1. קל כתיבה
לראש הממשלה יאיר לפיד קרה אתמול דבר מדהים. שנים ארוכות הוא היה בעל הטור הנקרא והמצליח בישראל. בהתחלה ב"מעריב", אחר כך ב"ידיעות אחרונות". והנה, הטור שכתב השבוע פרש לו כנפיים והפך להיות נאום ראש ממשלת ישראל בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות. קשה למצוא בעל טור שלא חולם שזה יקרה לו (גילוי נאות: אני לא). אבל אז מתעוררים, שוטפים פנים וחוזרים למציאות המיוזעת שבה מילותיך מושחתות לחלל הבלוגוספירה בלי להותיר חותם (פעם זה היה "עוטפים בהן דגים").
ללפיד זה קרה. אתמול הוא כתב עוד טור כזה, טור יאיר לפידי אופייני: כתיבה סוחפת, לעתים מרגשת, רהוטה מאוד, משכנעת, מנומקת, מעוררת תקווה, הזדהות, דאגה ואפילו גאווה. כתיבה שחוטאת גם בפאתוס, בהגזמות, בהצהרות בומבסטיות ובתועפות של תעופה עצמית (לא אישית, לאומית). אבל ככה זה כשכותבים טורים. מניסיון. הרי כישרון אף פעם לא היה חסר ליאיר לפיד. הוא מהכותבים המחוננים יותר שהיו כאן והוא ניחן בתכונה חשובה נוספת: הוא קל כתיבה. מעיין שופע. לא מתייסר לילות שלמים על הטקסט. זה פשוט זורם לו מהבטן דרך הלב, לפעמים גם הראש, ישר למקלדת. טור הנע בכל תחנות חיינו המוכרות: משואה לתקומה, ממצוינות לדאגה, מהושטת יד לשלום לאימי המלחמה.
טור ישראלי־ציוני־פטריוטי לעילא, יהודי למהדרין. טור טור. אלא שתעלול היסטורי מרהיב וחד־פעמי הפך את לפיד מבעל טור לבעל הסמכות, האחריות והשררה על גורלנו. מילותיו כבר לא מושחתות לריק, אלא נחקקות על דפי ההיסטוריה. לפתע, נוצק לתוכן תוכן. פתאום זה לא עוד בעל טור שסימן "וי" על עוד יום שישי, אלא ראש ממשלת ישראל המייצג אותנו מול הגויים. והנאום עצמו? מרגש ובנוי לתלפיות.
מצד שני, כבר נישאו נאומים כאלה לפניו. הנואם הגדול בהיסטוריה שלנו, בנימין נתניהו, התייצב שם, שנה אחרי שנה, עם אותו כישרון ואותו פאתוס ואותן מילים מרגשות, ואפילו אנגלית (קצת) יותר טובה. אבל כאן מגיע הקאץ'. אחרי שנפתלי בנט הוכיח את זה בשנה שעברה, הגיע תורו של לפיד: כן, ישראל מסוגלת לנפק מנהיגים שיודעים לעמוד מול העולם ולשאת את דברם בדרך רהוטה, משכנעת ומרגשת, מבלי ששמם יהיה בנימין נתניהו. ועוד משהו: טוב לדעת שהמנהיג שנקלע לשם השנה (וגם בשנה שעברה) לא טלטל איתו את הרעיה, הבנים הבוגרים, עדת מיליארדרים חנפים ו־17 מזוודות כביסה. בא, נאם וחזר.
2. אין פרטנר
המהומה התורנית סביב לפיד הייתה העובדה שהעז לאשרר את העובדה שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון המועדף על ישראל לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. אכן, קטסטרופה. בסוגיה הזו צריך להפריד את הפוליטי מהלאומי. ברמה הלאומית, ההכרזה הזו חשובה. אין פירושה שמחר ייפתח מו"מ להקמת מדינה פלסטינית. ספוילר: זה לא יקרה. אין לישראל כרגע פרטנר לשלום. אין לה אפילו פרטנר להיפרדות, או להפסקת אש.
הרשות הפלסטינית נלחמת על חייה, בדמדומי עידן אבו מאזן. אבל חשוב שנדע שעומדות בפנינו רק שתי אופציות: פתרון שתי המדינות או פתרון המדינה האחת. אין אחרת. מי שחושב שאפשר יהיה להמשיך לתחזק את המצב הנוכחי לנצח, שבו מיליוני בני אדם צריכים לעבור אלף מדורי גיהינום כדי להגיע לשדה תעופה ולטוס לחופשה בחו"ל, מרמה את עצמו. ולכן חשוב שלפיד אמר באו"ם מה שנתניהו אמר באו"ם, ולא רק באו"ם, אין ספור פעמים ובכל השפות: החזון שלנו הוא פתרון שתי המדינות. מתי? כשיקום בצד השני פרטנר שיידע להודות שלא תהיה זכות שיבה, צה"ל ישמור על השליטה בירדן לפחות שני עשורים קדימה, גושי ההתנחלויות יישארו בידי ישראל ועוד כמה דברים.
לאמירה הזו חשיבות נוספת: יהודה ושומרון על סף התלקחות. האש פרצה בג'נין, לוחכת את שכם ונדלקת גם ברמאללה. צה"ל והשב"כ פועלים מדי לילה ומסכלים מאות פיגועים, אבל יכול להיות שזה לא יספיק. יש מצב שניאלץ לצאת למבצע נרחב יותר (אם כי אין היתכנות לחומת מגן נוספת מסיבה פשוטה: אין היררכיה של ארגוני טרור מסודרים מולנו, אלא ערב רב של צעירים שופעי אדרנלין ונשק). אם אכן תיאלץ ישראל להגביר את הלחץ ביו"ש, להכניס עיר, שתיים או שלוש לסגר, להיכנס פנימה בכוחות גדולים כדי לנקות, ולא רק כדי לשלוף מבוקשים, חשוב מאוד שלדבר הזה תקדם הצהרת שלום של ראש הממשלה. הצהרה שהיא גם נכונה וגם חשובה. הצהרה שמוכיחה שבסוף היום, אנחנו שוחרי שלום. הצהרה שבה מקבל לפיד קו אשראי בינלאומי מחודש.
ומה עם הזווית הפוליטית? נתניהו וחסידיו התנפלו על לפיד כמוצאי שלל רב. האמת? אין טעם להתייחס אליהם. נתניהו עצמו נאם את הנאום הזה בכל שפה ובכל הזדמנות. רק לפני שלוש שנים הוא קיבל את תוכנית המאה של דונלד טראמפ, שכללה מדינה פלסטינית, ויתור על 70% מיו"ש, בירה פלסטינית במזרח ירושלים ומפה. אבל לנתניהו, כידוע, מותר הכל: מותר לו מנסור עבאס, מותר לו ערפאת, מותר לו אבו מאזן; אם יחזור לשלטון, יוכל אפילו להחזיר שוב את חברון.
אז זהו, צריך פשוט להתעלם מהקשקשת הזו (חבל שלא הצלחתי ליישם את זה כאן בעצמי). הביקורת שנשמעה על חזון שתי המדינות של לפיד מכיוון ממשלת השינוי, מעניינת יותר. על פי בכירים בממשלה, העלאתו מהאוב של חזון שתי המדינות עלולה להביא לקלפיות אנשי ימין מודאגים שלא תכננו להצביע, או לא תכננו להצביע לגוש נתניהו. זה עלול גם להחליש עוד את מרצ. אז יכול להיות שלפיד יוסיף מנדט, אבל ביבי יכול להוסיף יותר. בשביל מה זה טוב?
מול זה, להלן עמדת אנשיו של לפיד: אף אחד לא יבוא להצביע רק כי לפיד אמר מה שכמעט כל ראשי הממשלה (חוץ מבנט) אמרו אין ספור פעמים לפניו. הציבור חכם ויודע שאין מו"מ. גם לפיד מדגיש את זה. מדובר ברעיון, בחזון, לא בתוכנית פעולה. לעומת זאת, אומרים הלפידים, כל מנהיג אחראי יודע שהבעיה בה"א הידיעה שניצבת מול ישראל, בטווח הקצר, הבינוני והארוך, היא הבעיה מול הפלסטינים. אין לה פתרון אחר. מנהיג לא יכול להתעלם מהבעיה הזו. היא לא תיעלם מאליה. מנהיגות זה גם אומץ.
זאת, ועוד: אמירה כזו לא עולה לישראל דבר. אין פירושה פינוי התנחלויות, אין מו"מ, אין הקפאה, אין כלום. מצד שני, היא פותחת לנו קו אשראי בינלאומי נחוץ ערב התלקחות אפשרית בשטחים או בחזית הצפונית. היא מעמידה אותנו במקום הנוח של מדינה שוחרת שלום שנלחמת על ביטחון אזרחיה רק כשאין ברירה.
ולסיום: לפיד ממשיך לשלוט בסדר היום. הקמפיין, אומרים אנשיו, הוא לא על מה אומרים, אלא על מי מדברים. הפרסום המוקדם הפך את נאומו של לפיד לנושא מוביל בסדר היום והגדיל מאוד, מראש, את מספר הישראלים שמתכוונים לצפות בו. הלפידיסטים משוכנעים שזה טוב. ולבסוף: לפיד גם התראיין לעיתוני ראש השנה (יום ראשון).
תכלס, התוכנית של אנשי לפיד עלולה ליצור ישורת נדירה מבחינתו: כותרות מהדורות הטלוויזיה של יום רביעי עסקו בנאום לפיד (שתי מדינות), כל יום חמישי כולם עסקו בזה, בחמישי בערב הנאום שודר בכל הערוצים, בשישי סוקר בכל האתרים והעיתונים. ביום ראשון, ערב החג, שוב: ראיון ראש הממשלה בכל הכותרות והעיתונים. ראש השנה שכולו לפיד. זו התוכנית, בכל אופן. כל מה שנותר לאנשיו של ראש הממשלה לעשות זה להתפלל ששום דבר לא ישבש אותה.
3. נתניהו ונסראללה
מראש הממשלה המכהן, לראש הממשלה לשעבר. לנתניהו יתרון מובנה בולט על לפיד: הוא יכול לדבר על מדינה פלסטינית, להתחבק עם ערפאת, לצאת עם אבו מאזן ולפלרטט עם מנסור עבאס, בלי לשלם מס פוליטי כלשהו. למה? כי אף אחד לא מאמין לו. גם מאמיניו לא מאמינים לו. הם מתגאים בעובדה שמדובר בשקרן. "זה השקרן שלנו", הם מתפארים. עכשיו, לך תתחרה איתו בתנאים האלה.
מזל שנתניהו מתחרה בעצמו. הסרטון שהפיץ השבוע היווה שיא זמני נוסף בשפל המדרגה שהאיש מוכן לרדת אליו, כדי לנצח. נתניהו הפיץ סרטון איומים של חסן נסראללה, רק כדי לנסות להציק לממשלת לפיד על המו"מ שהיא מנהלת עם לבנון בנושא המים הכלכליים ואסדות הגז.
כבר למחרת הפך הסרטון של נתניהו לוויראלי בצד הלא נכון של הגבול: בלבנון. פרשן של אל־מנאר, רשת הטלוויזיה של חיזבאללה, התפאר: הנה, אפילו נתניהו מפיץ את דבריו של חסן שלנו. עובדה, הוא מפחיד את הציונים. אין בלוגר שיעי שלא חגג על האירוע הזה.
אבל העיקר שנתניהו יגזור איזו שמינית קופון, המבוססת כמובן על שקר צרוף: אף אחד לא ויתר על מילימטר מרובע של שום ריבונות. ההסדר שיושג (או לא) עם לבנון הוא ההסדר שנתניהו היה משיג איתה. על פי כל גורמי הביטחון לדורותיהם, ההסכם הזה חיוני מאין כמותו לישראל. שני גורמים רוצים להגיע אליו בכל כוחם: ממשלת לבנון וממשלת ישראל (הנוכחית והקודמת). שני גורמים מנסים לטרפד אותו בכל כוחם: חסן נסראללה ובנימין נתניהו. וזה נורא.
ובכלל, אין לקנא בקמפיין של נתניהו. כמעט כל מה שהם ניסו להרים, נפל. כל מה שהם ניסו להדליק, נכבה. מחיר הדלק עולה? ירד. האינפלציה משתוללת? נרגעה. מחירי הדיור בשמיים (מה שנכון!)? אז אתמול התברר שהממשלה הנוכחית הקפיצה את התחלות הבנייה ב־25%. הסכם הגרעין עם איראן מסכן את ביטחון ישראל? אין הסכם גרעין עם איראן. הסכם כזה נחתם "על הראש" של נתניהו, לא בתקופת בנט־לפיד. קונסוליה אמריקאית תוקם במזרח ירושלים? לא קמה. שנת הלימודים לא תיפתח? נפתחה. ויש עוד הרבה. מספיק להיזכר בתקופת הקורונה ובצווחותיהם של שופרות נתניהו ש"יהיה סגר בחגים" (שנה שעברה, זוכרים?) וש"שנת הלימודים לא תיפתח". נפתחה, כזכור.
אז מה עושים? מסיתים. משקרים. מקשקשים. מנהלים קמפיין כלכלי שכולו פייק טהור. מבטיחים לסגור את מכון התקנים, לבטל את המע"מ, עוד רגע יבוטל גם מס ההכנסה וכל בית אב בישראל (שאינו סמולני, חלילה) יקבל מהמדינה קצבה חודשית נדיבה. אגב, רוב הדברים שנתניהו מבטיח לעשות עכשיו, כבר נעשו. הוא מבטיח כאילו אין אלוהים, אין מחר ואין תקציב. הוא מבטיח כאילו לא היה כאן ראש ממשלה במשך 15 שנים, מהן 12 שנים רצופות, עד לפני שנה. למה לא עשית את כל זה כשיכולת, מר נתניהו?
4. הפצע המדמם
קוראי הטור הזה מכירים את דעתי על מעלליו של בנימין נתניהו. בכל הנושאים: הכלכלי, הביטחוני, המוסרי, הערכי, הפוליטי. הוא השחית והרקיב כל חלקה טובה. הכעס עליו צריך להיות גדול שבעתיים, כי הוא ניחן בכל התכונות שהיו מאפשרות לו להיות מנהיג הפוך: מנהיג שמצעיד את המדינה לשיאים חדשים. מנהיג שמסוגל לשנות את המציאות לטובה. מנהיג שיכול היה לנצל את השפעתו העצומה, המאגית, על שכבות אוכלוסייה נרחבות כדי להבטיח את עתידם של ילדינו וילדיהם.
מכל מה שהוא עולל, אין דבר חמור יותר, נורא יותר, בלתי נסלח יותר, ממה שהוא עושה למרקם החברתי העדין שנרקם כאן ב־73 השנים האחרונות. לקרע הפנימי שהוא קורע בתוכנו. כך תזכור אותו ההיסטוריה. כך קרא לו יצחק שמיר: מלאך חבלה. הוא יודע שהפצע הישראלי המדמם נמצא בתהליך הגלדה רגיש, אך חשוב. הוא לא מהסס להתנפל על הגלד הזה עם מצ'טה חלודה. כן, אני מדבר על החייאתו של השד העדתי לצרכיו האישיים של נתניהו. לשיסוי שלנו איש באחיו.
אם לצד ההסתה הזו, שאותה מוביל בשמו של נתניהו הד"ר אבישי בן חיים, היו גם מעשים, היה רקורד כלשהו, היה מאבק אמיתי למען הפריפריה, השכבות החלשות ובני עדות המזרח, דיינו. המציאות הפוכה. נתניהו היה בשלטון 12 שנה. לו רצה, היה יכול לשנות את המציאות. לו רצה, היה הופך את תקציב החינוך על פיו, מכריז על העדפה מתקנת ותקציב דיפרנציאלי והופך את הנגב והגליל לערש המדע, הרובוטיקה, המעבדות, הסייבר וההייטק הישראלי. אבל הוא לא רצה. הוא העדיף לא לעשות כלום.
הממשלה הזו עשתה בשנה מה שהוא לא עשה ב־15. שר הביטחון בני גנץ החליט סופית להתעלם מהמחאות ולהוריד את 8200 ובסיסי המודיעין לנגב. הוא גם החליט ששליש ממשרדי יחידת העילית הזו ושאר יחידות הטכנולוגיה יבואו מהפריפריה. החלטות דומות קיבלה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (תוכנית לימודי הייטק בפריפריה ועוד).
ממשלת ישראל, בהנהגת לפיד וגנץ, יצאה למלחמה בעזה בגלל טפטוף רקטות על עוטף עזה. לא על תל אביב ולא על ירושלים. לראשונה מאז המצאת הקסאם, דין שדרות כדין תל אביב. אביגדור ליברמן תקצב, סוף־סוף, את מיגון הצפון ואשקלון. תוכנית מצוינות בשם "אודם" לבני פריפריה נחנכה בקצרין. וזוהי רשימה חלקית מאוד.
מה עושה נתניהו בזמן הזה? מסתיר את הח"כים המזרחים בקמפיין שלו. האדמה בלעה אותם. אני מניח שדודי אמסלם בחופשת סקי, מאי גולן מתנדבת אצל ילדי המסתננים בדרום תל אביב, ושלמה קרעי, בעצם למה שלמה קרעי לא מככב בקמפיין הליכוד המוקדש לציונות הדתית? מעניין. מילא קרעי, גם יולי אדלשטיין, מבכירי הציונות הדתית, נעלם. אצל אדלשטיין זה לא עדתי. הוא בכלל אשכנזי. אבל אדלשטיין העז להרהר בקול על התמודדות נגד נתניהו. ב"מפלגה הדמוקרטית הגדולה בישראל" זהו עוול שלא יסולח או יכופר. הנ"ל ז"ל.
5. חבילה של קיפוח
ניסים משעל הוא עיתונאי ותיק. אחד המצליחים והטובים שיש לנו כאן. הוא גם חבר וקולגה. איש טלוויזיה מבריק, שבעברו כמה מהרגעים הטלויזיוניים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה הפוליטית שלנו. הראיון ההוא עם אהוד ברק על פרשת צאלים ("יריתי באנשים ממרחק שרואים את הלבן של העיניים"), העימות המפורסם שבו פירק איציק מרדכי את בנימין נתניהו ("תסתכל לי בעיניים, ביבי") ועוד. משעל הגיע מלמטה, הכי למטה שאפשר, לצמרת של התקשורת בישראל. הוא לא שבר את תקרת הזכוכית, הוא ניפץ אותה לרסיסים.
משעל הוציא לאחרונה אוטוביוגרפיה בשם "שוליית הסנדלר". קראתי אותה בשני לילות ובנשימה עצורה. הסיפור של משעל לא פחות ממדהים. הוא הצליח, בכתיבתו המדויקת, בעברית החסכונית אך היפהפייה שבפיו להעביר את עוצמת ההשפלה שעברו הוריו במעבר מהמעמד הבינוני בעירק למעברה הדלה, סחופת הרוחות והבוץ, בירושלים.
משעל לא סולח ולא שוכח. הפצע קיים בתוכו ויהיה שם תמיד. הוא סיפר עליו לילדיו רק כשבגרו. אבל משעל מסרב להתגייס לג'יהאד שהכריזו אבירי השסע העדתי דוגמת אבישי בן־חיים. להפך. "אם יש משהו שעליו נתניהו צריך לשלם מחיר במשפט ההיסטוריה", אמר לי משעל בשיחה שקיימנו, "הרי זה שהוא פיצל את העם".
ספר לי את הסיפור שלך בשני משפטים, ביקשתי ממנו. "אני ילד מעברה רעב שהצליח כנגד כל הסיכויים", אמר. קריאת הספר מעידה על כך. משעל קיבל חבילת פלטינום של קיפוח והשפלה. "אבא שלי היה מת מהלך", הוא משחזר, "לעולם לא אשכח את הפקיד האשכנזי בלשכת התעסוקה במעברה צועק עליו ומגרש אותו, לך מכאן, אמרתי לך שאין עבודה. הוא עמד שם בחליפה המהודרת שהביא מבגדד, כבוי לגמרי. הוא לא חייך מהרגע שבו הגענו למעברה ועד יומו האחרון. לא אשכח את תגובתו כשראה בפעם הראשונה איפה עומדים לשכן אותנו. "אלה בתים של סוסים", הוא מלמל. לא היו מים זורמים, בבוקר היה תור של מאות מטרים לשירותים, הכל היה טבוע בבוץ, בדלות, בהזנחה. ההורים שלי עזבו חיים נוחים, חיי תרבות וכבוד בבגדד, והתקבלו כאן כאנשים נחותים".
שאלתי אותו אם הוא מסוגל לסלוח לממסד האשכנזי של מפא"י על כל זה, אף על פי שהממסד הזה נפח את נשמתו מזמן. "רבין", סיפר משעל, "שאל אותי פעם, ערב בחירות 92', אם כדאי לו לבקש סליחה מעדות המזרח. אמרתי לו: יצחק, אל תעז. הוא שאל למה. סיפרתי לו את הסיפור של אבא. הוא אמר שעבר הרבה זמן. אמרתי לו: תראה, גם היום, כשאני מספר לך את זה, עומדות לי דמעות בעיניים. זו הייתה התעללות, נפשית ופיזית, היה כאן רצון למחוק אותנו, את התרבות שלנו, את הכבוד שלנו. הייתה כאן מטרה לייצר כור היתוך מלאכותי של הצבר יפה הבלורית והתואר, עם העיניים הכחולות. זה היה כרטיס הכניסה לחברה הישראלית. היה קיפוח. חוויתי אותו. הייתי ילד מעברה רעב".
אז למה, שאלתי את משעל, אתה לא לוקח את זה למקומות הפוליטיים? למה אתה לא מצטרף לאבישי בן־חיים? "כי אין בזה טעם", ענה משעל, "זה לא נכון וזה לא ראוי וזה לא מועיל, וזה פשוט לפרק את מה שהצלחנו לבנות כאן". ביקשתי ממנו לפרט. "תראה, ההבדל ביני לבין אלה שמנסים לסכסך בינינו, זה שאני היום, בראייה לאחור, מצליח להבין את המצב שבו היו נתונים ראשי המדינה. לא היו להם הרבה ברירות. היה צורך לקלוט גל אדיר של עלייה במדינה שנאבקת על כל נשימה ועל עצם קיומה. היום המצב שונה. תחושת הקיפוח נמצאת עדיין בתודעה. כן, הם רצו למחוק לנו את הזיכרון, את העבר. אבל אם אתה בודק בכל הפרמטרים, הרי שהמצב הזה משתנה. נישואי התערובת, העובדה שאנחנו כאן שותפים יחד למפעל הציוני ולנס הזה של מדינת ישראל, כל זה יקר מכדי שנהרוס אותו".
משעל מצליח לפשר בין שני הקטבים האלה שמכילה אישיותו, בלי לשרוף את המועדון. מחד, הוא חושף בספרו, באזמל מנתחים חד וזרקור אכזר את מה שעולל הממסד "לדור שלם של שנות ה־50 וה־60 מעולי המזרח. איך דרסו את הדור הזה, איך אמללו את ההורים שלנו, איך הקריסו את מעמדם בתוך המשפחה, איך ביזו אותם. את הטלטלה שעברו המשפחות, הקריסה הפנימית. אלה עובדות שלא נשכח. פצעים מדממים". אבל, מהצד השני, משעל מביט קדימה. מה שהיה היה. המדכאים והמדוכאים כבר לא כאן. המדינה צועדת קדימה. הפצע מגליד. המצב משתפר וצריך להמשיך להשתפר, בדרך ללידתה של החברה הישראלית החדשה, המעורבת, המגוונת, היפהפייה. ואת זה, על פי משעל, מנסים לקרוע עכשיו לגזרים.
ספרו של משעל לא עוסק רק באירוע הזה. נמצאת שם הקריירה העיתונאית המדהימה שלו, המאבק ההרואי בסרטן הקשה שפקד אותו, המון פוליטיקה, סיפורים מאחורי הקלעים, תרבות מזרחית, פולקלור וציונות טהורה, זכה ואותנטית. משעל מוכיח שאפשר לדבר על קיפוח ולשאוף לצמצם אותו, בלי לשרוף את המועדון ובלי להפוך את הסיפור של כולנו לאסון מתחדש. אני מזדהה עם כל מילה מדבריו. חוויתי חלק מהדברים, אם כי בעוצמה פחותה בהרבה. מציאות חיינו מאחה את הפצעים. גדלתי במעמד נמוך, משפחה מעורבת, אבא אשכנזי שברח מטבריה בגיל 17 יחף והתגייס לפלמ"ח כדי שיהיה לו איפה לישון בלילה.
חברי הילדות שלי, מזרחים ברובם, חברים שלי עד היום. מעולם לא התייחסנו למוצאנו. גדלנו בתנאים קשים אבל לא קיטרנו, לא התבכיינו, לא התבצרנו בכאב. כמעט כל הכיתה שלי הצליחה בחיים. עורכי דין, רואי חשבון, אנשי עסקים שהקימו משפחות משגשגות. כולנו, אשכנזים וספרדים, מרוקאים ופולנים, עירקים ובולגרים, חשים אחים בדם. רעות שלא תסתיים לעולם. ואת כל זה מנסים להעלות עכשיו בעשן.
לפני כמה שבועות נפטר אמי פלנט, תא"ל, מי שהיה מ"פ אצל אביגדור קהלני בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, בעל עיטור העוז, גיבור ישראל. אמי היה המג"ד שלי כמה שנים אחר כך בגדוד 82 של החטיבה. מפקד שהפך לחבר. על קברו ספד לו, בדמעות, קהלני. תימני ואשכנזי, אחים לנשק, אחים בדם. כך היה. כך צריך להיות. יש מי שמנסה לקרוע את כל זה לגזרים. הבחירות ב־1 בנובמבר, בדיוק על זה.