לפני כשבוע עלתה לראשונה הצגה שכתבתי לתיאטרון הבימה (“אידה", עוד אספר עליה בנפרד). שלוש ההצגות הראשונות נערכו בסוף השבוע, ונסעתי לכל אחת מהן מביתי שבמודיעין ברכבי הפרטי. לא הייתה לי אלטרנטיבה אחרת כמובן. ולכן, כשהגיעה ההצגה הרביעית - בליל יום ראשון - החלטתי לחסוך מעצמי את הפקקים, החנייה וכו', ולנסוע כמו כל אזרח במדינה מערבית מתוקנת, המתגורר במרכז הארץ, באמצעות תחבורה ציבורית. התקלחתי, התלבשתי יפה, הדפתי ריח נפלא, ועליתי על רכבת לתל אביב. היה נעים ויעיל.
ירדתי בזמן בתחנת רכבת השלום, הלכתי בנחת להבימה ואפילו הספקתי לאספרסו לפני ההצגה. ועוד אספרסו ארוך! ההצגה עצמה עברה יפה, וכשיצאתי ממנה אפוף באדי התרגשות וסיפוק, מוקף בקהל שהגיע להגיד תודה, בלב הרחבה הגדולה והבוהקת שמחוץ להבימה, הייתה לי לרגע תחושה מתוקה כזו. אתם יודעים, שדברים עובדים כמו שצריך. שהכל מתוקתק. שאני נמצא בלבו של כרך הומה ותרבותי, כמו בעיר אירופית גדולה. ואז הייתי צריך לחזור הביתה.
הבטתי בשעון. הרכבת האחרונה למודיעין כבר יצאה כמה דקות קודם, ב־22:30. איזה אבסורד. עיר בת 100 אלף תושבים מתנתקת מהעיר הגדולה בישראל בשעה כל כך מוקדמת. לא נורא, עדיין יש אוטובוסים. בדקתי באפליקציה, אוטובוס למודיעין אמור להגיע לתחנה שמול קניון עזריאלי עוד כרבע שעה. קדימה, הסתער. הלכתי במהירות, נפרד משאריות המתיקות, הפאסון והריח הטוב, והגעתי לתחנה מעט לפני השעה היעודה. אבל האוטובוס לא הגיע. וככל שהדקות נקפו, הצטרפו עוד ועוד אנשים לתחנה. כולם מציצים במבוכה בטלפונים הניידים שלהם, מנסים להבין מה קורה. האמיצים אפילו הרימו טלפון לחברת האוטובוסים, שמה בישראל “קווים", כדי להישאר דקות ארוכות בהמתנה לנציג.
בסופו של דבר, מישהו מהחברה ענה סוף־סוף, והסביר בקול אדיש שהאוטובוסים למודיעין יוצאים מתחנת המוצא שלהם, תחנת סבידור מרכז, היישר למודיעין, בלי לעבור בשום תחנה - כולל זאת שלנו - בגלל חסימות כבישים בתוך תל אביב. לא הייתה שום הודעה על כך באתר החברה, ולמעשה, אם לא הייתי שומע את דבר הנציג, הייתי מוסיף לעמוד בתחנה חסר אונים, יחד עם למעלה מ־30 איש שכבר התקבצו שם.
מכאן, העלילה רק הסתבכה. השעה הייתה כבר 23:38. אני זוכר אותה במדויק, כי הבנתי מיד את גודל הצרה. האוטובוס האחרון למודיעין, האחרון! יוצא בחצות. וכאמור, מתחנת סבידור מרכז. ולכן נדרשתי, בדיוק כמו כל עשרות הנוסעים האחרים, להחליט מיד מה אני עושה. האם לחלוק מונית עם אנשים נוספים, להמשיך לעמוד בתחנה בתקווה לנס, או פשוט להגיע במהירות הבזק לתחנת המוצא. בחרתי באופציה השלישית, ויצאתי להליכה מהירה על דרך מנחם בגין עתירת העבודות בכביש, במדרכה ותחת כל עץ רענן. שכבר אין שם.
בשלב הזה, כשאני מתנשף וכל כולי ספוג זיעה, כבר נמוגו לחלוטין הפנטזיות על אזרח העולם הגדול. כל מה שרציתי היה להגיע לעיירה הנידחת שאני מתגורר בה. הגעתי לתחנה ברגע האחרון והספקתי לתפוס את האוטובוס. כשעליתי עליו, הטחתי בנהג את כל תסכולי. מצפה לאיזושהי נימה של הזדהות, או התנצלות. אבל איך שרה מרגול? פה זה לא אירופה. “מה אתה רוצה ממני?", הוא ענה. “מה, אני קובע את הלו"ז?". אתה מבחינתי נציג החברה, הסברתי. יש לפחות 30 איש שמחכים שם בתחנה, מה הם אמורים לעשות? “לא יודע", הנהג נותר בשלו, “מי שאשם פה זה המשטרה, שסגרה את הכביש לפני הזמן שסוכם עליו". אז למה לא הודעתם על זה באתר? התעקשתי. “כי הם עשו את זה מהרגע להרגע, בלי שום התרעה. החברה לא אשמה".
אז מי כן אשם? שמעתי את עצמי צועק בתסכול. לא יכול להיות שאנשים טובים, שרק רוצים לחזור הביתה, צריכים לעבור את כל הגיהינום הזה, ובסוף אף אחד לא לוקח אחריות! “אדוני, אתה מוכן להתקדם?", הנהג נותר בשלו, “יש לי פה עוד נוסעים". התקדמתי. התיישבתי. רועד מעצבים, אבל עבר לי. אני הרי חי בישראל, ממתי מישהו פה אשם במשהו?
על הסכין
ובאותו הקשר. מנהל מכינת בני ציון יובל כאהן, המואשם בהמתה בקלות דעת של עשרה בני נוער באסון נחל צפית, הצהיר בתחילת עדותו שהוא “מרגיש אשמה על האסון". מה שלא מנע מעורך דינו לטעון ש"כתב האישום מעוות". ולא מנע מכאהן עצמו לטעון בתשובתו לכתב האישום כי הוא “אינו אחראי למות הצעירים". אז מי לעזאזל ישלם? בנון?
כתות הן תמיד חומר גלם טלוויזיוני טוב, וזה נכון גם במקרה של “שטן באוהיו", הסדרה החדשה של נטפליקס. הסיפור הוא על בחורה צעירה שמגיעה משום מקום, צלקת מפחידה על גופה, וככל שהסדרה מתקדמת מתברר שנמלטה מידי כת כפרית ומסתורית. אין כאן שום דבר שעוד לא ראיתם בעבר, אבל הסדרה עשויה באופן מותח ומהוקצע, וגם משוחקת לא רע בכלל.
"אימפורטנט", השיר החדש של אילן פלד, עורר הרבה דיונים וסערות בגלל הטקסט שלו - ובעיקר העקיצה להומואים שהביאו ילדים לעולם בתהליך פונדקאות. אבל פרט לטקסט (שמעורר דיון חשוב ולגיטימי), מדובר פשוט בשיר פופ מעולה. הפרחים לרועי דורון, שהפיק מוזיקלית, ולקוואמי על הניהול האומנותי. ובעיקר לפלד עצמו, שהוא פשוט פנומן.