נורא כיף כאן. השבוע הגיע למעוני טיפוס בשם שלומי בר, שהוא כנראה גובה עבדאיי של מד"א. יש לי גם את מספר תעודת הזהות שלו, אבל אני מחכה שיגיע שוב. לא הייתי בבית, הצדיק שלי היה ולא הבין מה רוצים ממנו ולמה מטרידים אותו בצלצולים בפעמון הדלת ובאינטרקום, ודורשים ממנו לפתוח. הצדיק הוא רק בן 10, הוא לא מכיר את שיטות החאווה של מד"א.

אז הוא נבהל קצת והתקשר אליי, אבל הייתי בשידור. הרגעתי את הצדיק, ביקשתי שלא יפתח את הדלת, רק שייקח את הסלולרי שלו קרוב לדלת. עוד לא ידעתי שלעבדאיי קוראים שלומי בר, כי הוא לא אמר את שמו לילד. ביקשתי משלומי שיעזוב את המקום, כי החוק לא מתיר לאיים על קטין, והוא יכול להגיע לפגוש אותי ולאיים עליי, ואז יהיה לשנינו כיף גדול.

שלומי עזב, הילד נרגע, והעבדאיי השאיר פתק שאני חייב למד"א 1,368 שקל "בגין הזמנת הסעה ו/או טיפול בניידת מד"א". נכון, זה לא כל הסכום על "ההסעה", שעלותה היא רק 700 שקל, אבל משרד הגבייה של הפינגווינה דינה פרנקל, גם נותן ביס בחאווה בסך 599.60 שקל על מה שמוגדר "הוצאות" ועוד כמה עשרות שקלים "הוצאות לתפיסת רכבך"... חחחח... לכו תתפסו את רכבי, אין לי בעיה ב'חלטטטט.

אז טלפנתי למד"א כדי לדעת מתי השתמשתי בשירותי "ההסעה" שלהם, אבל המוקדנית לא יכלה לעזור לי והפנתה אותי לדינה פרנקל. שלושה ימים אני מטלפן למשרד שכתוב בטופס שהטלפון שלו הוא רב־קווי, אבל אין מענה. השארתי גם מספר טלפון שיחזרו אליי, אבל הם לא דוגלים במענה טלפוני, הרבה יותר פשוט לשלוח את העבדאיי להפחיד ילדים.

אתמול סוף־סוף ענו לי. מתברר שלפני חמש שנים הייתי מעורב בתאונת דרכים. לא נפגעתי, לא קרה כלום, היו אמבולנסים של כל החברות בצומת בר־אילן – שאני לא הזמנתי אותם, וגם בעלי המכונית השנייה לא הזמין – אבל במד"א החליטו שאני כן הזמנתי את "ההסעה".

מד"א: "כתוב לי כאן שאתה הזמנת, אל תגיד לי לא".
אני: "יקירתי, אני מניח שאני מבוגר ממך לפחות ב־40 שנה, אז אל תרימי את קולך עליי. תעשי כבוד לפז"מ, אם לא לאדם".
מד"א: "אני מאוד עסוקה".
אני: "גם אני עסוק, לא פחות ממך. יש לך מסמך שמוכיח שהסעתם אותי לאנשהו? חתימה שלי? הרי לא הוגדרתי כמת באותו אירוע, נכון?"
מד"א: "אדוני, אתה רוצה לשלם, כן או לא?"
אני: "אני מאוד רוצה לשלם, רק רוצה ראיה שאני ביצעתי את הפשע, שבגינו את מדברת אליי כאילו שאני עובד אצלך, או שאני שב"ח שאת ראית אותי קופץ מהאונייה. ר־א־י־ה, אני מספיק ברור?!"
מד"א: "אני עוסקת רק בגבייה, אתה רוצה לשלם, או שאני ממשיכה בהליך?"

נו טוב, כאן עלה לי הראש לדם, אבל עוד שמרתי על דימוי אנושי הולם. "תקשיבי לי, גבירתי, את יכולה להמשיך עם מה שבא לך. דינה פרנקל היא לא הפינגווינה היחידה בארץ, יש עוד 83 אלף כמוה, יותר מדי עוסקים בגביית חאווה, אבל גם אני מכיר כמה, אז אל תאיימי עליי. אבל, וזה משמעותי ואף מהותי – אם יגיע אליי אחד מהעבדאייאת שלך ויפחיד לי את הילד, אני אגיע למשרד שלכם ואפחיד אתכם. אם העבדאיי שלך שמצא 'את חצריך סגורים' בשעות הצהריים, יגיע בערב, אז אני בבית. גם אני ראיתי הרבה קולנוע כמו שלומי בר ושות', ואני נכנס לכל דמות בתוך שניות. יום טוב לך, גברת מד"א".  

בכל מו"מ הבלה־בלה בין האוצר להסתדרות המורים, שנמשך כמה שנים, הוצג נתון שחסרים 15 אלף מורים במערכת החינוך. יש בארץ כ־7,000 מורים מובטלים, שמעוניינים ורוצים מאוד לעבוד בהוראה, אבל כנראה שיש איתם בעיה, הם עראברים. אומנם אקדמאים במקצועות כגון מדעים, מתמטיקה ואנגלית, אבל עראברים.

ואצלנו בערימת עובדי האלילים וכרותי האונה, שמונהגת בידי החזון איש החדש, רייב איתמר בן גביר, לא נותנים לעראברים ללמד יידעלך. המציאות שלפיה באמריקע, אוסטרליה וכל מדינות אירופה, יש מצב שמיטב בנינו בגולה מתחנכים אצל מורים סיקים, שיעים, סונים, הוטו וטוטסי וההורים לא יכולים לומר מילה, רק לקחת את הילד שלהם ממערכת החינוך הציבורית – אינה תופסת בישראל.

כאן זה ארץ של יהודים, ועראברים לא ילמדו אותנו. בבתי מרקחת, בבתי חולים, יידעלך מוכנים לסבול ערבים (למעט סמוצ'קנע, שרוצה שתהיה כוננות של רופאים ומיילדות מהגזע הנבחר כשרים וכשרות עם כיפות ושביס, בכל פעם שאשתו נכנסת לחודש תשיעי. הא, עוד דבר, שגם בחדר האשפוז הקדוש לא תשכב איזו עראבק'ה, כן?). דווקא משרד החינוך כן מעוניין לשלב את המורים העראברים בבתי ספר יהודיים. הם לומדים במוסדות אקדמיים מוכרים על ידי משרד החינוך, לפי תוכנית הלימודים, בעברית כמובן.

במקביל החליטו במשרד החינוך להשקיע עוד, ובקיץ הנוכחי נפתחה במכללת סכנין תוכנית הכשרה מיוחדת. 112 מורים מוסמכים, אקדמאים עם תארים ראשון ושני בחינוך ובהתמחות במתמטיקה, אנגלית ומדעים, למדו במשך שישה שבועות מלאים את כל מנהגי היהדות, בדגש על השואה, ההיסטוריה של הציונות, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – וכמובן שיפור השפה העברית. הם כבר דוברים עברית צחה, הרבה יותר טוב מיהודים. 112 מורים סיימו את התוכנית בהצלחה יתרה.

משרד החינוך מוכן לממן הסעות למורים ערבים מהיישובים שלהם בצפון לערים היהודיות במרכז, בנוסף לסיוע בדיור ובשכ"ד חודשי למורים ומורות שיעברו למרכז. נכון להיום רק 20 מהם התקבלו לעבודה, 25 ממתינים לראיון עבודה אצל מנהלי בתי ספר. החלטתי לבדוק את הסוגיה הגזענית עם פרופ' פייסל עזאיזה, מנהל המכללה בסכנין, שבה לומדים 2,700 סטודנטים.

פרופ' עזאיזה, מדוע נתקעה היוזמה שלכם ושל משרד החינוך?
"שנינו יודעים מדוע. יש רתיעה בקרב הציבור היהודי ממורים ואנשי חינוך ערבים, ללא שום קשר לרמת המקצועיות שלהם".

מי הגורם שמונע כניסת ערבים למוסדות יהודיים, רק מנהלי המוסדות?
"לא, ממש לא. בכל מוסד חינוכי יש ועד הורים, זה קיים גם בבתי הספר של החברה הערבית. לוועדים האלה יש המון כוח. אם ועד הורים מתנגד לשילוב של מורה ערבי/יה בבית הספר, המנהל הוא חסר אונים, ולא משנה מהי דעתו האישית, הידע המקצועי והניסיון. גם במשרד החינוך מבינים שיש כאן בעיה של גזענות בסיסית, אטימות וחוסר הבנה של המציאות, אבל זה המצב.

"יש לי רק מילים טובות למשרד החינוך משדרת הניהול והפיקוח המקצועי. כולם שם תמכו בהכשרה ובשיבוצים. יש בין 112 המורים האלה בעלי תואר שני מקצועי ותואר שני בחינוך מכאן, ממוסד שמלמד ובוחן בעברית. אבל ההורים לא מעוניינים ומפעילים לחץ".

איך המורים, אלה שסיימו את ההכשרה המיוחדת, מתמודדים עם הדחייה?
"מה אתה רוצה שאומר לך, שהם מאושרים? הם מאוכזבים, אבל אני עדיין אופטימי. אני באמת מקווה ומאמין שכולם ייקלטו במערכת החינוך, ובשנים הבאות מספר הבוגרים שלנו במערכת בכל הארץ יגדל. התחלות הן תמיד קשות, זה יקרה בסופו של תהליך".

הוא איש חינוך, פרופ' עזאיזה, הוא גם נעים הליכות. אני פחות אופטימי. בחברה שבה מתווכחים דיירי אגם הדרעק מי שונא יותר את הערבים, ומתייחסים ל־כ־ו־ל־ם כאל מחבלים עם דם על הידיים, אין סיכוי שזה יעבוד עם קיצונים שמתרבים כמו נמלים בימין, בשמאל ואצל החברה הערבית.

רשות המינהל והאוכלוסין קיבלה חיזוק משמעותי משרת הפנים איילת שקד, שמינתה את תומר מוסקוביץ' לתפקיד מנהל הרשות. למוסקוביץ', מתנחל עם ניסיון רב בניהול, יש השפעה ניכרת על הליך האזרוח בישראל, גם כאשר זה מגיע לספורטאים.

מוסקוביץ' ושקד הגישו מנחה לבעלי מכבי חיפה יעקב שחר, בדמות אזרחות בהליך "קוויקי" לעלי מוחמד. באפריל עלה הרעיון. צמרת משרד הספורט לא ידעה על הרעיון, כך מספר הרמ"ט של השר, גיא גוטמן, אבל בתוך פחות משלושה חודשים הכל נסגר. רק לשם השוואה קטנטונת בין הון־שלטון של כדורגל וכדורסל לשאר ענפי הספורט: במ.כ. חולון, אחת מאגודות הכדוריד הוותיקות בארץ, משחקים שני כדורידנים ניגרים במעמד של זרים. אובינה נמצא כבר 15 שנה בארץ, וקאלו 11 שנה.

אין להם אפילו תושבות ארעית. מאחר שהאיחוד האירופי מערים קשיים על ניגרים, וחולון מייצגת את ישראל במפעלים האירופיים בכדוריד - כל נסיעה של הקבוצה לחו"ל דורשת אשרת כניסה למדינת היעד באירופה, וזה סיוט. לא תמיד מאשרים. עלי מוחמד נמצא בארץ כשבע שנים, אבל הוא כדורגלן. מצד שני הוא לעולם לא יוכל לשחק בנבחרת, כי שיחק בנבחרת ניז'ר, ופיפ"א אינה מתירה.

יש עוד שלל ספורטאים, חלקם נולדו כאן, שרשות האוכלוסין כנראה מתייחסת אליהם כאל עבדים ולכן דורשת את גירושם. אחד מהם הוא מתי קרפוב, יהודי, תלמיד פנימיית המחוננים במכון וינגייט, שחקן כדורעף מצטיין בגובה 2.08 מ'. הוא היהודי הגבוה ביותר בכדורעף שלנו, בהפרש של 15 ס"מ לפחות, והרופאים מבטיחים שעוד יגדל. אבא של מתי הוא יהודי חרדי, עם זקן באורך של מטר וחצי, אבל הבאבא־בובות של מוסקוביץ' לא מכירים ביהדות של ההורים.

מקרה דומה הוא של לואיק בקסו, גם הוא מחולון, כדורידן בן 16 וחצי 2.05 מ' – הגבוה ביותר בכדוריד הישראלי – שהצפי בסיום גדילתו הוא 2.11 מ'. הוא גם שחקן מצטיין וגם נולד פה, רוצה מאוד לשחק בנבחרת ולהתגייס לצה"ל, אבל זה מתעכב. לעת עתה הוא חי כאן עם תעודת תושב ארעי, ששוללת את האפשרות שישחק בנבחרת. משרד הספורט פנה למוסקוביץ' והארגון שלו עם שלל מקרים, אבל הם מסרבים כי הם דואגים לדמוגרפיה כאן ולשמירת צביונה היהודי של המדינ'ע. 25 ספורטאים ישנו את הדמוגרפיה...

אבל המקרה האחרון הוא באמת פסיכי. ליזה קוזמינה, נערה בת 17, גרה 11 שנים בארץ, לומדת בתיכון בפתח תקווה וכדורידנית מצטיינת במכבי פ"ת ושחקנית בסגל נבחרת הנערות. הרשות של שקד ומוסקוביץ' החליטה לגרש את ליזה ואמה, אוקסנה, חזרה לחרסון שבאוקראינה, אף שבעיר מתנהלת מלחמה. הסיבה היא שהבאבא־בובות והפקידים של שקד ומוסקוביץ' לא מכירים בנישואיה של אוקסנה לגבר ישראלי שהלך לעולמו.

בסדר, קורה שהם לא מאמינים לגויה, אבל למה לגרש לחרסון? כדי שהתיק ייסגר אם הן תתפגרנה שם במלחמה? אין קצת חמלה אצל הכיפות? אצל השרה שקד? שכחנו איך העולם התנהג כלפי פליטים יהודים בזמן השואה? שכחו פה את הנאצים? את הבריטים? שכחו כאן מה זה להיות יהודי? כל קללה של גוי מטומטם משנאה באירופה כלפי יהודי מוגדרת כאן כאנטישמיות ומהווה סיבה לאזהרת מסע. אבל לנו מותר הכל, הרי אנחנו עם בחירה, אז מגיע לנו.

השבוע התקיים במינכן שבגרמניה טקס לציון יובל לטבח י"א חללי מינכן. הממשל הצדקן של הגרמנים רב עם אילנה רומנו ואנקי שפיצר, נציגות 11 המשפחות על כל יורו, בשאיפה להקטין את תשלום הפיצויים למינימום האפשרי. שש שנים נמשך המאבק, שהתנהל באמצעות עורכי דין הולנדים, שגבו שכ"ט סמלי, כדי לסייע לאנקי שפיצר, שבעלה אנדריי היה מאמן נבחרת הסיף של ישראל במינכן, ובחדרו בקונולי שטראסה מס' 5 החל האירוע הרצחני. אנדריי לא היה יהודי, גם אנקי לא, הם היו אזרחים הולנדים.

ממשלת ישראל והוועד האולימפי בארץ התנערו מהמשפחות, והשיא היה עוד בשנות ה־70, כאשר הוועד האולימפי הישראלי תבע את הפיצוי של חברת הביטוח של מינכן 72' בסך 11 אלף מארק. הוועד האולימפי שלנו קבע שהכסף הוא שלו וסירב להעבירו למשפחות. בהסדר בבית משפט נקבע שהמשפחות יקבלו 8,000 מארק והעסקונה תקבל את היתרה. גם עכשיו הופעל לחץ מאסיבי על המשפחות להזדרז ולהגיע לפשרה, כדי שמאות מקורבים יגיעו עם החליפות לאירוע בנמל התעופה במינכן.

בסוף, עורכי הדין ההולנדים הצליחו במאבק שלהם, שארך שנים רבות. אבל יש עוד נספחים, כמו הג'ודוקא גד צברי, שבזכות ממדי גופו הקטנים הצליח לחמוק מהמחבלים הרוצחים, ומאז סובל מהלם קרב. המדינה דואגת לו המון – 700 שקל בחודש! – כי הפקידים לא הבינו ממה הוא סובל, ודרשו הוכחה לסבלו.

אבל בשדה התעופה עלה בוז'י הרצוג לנאום, התרפס בפני הנשיא הגרמני ושכח לבקש ממנו שגרמניה תערוב לכך שבכל טקס פתיחה של משחקים אולימפיים, תהיה דקת דומייה לזכרם של י"א החללים. תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, הוא גרמני. לנשיא גרמניה, פרנק־ואלטר שטיינמאייר, הרבה יותר קל לדרוש ממנו את דקת הדומייה, לעומת נשיא מלאום שונה.

העסקונה הספורטיבית והמאכערים של דיירי אגם הדרעק ובכלל, מספרים לנו אגדות על דקת הדומייה שנשמעה בטוקיו 2021. זה ספין דוחה ואף מגעיל. רצח י"א חללי מינכן שולב עם הזיכרון לנפגעי הקורונה בעולם. לטרגדיה הגדולה ביותר של התנועה האולימפית מאז היווסדה ב־1894, מגיע אזכור גדול הרבה יותר, גם אם בין 206 המדינות שחברות בתנועה, יש 53 מדינות מוסלמיות וערביות, שדוחות כל רעיון להכרה בי"א החללים.

בישראל, 75% מבני הנוער לא יודעים מה קרה במינכן ב־5 בספטמבר 1972. אבל הכי חשוב שלתיכון בליך יגיעו דיירי אגם הדרעק, להרצאות ומפגנים פוליטיים. פעם ישראל הייתה עם הספר, היום אנחנו סתם עם טיפש שסוגד לעגל הזהב. המאפיין העיקרי של כולנו זה טפשת נפוצה ונרכשת.