושי של יהודים שהפכו לישראלים עוד משנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת (עם התרומה האדירה של יהדות גרמניה ליכולות המדעיות, הבנקאיות, האוניברסיטאיות והתעשייתיות למשק הישראלי), דרך הידע של ניהול מערכות אזרחיות של יהודי עיראק שעלו בשנות ה־50, המבוסס על המסורת הבריטית, ועד לעלייה המופלאה של יהודי בריה"מ בשנות ה־90 של המאה הקודמת, או בני זוגן ובנות זוגם שנלוו ליהודים - וזה לא יסולא בפז. ההפריה ההדדית - המדעית, הכלכלית, המסחרית, הפיננסית, הטכנולוגית והצבאית - היא היסוד לחוזקה ולהישגיה של ישראל בכל התחומים.
זינוק בירידה
יש תנודות בירידה מישראל. בשנת 2020 נרשמה עלייה חדה בירידה מישראל ל־10,779 - שיא שלא היה כמותו מאז הירידה של 11,725 בשיא הקודם של שנת 2007. אלה מספרים אבסולוטיים של מהגרים, על פי חישובי הלמ"ס. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מחשבת מספר נטו של יורדים, כלומר את ההפרש בין הישראלים היוצאים לשהייה של יותר משנה בארצות הנכר לבין אלה שחזרו מחו"ל לאחר ששהו שם יותר משנה ברציפות. האוכלוסייה גדלה בהתמדה, לכן חשוב לבחון את שיעור המהגרים החוצה ביחס לאוכלוסייה. על כן מחשבים "שיעור מאזן הגירה", שהוא נכון יותר לענייננו. הוא מביא בחשבון את הירידה מישראל נטו ביחס לסך האוכלוסייה הממוצעת לשנה נתונה. מחישוב מאזן ההגירה נטו, המביא בחשבון את גודל האוכלוסייה, מתברר כי בשנת 2020 היגרו מישראל 1.2 נפשות לכל 1,000 נפשות - לראשונה מעל 1 נפש יורדת ל־1,000 נפשות מאז 2008.
בשנת 1990 ירדו מישראל והיגרו לחו"ל נטו, כלומר יציאה לעומת חזרה ארצה של ישראלים שלא במסגרת תיירות, 14,200 נפש עם מאזן הגירה לחו"ל נטו בשיעור של 3.05% - ירידה של יותר מ־3 נפשות לכל 1,000 נפשות. הירידה הייתה קשורה ככל הנראה לאינתיפאדה הראשונה, שפרצה ביום בהיר בדצמבר 1987 ונמשכה במלוא עוזה עד מלחמת המפרץ וועידת מדריד בשנת 1991, שאליה נגרר ראש הממשלה יצחק שמיר כמעט בעל כורחו, ודעכה לאחר הסכמי אוסלו 1993.
לאחר מכן, גם הירידה מישראל נסוגה למשך שנתיים ושוב זינקה בזמן כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלה, בפעם השנייה בתפקיד, לשיעור חד של 18,200 יורדים נטו בשנת 1993 עם מאזן הגירה נטו של 3.46% - 3.5 נפשות יורדות ל־1,000 תושבים. גם בשנת 1995 חל זינוק נוסף של הגירה לחו"ל של 18,700 איש עם מאזן הגירה נטו של 3.37% - ואלה מספרים שהדאיגו. לא בממשלה רבין האשם, אלא הקפיצה בירידה מישראל מוסברת בכך שחלק מהעולים מבריה"מ לשעבר לא מצאו את מקומם בחברה הישראלית ובמשק הישראלי, קיבלו תעודת זהות ודרכון ישראלי, והופ, רבים מהם מצאו את דרכם למדינות שבהן יוכלו להשתכר היטב ולחיות בשלווה, כגון קנדה.
ישראל הייתה עבורם תחנת מעבר בלבד אולי מלכתחילה. אבל במקביל באה הברכה. המשק פרח החל משנות ה־90 בעיקר בגלל העלייה הכבירה של מאות אלפי עולים לישראל מבריה"מ לשעבר, שהזרימו לישראל נכסי השכלה אדירה בשווי של עשרות מיליארדי דולר בזמנו, לפי הערכתו של נגיד בנק ישראל בעת ההיא פרופ' מיכאל ברונו, נוסף על חריצות, התמדה ויכולות. הממשלה הגדילה את התקציב לקליטת העלייה - מה שהגביר את הפעילות המשקית. כמו כן, נחתם הסכם שלום עם ירדן.
ותשקוט ישראל עד ספטמבר 2000, נסיגת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000 וועידת קמפ דיוויד ביולי באותה שנה. או אז פרצה בספטמבר האינתיפאדה השנייה, שהכתה בעורף הישראלי ללא רחם: אוטובוסים מלאים בנוסעים התעופפו לשמיים בפיצוצי התאבדות נמשכים מדי יום בזמן כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה. הבריחה מישראל גברה - בשנת 2001 עזבו את ישראל 27,200 נפש. נוסף על כך, הייתה מכה כלכלית - בשנת 2001 התפוצצה בועת הטכנולוגיה העולמית הדוט־קום, היא תעשיית אתרי האינטרנט והבעלות עליהם. באותה שנה עזבו את ישראל נטו לחו"ל 19,400 נפש. ההגירה נטו לחו"ל נמשכה עם 19,000 איש בשנת 2002. שיעור מאזן ההגירה היה כ־3% בשנתיים אלה, כלומר 3 נפשות עזבו לכל 1,000 תושבים.
סיום האינתיפאדה השנייה, בעיקר לאחר מותו של הטרוריסט יאסר ערפאת, הביאה לרגיעה. מחירי הדירות היו יציבים ואף בירידה עד 2007, והירידה מהארץ התמתנה משמעותית. בישראל היו דירות בשפע בתמיכה ממשלתית והבטחה של הממשלה לקבלנים, הבטחת אריאל שרון כשר הבינוי, לרכוש דירות שלא יימכרו (מאז העלייה האדירה של יוצאי בריה"מ לשעבר). בריחת חלק מהעולים שזה מקרוב באו הותירה דירות די והותר.
מאז החלה הפריחה הכלכלית בעקבות הרפורמות שעשה שר האוצר בנימין נתניהו בממשלת אריאל שרון החל משנת 2003, פחתה בעקביות הירידה מהארץ. בשנים 2005־2009 ירדו מישראל 9,780 נפשות בממוצע לשנה. מחירי הדירות ירדו ריאלית משנת 1997 ועד 2007 בשיעור של 25%! עיקר האפשרות לרכוש דירה הייתה עם סיום האינתיפאדה ולפני גל העליות במחירי הדירות בשנת 2008. שפל הירידה מישראל היה בשנת 2009, רק 4,898 נפש, עם שיעור מאזן הגירה של 0.65 נפש לכל 1,000 נפש. יש דירה, יש פעילות כלכלית - לא יורדים.
בחמש השנים עד שנת 2013 הירידה פחתה ל־6,260 בשנה בממוצע, ובמשך עשר שנים לאחר מכן עד שנת 2019 ירדו מישראל 6,727 נפש בלבד בממוצע עם מאזן הגירה של 0.8 נפש בלבד לכל 1,000 תושבים. שנת הקורונה הייתה שנת מפנה, ומספר המהגרים מישראל זינק ל־10,779 נפש.
זה שעולה
צריך ללמוד את סוגיית הירידה בשנת 2020. ייתכן כי הסיבה לחידוש העלייה בירידה מישראל קשורה לקורונה ששיתקה את ישראל ולאי־היכולת של חלק מהציבור לממש את ציפיותיו במדינה שהיא מעין אי כלכלי, כי נזכור שהקורונה הכתה בכל העולם. סיבה שנייה כרוכה, ללא ספק, במחירי הדירות המאמירים, שכבר לא נותנים סיכוי לצעירים לממש את חלומותיהם. מחירי הדירות בישראל דמיוניים, והחלום בחו"ל, למרות העלייה במחירי הדירות גם בשאר העולם, עדיין קורץ. היעד הנכסף התורן הוא פורטוגל, כפי שהיה בעבר גרמניה וקודם לכן קנדה.
תיאוריות ההגירה סבוכות. אם ההגירה היא של אנשים משכילים, הוותיקים שאינם משכילים או בעלי יכולת לפעול במשק מודרני ופתוח מרגישים נדחקים לפינה ונדחפים לעבודות יותר בעלות אופי ידני ויומי. כך המרמור גובר לא רק על רקע ירידה בשכר היחסי לשאר האוכלוסייה החזקה, אלא גם מפני שהיכולת לרכוש דירות יורדת.
אם יש הגירה לישראל של בעלי השכלה נמוכה, הם הופכים לפועלים יומיים, משמע דוחקים לשוליים את הצווארון הכחול והשכר של הוותיקים נפגע. כניסת מהגרים לישראל (עולים) פוגעת בשירותים הציבוריים שהוותיקים מקבלים, כגון חינוך ובריאות. אלה שירותים שקשה לממשלה להגדיל את ההיצע שלהם בזמן קצר. כמו כן, כניסת עולים לישראל גוררת, מטבע הדברים, עלייה במחירי הדיור, יותר אוכלוסייה על היצע נתון ולא גמיש, בייחוד מול ממשלות כושלות שלא ידעו, מאז אריאל שרון שימש כשר הבינוי והשיכון בשנים 1990־1992, להגיב בצורה נאותה. כניסת עולים עם תרבות שונה מהוותיקים גוררת למתח חברתי של אוכלוסייה הטרוגנית שלמדינה או לשלטון אין יכולת להתמודד עמה, כגון שטנה לא מוצדקת כלפי הרוסים המצליחים או הפגנות יוצאי אתיופיה בשל התנהגות משטרה המונעת מפרופיל האדם ברחוב.
לעומת זאת, ירידה מישראל משחררת בתי מגורים, וירידה של מבוגרים מפחיתה את הלחץ על הממשלה לדאוג תקציבית לאוכלוסייה בוגרת. ירידה של צעירים ישראלים היא הפסד למשק - היורדים הצעירים הם בדרך כלל יזמים בעלי אומץ ומעוף שלא פוחדים לקחת סיכון. בסופו של דבר, האוכלוסייה צריכה להיות רב־גילית, כמו במערכות פנסיה, יותר צעירים שיהוו בסיס כלכלי לתמיכה באוכלוסייה המזדקנת. עיקר המהגרים בגילי 20־39 שנה.
משקים עם אוכלוסייה מזדקנת ומעט צעירים, כמו ביפן, מייצגים ירידה בצמיחה וצורכים תקציבים גדלים לטיפול במבוגרים, המייסדים, ההורים. בישראל קלטנו גם באהבה אוכלוסייה מבוגרת מבריה"מ לשעבר. אלה מהווים נטל על המשק, אבל ישראל מטפלת בהם ברצון, אף שלעתים בניהם יצאו לנכר בחיפוש אחר עגל הזהב. יש אפילו שמצאו אותו.