מערכת הבחירות לכנסת ה־25 טרם נכנסה להילוך גבוה, אך ההבדל בינה לבין מערכות שקדמו לה בשנים האחרונות הוא ברור: השאלה כבר איננה "ביבי – כן או לא?" אלא "61 – כן או לא?".

המערכת, למודת הניסיון של שלוש שנים וחמשת מעגלי הגיהינום (הידועים גם בשם "סבבי בחירות"), עוברת מעמדה אקטיבית ("לחסום את בנימין נתניהו") לקונספציה הכמעט פטליסטית של נכונות לשני תרחישים.

בפעם הראשונה מאז תחילת הפלונטר הפוליטי, שני המחנות היריבים שותפים לאותה התפיסה: אם לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים - הכל פתוח.

הפעם, בשונה מכל הסבבים הקודמים, בשני צדדי המתרס בטוחים כי אם גוש הימין יגיע ל־61, דבר לא יעצור את נתניהו מלחזור לשלטון. אולם אם המטרה לא תושג, אנחנו במשחק חדש לגמרי. כלומר, ב־2 בנובמבר יתעורר נתניהו כראש ממשלת ישראל או בדרכו להיות יו"ר הליכוד לשעבר.

לא שראשי הגוש הנגדי הפכו לחבורת פטליסטים חסרי יוזמה. הם פשוט צברו ניסיון וניגשו למערכת הבחירות הזאת מתוך מודעות לעובדה כי הכלים שיש בידיהם כדי למנוע מנתניהו את 61 המנדטים מועטים מאוד. לכן המשחק הגדול יתחיל עבור גוש המרכז־שמאל רק אם יסתבר כי גם לנתניהו אין הכלים להשיג את הניצחון.

וכך, שלושת היריבים יצאו לדרך, כל אחד מאובזר בקונספט משלו. המטרה האופרטיבית של הקמפיין של ראש המחנה הממלכתי, שר הביטחון בני גנץ, היא לתחזק לאורך כל הדרך את הרעיון של המרוץ התלת־ראשי. הרעיון נולד מתוך מודעותם של גנץ וחבריו למוגבלותם. "תקדים נפתלי בנט" שרף כליל וכנראה לתקופה ארוכה את האפשרות של ראש ממשלה המגובה במפלגה דלת מנדטים. על כן, גנץ יוצא מנקודת הנחה כי מפלגתו לא תסיים את המרוץ עם פחות מ־10 מנדטים (המספר המשווק כלפי חוץ הוא 15־17).

הטיקט של "ראש מפלגה גדולה שמתמודד מול ראש מפלגה גדולה יריבה" בבחירות האלה שייך לשני אישים בלבד, ולאף אחד מהם לא קוראים גנץ. על כן, שר הביטחון פונה לציבור בתור כוכב בפני עצמו שנשען על מפלגה בינונית.

הסחורה שהמחנה הממלכתי משווקת היא "היכולת הבלעדית של גנץ להרכיב ממשלה". שוב, עם האותיות הקטנות: בתנאי שנתניהו לא יצליח לעשות זאת. החצים מופנים אל תוך הגוש פנימה, אל עבר ראש הממשלה המכהן וראש המפלגה היריבה, יאיר לפיד. ככל שלפיד יעשה מאמץ להרוס את הגיבנת שגנץ ואנשיו מדביקים לו, כך במחנה הממלכתי ידאגו לכך שהיא תישאר על כנה. "יש ללפיד מפלגה גדולה, אבל אין ללפיד ממשלה. אין ולא תהיה" – כתוב על כל חץ המשוגר מדי יום מהמחנה הממלכתי אל עבר יש עתיד והעומד בראשה.

האירוע הנוצץ שהרימה המחנה הממלכתי השבוע בתל אביב ממחיש עוד יותר את הקונספט. יהיו חבריו של גנץ חכמים, פעילים ומבריקים ככל שיהיו, מה שישווק לציבור הוא ראש הרשימה עצמו. גנץ עם 13 מנדטים בסקרים מוצג בדיוק כמו גנץ עם 25 מנדטים בסקרים ב־2019: כוכב גבה קומה ויפה תואר, מוקף בתומכים ובאפקטים שלא היו מביישים מופע של כוכב רוק בינלאומי. הופעותיו מאז ומתמיד הן שילוב של הפקה ברמה של מבצע צבאי ושל הבלטת הכוכב הראשי. זה מה שמופיע בקדמת הבמה; והמסר נשאר אותו המסר: הממלכתיות והקונצנזוס.

לפיד מוטרד

היריב הגדול שלעברו מופנים החצים מביט בקמפיינים הנגדיים מלשכת ראש הממשלה ולרוב מגיב בביטול. ללפיד יש תשובות לכל הטענות נגדו. אנשיו יודעים להסביר למה הטענה שהחרדים ילכו רק עם גנץ, אם לא עם נתניהו, היא מופרכת.

איש יש עתיד המקורב ללפיד יושב מולי ומסביר: "את הטענה הזאת אפשר למכור רק למי שלא מכיר את הפוליטיקה החרדית. גנץ מספר לכל העולם כי אנשיו כבר התיידדו עם העסקנים הנכונים ועם הרבנים הנכונים, שברגע האמת - אם יתברר שנתניהו לא הגיע ל־61 מנדטים - ייתנו אור ירוק להקים ממשלה איתו ולא עם אף אחד אחר. במציאות זה לא נכון. עובדתית. החרדים יבחרו בין שתי אופציות: ביבי באש ובמים, או לא - ואז כולם לגיטימיים. ובמקרה כזה לפיד יהיה מועמד לגיטימי לא פחות מגנץ. ושיהיה ברור: גם אנשינו עושים שעות רבות עם העסקנים ועם הרבנים הנכונים".

עושה רושם שבקמפיין הזה לפיד מתפקד ב־70% כראש ממשלה וב־30% כראש מפלגה. במידה רבה, עשר שנים לאחר הקמת מפלגתו, הוא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. שכן, המנגנון המפלגתי שהקים מתקתק כמו שעון שווייצרי. "הצוות של לפיד" הפך למותג בחודשים האחרונים גם במשרד ראש הממשלה.

אבל מדובר גם באילוץ. כל ראש מפלגה שהופך ראש ממשלה מכיר את "כאב הראש" הזה: בעוד אתה פותר את הסוגיות של ביטחון המדינה, עונה לטלפון האדום או מככב על בימת האו"ם, פעילי מפלגתך מסוגלים להכין לך לא מעט הפתעות רעות מאחורי גבך. שלא לדבר על יריבים פוליטיים. הכלל תקף לכל ימות השנה ועל אחת כמה וכמה במערכת בחירות.

מול ה"ברוך" הזה עומד גם פיצוי פוליטי, השמור לראש הממשלה בלבד: אין צורך להזרים עשרות אלפי שקלים לקמפיינים מיוחדים ולמשכורות לצבא של יועצים אסטרטגיים כדי להישאר רלוונטי ולא לרדת יום אחד מהמסך. עובדת היותך ראש ממשלה מעניקה לך רמת חשיפה ואקטואליות הכי גבוהות בכל המערכת. לגוש היריב לא יישאר הרבה. מקסימום, לעתור מדי פעם נגד עוד תמונת לע"מ של ראש הממשלה נפגש עם חיילים.

ואחרי שאמרנו זאת, לפיד מוטרד. ומה שמטריד אותו הוא בדיוק מה שמעודד את נתניהו: הסכנות שבמחנה המרכז–שמאל. המפלגות הקטנות שבגוש מהוות סכנה אלקטורלית בפוטנציה, העלולה להפוך לסכנה ממשית. על כן לפיד אינו מוכן לוותר על הרעיון להביא לאיחוד בין מרצ והעבודה, גם אחרי שמרב מיכאלי הכריזה בפעם המאה כי היא לא בעניין.

כעת על הפרק, פגישת שכנוע שלפיד מתכנן להוציא אל הפועל. "הסקרים מראים כי אחת מכן עלולה לצנוח אל מתחת לאחוז החסימה. פירוש הדבר: לא רק אם את או היא מחוץ לכנסת. פירוש הדבר: נתניהו חוזר לבלפור. תראו, תפנימו ותחליטו נכון", ייאמר במהלך הפגישה.

מטרה אלקטורלית נוספת מבחינת לפיד היא לעודד את הבוחר הערבי להצביע. "אדישות המגזר הערבי עלולה להעניק ממשלה לנתניהו", אומרים אנשיו. על כן, בכוונתם לפנות לציבור הערבי ולהסביר לו כי אם ברצונם להביא פתרונות לסוגיית האלימות במגזר, לקידום תשתיות, לחינוך ולעוד רשימה של יעדים, עליהם לצאת מהבית ולהצביע ב־1 בנובמבר.

קמפיין שטח זהה, בתמונת ראי, מתוכנן גם במטה הבחירות של הליכוד, מול העצלנים שבין בוחרי הימין. בשטח יסתובבו פעילי הליכוד וכוכבי ההפגנות בעד נתניהו כאשר מאגרי מידע על כל מצביעי הליכוד בפוטנציה עומדים לרשותם.

וכך, הקריאות "לכו להצביע!" יישמעו בכל רחבי הארץ, רק מתוך כוונות הפוכות. אלה - כדי שנתניהו יחזור לשלטון; ואלה - כדי שזה לא יקרה לעולם.