באחד מלילות השבוע היו לי חלומות בלהות וסיוטים. ראיתי בחלומי אזרחים משתוללים ברחובות, ראיתי חנויות נשרפות, אנשים מוכים עד זוב דם זועקים לעזרה, שמעתי יללות של סירנות משטרה, מגן דוד ומכבי אש, כל אחד וצליל הסירנה המיוחד שלו. ראיתי נשים, גברים וילדים מתחננים לעזרה בזעקות היסטריות, אפילו הרחתי בחלומי עשן, כמו בימי ל"ג בעומר. הרגשתי שאין לי אוויר ואני נחנק.
התעוררתי בבעתה. קמתי מהמיטה וניגשתי לחלון. הייתה דממה של לפנות בוקר, הציפורים החלו לצייץ. אף על פי שהמזגן עבד, הזעתי כאילו שהייתי בסאונה. קיבלתי החלטה ברגע, ללכת לשפת הים להירגע.
תענוג ללכת ברחובות הריקים והשקטים של חמש לפנות בוקר. עדיין חשיכה, האוויר נעים, אין צפירות של נהגים היסטריים, אף נודניק לא עוצר אותי לשאול אם אני עצבני.
הגעתי לחוף מציצים. שניים וחצי אנשים עושים תרגילי התעמלות, סוכת המציל ריקה, המיקרופון דומם. כיף לשמוע את המיית גלי הים ולא את המציל צורח ברמקול לעבור ימינה, לזוז מהמזח ו"גברת, לאן את הולכת, מסוכן שם". שני דייגים עם חכות עומדים על המזח, מחכים שאיזה דג פראייר ינגוס בבצק שעל קרס החכה ויאכל אותה.
לשהות על החוף לפנות בוקר שווה יותר מכל כדור הרגעה, שווה יותר מקנאביס רפואי ואפילו יותר מכוסית ג'וני ווקר שחור עם שתי קוביות קרח.
אני יושב על המזח, מביט לעבר המים, אור ראשון מתחיל לעלות, אחד הדייגים מפתיע אותי כשהוא טופח לי על השכם ומגיש לי כוס זכוכית קטנה עם קפה שחור מעלה אדים וריח נפלא. "לא שמתי סוכר", הוא אומר ושואל אם זה בסדר. אני מודה לו ומתפלל לנפטון, אל הים, שהוא לא יתחיל לדבר על פוליטיקה. נכשלתי, התפילה לא עזרה. "אפילו שאני ימני, אני אוהב אותך, למה אתה בן אדם מענטש אתה", הוא אומר. "תגיד, כמה מנדטים אתה חושב יקבל בן גביר?". הרס לי את הבוקר. קמתי, החזרתי לו את הכוס קפה אחרי שלוק קטן אחד, הודיתי לו ופלטתי "בין 1 ל־120".
ראשוני המתרחצים הדתיים החלו להגיע לחוף. אחד מהם, מבוגר, מביט עליי ואומר "תגיד, אתה לא זהבי המציל שעבד פה? אתה יודע שהיינו קוראים לך אייכמן?". רק זה היה חסר לי, אייכמן על הבוקר. קיללתי את הרגע שהחלטתי ללכת לים. רתחתי מעצבים. היה בא לי להביא לו סטירה, אבל גם ככה יש לי מספיק צרות. בלעתי את העצבים ועליתי בעלייה בחזרה לכיוון העיר. הנפתי יד למונית חולפת, הנהג עצר.
אני נכנס למונית, הקול של הסדרן בתחנה בפול ווליום מעורבב עם שדרן רדיו שמנהל ויכוח קולני עם מרואיין. "לאאאא", אני צועק לנהג. "בבקשה, כבה את הרדיו". "מה קרה, אתה לא יכול לשמוע את הצדיק איתמר בן גביר… הוא יזיין את כל הערבים והשמאלנים", מתריס כלפיי הנהג. הוריתי לו לעצור וירדתי מהמונית. סיננתי לעצמי "אינעל העולם", והתחלתי לצעוד לכיוון הבית.
מה שהציל לי קצת את מצב הרוח היה גברת קשישה, על כיסא גלגלים, מלווה בעובדת זרה. "אדון זהבי", היא צעקה בשמחה, "אני כבר מחכה לשעה 12 להקשיב לך, והנה אתה מופיע מולי במלוא הדרך. בוא, תתכופף, אני רוצה לתת לך נשיקה במצח". התכופפתי, נושקתי, וחייכתי לעצמי שמה שעשה לי את היום זה נשיקה מקשישה חביבה במצח. על המזל הטוב שלי, כשפתחתי את הרדיו בבית שמעתי את שלום חנוך באחד משיריו הנפלאים, "רק בן אדם". אתם מוזמנים לפזם.
קם בבוקר וקונה ת'עיתון
עמוד ראשון ועמוד אחרון
סוגרים בית ספר, מהומות בחברון
עוד שוד, עוד אונס ברחוב הירקון
שביתה נמשכת, חשדות למעילה
תוספת יוקר, ישיבת ממשלה
עוד מדברים על מניעת אבטלה
עוד אין תרופה למגיפה הגדולה
לא יודע אם לבכות או לצחוק
לא יודע אם לשתוק או לצעוק
החרדה מחלחלת עמוק
אתה קראת לי?
רק בן אדם, לא יותר לא פחות
רק בן אדם, בלי שום הנחות
שעות ורגעים יושב פה בחיים מחכה לך
רק בן אדם או יכול להיות
רק בן אדם ששמח לחיות
הוא לא יתקן ת'עולם הוא רק בן אדם
מביט מהחלון ולא רואה כלום
רק ג'ונגל בניינים, כל האופק חסום
שוכב לישון בשביל לחזור ולקום
עוד ניצחון במלחמת הקיום
בטלוויזיה יש הרבה אלימות
אזרח הארץ הקטנה הגאה
אוהב לדבר ומוגבל בתנועה
מנסה לרדת בתחנה הבאה
רק רכבת השדים ממשיכה בנסיעה
לא יודע אם לבכות או לצחוק
לא יודע אם לשתוק או לצעוק
החרדה מחלחלת עמוק
אתה קראת לי?
רק בן אדם, לא יותר לא פחות.
בשבוע שעבר פורסם שנמצא קבר אחים ובו מאות נרצחים אוקראינים. האוקראינים טוענים שנתגלו מרתפי עינוי באזורים המשוחררים בסביבות חרקיב. על גופות הנרצחים בקבר האחים שנתגלה בעיר איזיוס היו סימני עינויים שעברו לפני מותם.
כשבעה חודשים חלפו מאז פלשו הרוסים לאוקראינה ותקפו את עריה מהאוויר, מהים ומהיבשה. האוקראינים השיבו מלחמה, ספגו מכות והחזירו מכות. לא נכנעו. ולדימיר פוטין הגדול, המנהיג הרוסי לא הפחיד אותם, אף שהוא עומד בראש מעצמה ענקית.
מדינת ישראל קלטה אלפי עולים מאוקראינה, ולאחרונה גם קלטה פליטים שברחו מאימת הכובש הרוסי. באופן מוזר, מלבד כמה הפגנות שהתרחשו עם תחילת המלחמה וכללו כמה מאות משתתפים, לא יצאו אלפים לרחובות להפגין נגד הכיבוש הרוסי. מנהיגים ישראלים לא נאמו נאומים חוצבי להבות נגד הפלישה הרצחנית וההפגזות הקטלניות, שגם פוגעות באזרחים חפים מפשע.
יוצא לי לדבר מדי פעם עם חבר'ה צעירים, וכשאני שואל אותם מה דעתם על הפלישה הרוסית לאוקראינה, אין להם מושג על מה אני מדבר. וכשאני מקשה עליהם ושואל על מה נכתב השיר של אריק איינשטיין, "שיר שחלמתי על פראג", הם שואלים אותי אם אני פסיכי. מאיפה הם צריכים לדעת על מה נכתב השיר.
אחד מהשמאלנים החכמולוגים שאיתו דיברתי על הפלישה הרוסית לאוקראינה, הסביר לי שההנהגה הישראלית שותקת כי היא מודעת לעובדה שישראל היא גם מדינה כובשת מאז 1967, וכל דיבור של מנהיג ישראלי נגד הכיבוש הרוסי יעלה טענת נגד שעלולה להיות לא נעימה. חומר למחשבה.
כשאני חושב על הנושא הזה, אני נזכר בהמונים שמילאו את רחבת הבימה היכל התרבות ב־1968 בהפגנה נגד הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. הסיבה לפלישה הייתה שלמנהיג של ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, לא באו טוב הרפורמות שניסה להנהיג המנהיג הצ'כי אלכסנדר דובצ'ק. 200 אלף חיילים ו־2,000 טנקים פלשו לצ'כיה, וצילומי הטנקים הרוסיים ברחובות הבירה פראג הרעידו אז לבבות של מיליארדים ברחבי העולם.
גם בישראל התמונות החרידו אזרחים טובים, שיצאו להפגין והשוו את הרוסים לגרמניה הנאצית. הייתי שם וצילמתי את התמונות. השיר של אריק איינשטיין "שיר שחלמתי על פראג" נכתב בעקבות הפלישה. הנה כמה בתים מתוכו:
אל העיר שבוית החלום
צל כבד וזר הגיח
וירח באדום
את מלכותו טבל בפיח
מי שלא עצם את עיניו
את לילו המר כאב הוא,
דומיית כניעה בלי קרב
איש את נשקו נצר עד מוות.
איך על פראג שחר לא בקע
בשלישית כלה כוחו
איך נדם קול כיכר הומה בחג.
שיר שחלמתי על פראג -
שם השחר עוד יבקע.
כדי לסגור מעגל: קראתי ידיעה בעיתון שצ'כיה קוראת להקמת בית דין בינלאומי לפשעי המלחמה באוקראינה. הצ'כים לא שוכחים את אירועי 1968.
להזכירכם, כנגד ישראלים רבים יש תביעות על פשעי מלחמה שאמורות להתברר בבית הדין הבינלאומי בהאג.