זה טור פרידה. מעין “תשליך" פרטי לכבוד השנה החדשה וכבוד האדם. נוסח התשליך המקורי שואל בין היתר: “מה יעשה לי אדם?". נדמה לי שהשאלה שמסתתרת מאחור היא “מה יעשה אדם לאדם". שנים שאני בעיתונות, רבות מהן בתפקידי עריכה מאחורי הקלעים, עוד בימים שקוראות וקוראים נהגו לשלוח מכתבים למערכת.

משך תקופות ארוכות הגיעו למערכות השונות מאות מכתבים שהתייחסו לכל גיליון והסבו לנו גאווה, שכן בין העיתונים הסתובב פרט טריוויה שלפיו כל מכתב שנשלח למערכת מעיד למעשה על הימצאותם של אלף קוראות וקוראים. כעורכת באחד העיתונים הגדולים הופקדתי אפילו על ברירתם ועל עריכתם עד הבאתם לדפוס. 

עם הזמן למדתי לתת בהם סימנים ולחלקם לקבוצות: בראשונה, מכתבים שהרעיפו מילים טובות במיוחד. החשודים המיידיים היו כמובן בני משפחותיהם של הכותבים בעיתון. בקבוצה השנייה, מכתבים שהתייחסו באופן ענייני וחווייתי: “נהניתי מכתבה זו וזו, אני רוצה להוסיף ש..". 
בקבוצה השלישית, מכתבים של מי שביקשו להתגלות ככותבים מבריקים. קל היה לזהותם: כל משפט במכתבם כלל שנינה ופריט מידע שנועד לשעשע ולהציג כתיבה מקורית שטרם נראתה כמוה.

בקבוצה הרביעית, המעליבנים שתכליתם להצהיר: אני, ורק אני, בעל הידע בתחום כך וכך. הידע שצברתם, הניסיון, העבודה הקשה שהשקעתם והזמן שהקדשתם לא שווים דבר. אתם סתם. בקבוצה החמישית היו התליינים. לאלה הייתה הנאה מיוחדת לבצע בכל מכתב הוצאה קטנה להורג. חייהם של אחרים ומותם ביד לשונם. ככה זה, יש אנשים שאוהבים להרגיש אלוהים. 

עם השנים, מוסד ה"מכתבים למערכת" נעלם כמעט לחלוטין. הטוקבקים החליפו את מקומו והפכו לישות עם אופי די מובהק וגם די צפוי. הקרובים עדיין כותבים מילים חמות, מיעוט מתייחס באופן ענייני, והרבה יותר מדי הפנימו שמותר לכתוב הכל בחסות העלטה. אני לא רוצה לזהם את המרחב הטורי הקטן שלרשותי ולכן אוותר על ציטוטים שלהם. למה לתת להם עוד במה? 

מבין הטוקבקיסטים יש כמה סדרתיים. הם עובדים בזה. ייתכן שחייהם, איך אגיד, לא איי איי איי ושהם לא מאוד עסוקים. יש כאלה שיגידו: “זה שלהם", וינערו את חוצנם מהם. “זה שלהם", כלומר הטוקבקיסטים והתופת שמתחוללת בממלכתם אינם קשורים אלינו בשום אופן. אני חושבת הפוך: ברגע שטוקבקיסטים נעמדו עם החיתול הגדוש שלהם והשליכו את תכולתו על העולם, זה כבר לא רק “שלהם" אלא נכפה על כולנו, ולא צריך לעניין אותנו כמה אמא ואבא שלהם אהבו או לא אהבו אותם או כמה פעמים החרימו אותם בילדות כך שהם הפכו לכאלה חולירות.

בשיחות עם מרואיינות ומרואיינים שיש להם לטעמי דברים יפים וחשובים לומר, חלקם אומרים לי בגלוי: “אני מוותר. אני מוותרת. אין לי כוח לרוע". חבל, כי מדובר בכאלה שבאמת יכולים לעזור בבניית העולם ובחיזוק יסודותיו, שלפעמים נראים רעועים מכדי לשאת אותו. כך יוצא שהבמה התקשורתית נשארת פנויה למרואיינות ומרואיינים שתמיד זמינים, AM PM של ליהוג. שומרי מסך שכאלה. יש להם כינוי בתקשורת, אבל אנחנו בערב ראש השנה ואני לא רוצה להוציא מילים לא יפות. רק נגיד שהכינוי שלהם לא מעיד על כבוד כלפיהם וכן קשור למקצוע העתיק בעולם. 

יציאה למלחמה היא דבר רע מאוד שתמיד תשאיר חללים. יציאה כפויה למלחמה מול אויב שקוף, יומיומי, היא עונש מתמשך שאין טעם לשאתו. זה הרי אויב שאינו מכבד כללי יסוד בחוקי המלחמה: אין אצלו הבחנה או מידתיות. הוא לא שמע על האיסור לעשות שימוש בכלי נשק שעלולים לגרום סבל מיותר ופניו אינם באמת לדיון. עקרון תום הלב וההוגנות ממנו והלאה. 

זה טור פרידה מהטוקבקים, ואני מקווה שאחריי יעשו חברותיי וחבריי בתקשורת. אם זה טוב ל־CNN ול־BBC, זה טוב גם לנו, ב"מעריב". חוץ מזה, זוהי התחלה טובה לעמוד במילות תפילת ראש השנה, “וְרומַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁונות". טוקבקיסטים, לכו חפשו מי באמת רוצה להקשיב לכם. 
קוראות וקוראים, אני זמינה לכם במייל כמו תמיד. שנה טובה. 