למה אני מתעקשת להיות במרכז?
כי אני בטח לא בשמאל. לא בדמוקרטיה על חשבון היהדות, אלא לצדה. לא בסיסמאות הרדודות של זהבה גלאון, שלפיהן כל דבר הופך ל"פשע שנאה". לא מתחברת לצקצוקים כלפי כל מי שלא חושב כמו מחנה השמאל, או לחוסר היכולת להבין שהמציאות השתנתה מאז שנות ה־90. לא מבינה את מי שלא מחפש רעיונות חדשים ל"כיבוש" לאחר שהישנים לא ממש הוכיחו את עצמם, גם אם היו נכונים לשעתם.
כי השמאל מקצין את פוליטיקת הזהויות הכעוסה, שהפכה מרעיון יפה לתגרנות מעייפת. אני גם לא קונה את הטענה שבשמאל באמת רואים את האחר. רואים שם רק את האחר שנוח לראות, ועיוורים לחלק ניכר מעם ישראל. אבל האמת היא שאני גם לא מפחדת מהשמאל. הקיבעון המחשבתי, ההתרפסות בפני כל גחמה פרוגרסיבית וההתנתקות מהמיינסטרים הישראלי עלו לשמאל ביוקר. עם כל הכבוד, הפחד מארבעת המנדטים של מרב מיכאלי וארבעת המנדטים של מרצ שייכנסו לכנסת הוא לא פחד גדול מאוד.
כי למרות זאת, אני גם לא בימין. או לפחות לא מסוגלת להזדהות עם מה שחלק ניכר מהימין נהפך להיות. בימים שבהם השמאל היה בעל כוח רב יותר, דווקא אפשר היה להישען על ההיגיון הבריא של הימין. על האחריות הלאומית שלו. על ההבנה שבמזרח התיכון אין ברירה אלא להיות חזק, גם אם פניך לשלום. על האכפתיות כלפי עתיד היהדות, ועל האמונה שהמדינה והעם הם מעל לכל.
אבל משהו שיבש את כל זה. הימין הממלכתי טבע בים צעקות נרגזות, והראייה השכלתנית הפכה לרברבנות ולברברנות. קשה מאוד לנהל שיחה רצינית עם מי שמטיף ל"ממשלת ימין" אוטופית, שכל משמעותה בפועל היא כניעה מוחלטת לקיצונים ולחרדים. כי בשני המחנות האלו, שפעם ניתן היה להזדהות לפחות עם חלק מרעיונותיהם, התרחשה הקצנה.
אני מתעקשת להיות במרכז כי הלב שלי באמת כאב, פיזית, כששמעתי את צערו של אביו השכול של רס"ן בר פלח שנפל השבוע. אבל הכאב הזה לא מונע ממני להבין שצריך למצוא פתרון לפלסטינים כי טובתם תשפיע גם על טובת עם ישראל. עם זאת, אין לי סובלנות להזדהות יתר עם הפלסטינים על חשבון הישראלים או להשוואת חמאס הרצחני לארגון האצ"ל או להשוואות גסות אחרות שנובעות מהתעקשות לא ברורה שלא להבין שמדובר בתרבויות שונות מאוד.
אבל גם אין לי דרך להבין איך האמונה היוקדת שחיילי צה"ל הם מעל הכל משתלבת עם האמירות הילדותיות על כך שבשב"כ ובמוסד לא מבינים מהחיים שלהם אז ש"יתעסקו בביטחון ולא יטיפו מוסר שמאלני על סכנות ההקצנה".
אני מתעקשת להיות במרכז כי אני מבינה כמה זה נורא עבור מטפלות ממזרח ירושלים להגיע לעבודה חדשה בגן בחולון, ולפגוש שם חבורה זועמת של הורים שלא מוכנים שילדיהם יהיו בגן עם מטפלות ערביות שלא עברו בידוק ביטחוני. אני יכולה לראות את הכיעור, ומצד שני גם להבין את חשש ההורים ולדעת שלא מדובר בגזענות נטו, במיוחד בתקופה הרגישה הזאת. אני מתעקשת להיות במרכז כי המציאות מורכבת, והפתרונות לבעיות שהיא מציגה לא יגיעו מהדעות החד־ממדיות בקצוות.
70 מנדטים של מיינסטרים
אני מתעקשת להיות במרכז כי אין לי יכולת לקחת חלק ב"דיונים" שבהם מהר מאוד מובן שהכלל היחיד הוא למצוא תירוץ דלוח כדי לפסול כל מה שנאמר על ידי מישהו מהמחנה הנגדי. כי אין לי כוח לצווחות, להתלהמות או להתנשאות. כי מאסתי בוואטאבאוטיזם, שמהותו היא התנצחות על כך שכל בעיה שקיימת במחנה שלי היא פחות גרועה מזו שבמחנה הנגדי. כי רק במרכז אפשר מדי פעם להגיד "וואלה, יש משהו בדבריך", בלי להרגיש שהפסדת או שאתה שווה פחות.
כי אני לא מאמינה במחנאות שתמיד צודקת ולכן אף פעם לא מתקנת כלום. מחנאות שלא יודעת להתפשר, ולכן נכנעת בצורה מבישה ומסוכנת לקיצונים של המחנה.
כי נמאס לי לשמוע על בן גביר. כמה אפשר? נמאס לי לשמוע על הלשכות, על ההתפרעויות, על העליות ועל הירידות שלו. נמאס שמשווים אותו לאנטי־ציונים מהרשימה המשותפת כדי לכאורה לשכנע שיחסית אליהם הוא לגמרי בסדר. בכלל – נמאס שמנסים מחד להכשיר אותו ומנגד להגיד שהוא השטן בהתגלמותו. גם נמאס שהוא מוזמן לכל האולפנים כדי לדון בסוגיה הזו, תוך שמבקריו מתעלמים מהעובדה הברורה שהם רק עוזרים לו לקדם את עצמו.
אני מתעקשת להיות במרכז כי ברור לי שלהבטחות הזויות ל"ארבע שנים יציבות" אין שום אחיזה במציאות עם ממשלה צרה, שכרגע לא נראה שאפשר להגיע אליה בכלל. כי אני יודעת שאם לא נגיע להבנות עם המגזר החרדי שהולך וגדל, הולך ומתבדל ונשען על קופת המדינה בלי לתרום לה, שום דבר כאן לא יהיה יציב.
כי אני גם יודעת שהאלימות במגזר הערבי מסכנת אותנו אם לא נדע לשתף פעולה עם הנהגה ערבית מתונה. יש לנציגי המיינסטרים מספיק כוח פוליטי כדי להציל את המצב מהעיוותים האלו, אבל הם עסוקים בקרבות שליטה, שבמסגרתם ישלמו לערבים ולחרדים כל סכום כי הם מעדיפים הקצנה על פני שיתוף פעולה.
כי אני יודעת שהשבר במיינסטרים הישראלי הוא לא אמיתי. הוא מועצם לטובת תעמולה מתוך תאוות שלטון ואינטרסים אישיים. הרי אין באמת כאלה חילוקי דעות אידיאולוגיים בין הליכוד, לאיזנקוט, לגנץ, ללפיד. כי השיטה שלנו הפסיקה לעבוד, וכדי להתניע אותה מחדש דרוש שיתוף פעולה של המרכז, ולא היצמדות לכללים הישנים שתוקעים אותנו בחוסר הכרעה. כי דרוש איזון כדי לנהל מדינה.
כי ממשלה יציבה לארבע שנים תתאפשר רק אם ייפסקו הטריקים והשטיקים. רק אם לא נאפשר לקצוות לטלטל לנו את הצורה. רק אם נחזור לאמון בסיסי בתוך הרוב המיינסטרימי, שמהווה את ליבת המדינה. גנץ + הליכוד + לפיד מהווים את 70 המנדטים של המיינסטרים, שלא צריכים להיכנע למגזרים, אלא לפתור את הבעיות שהשתרשו בהם. אז למה אני מרכז? כי כרגע זו האפשרות השפויה היחידה.