1. בחזרה הביתה
בנימין נתניהו העלה השבוע סרטון שבו הוא מציג את המועמדת האתיופית ברשימת הליכוד לכנסת, צגה מלקו. האמת, כמעט התרגשתי. אני מכיר את צגה מעל עשר שנים. אין ראויה ממנה. אחת הנשים המרשימות בקהילה האתיופית, ובכלל.
הנה, בתמצית, הטקסט שכרז הכרוז נתניהו באותו סרטון, כשמלקו לצדו: "אני גאה על כך שצגה מלקו היא חלק מרשימת הליכוד, היא מנהיגה ידועה ומוערכת בקהילה האתיופית, כולם יודעים את הקשר ההדוק והעמוק של הליכוד לקהילת יוצאי אתיופיה... בכנסת הבאה ובממשלה הבאה שנקים נקצה את כל המשאבים לעזור באמת לקהילה היוצאת מן הכלל הזאת להנחיל את המורשת שלה אצל ילדי ישראל ולהחזיר את אברה הביתה".
לסתו של כל אדם הגון צריכה להישמט למקרא כל מילה מהטקסט הזה. בואו נתחיל עם "להחזיר את אברה הביתה". אברה מנגיסטו. באמת, כמה חבל שנתניהו לא קיבל הזדמנות להחזיר את מנגיסטו הביתה. מרגע חצייתו של מנגיסטו את הגבול לרצועה ועד שנתניהו פינה את לשכת ראש הממשלה, היו לו כשבע שנים "להחזיר את אברה הביתה". שבע שנים. מה עשה? כלום. חיפשתי בגוגל כמה פעמים פגש את המשפחה. מצאתי אזכור לשלוש פגישות, אחת מהן בוטלה ונקבעה מחדש. אגב, בני משפחת מנגיסטו פגשו את אבו מאזן פעם אחת ואת נתניהו שלוש פעמים. אבל עכשיו, מבטיח נתניהו, עכשיו "נחזיר את אברה הביתה"!
בואו נחזור לסרטון: הבטתי בפניה של מלקו, שאותה אני מכיר מקרוב, במהלך נאום הפתיחה של נתניהו. הייתה לה הבעה של חטופה. היא אמרה כמה מילות נימוס לנתניהו, שחזר לתפוס את הפיקוד וסיים כך: "אנחנו אוהבים אותך ואוהבים את כל הקהילה, ואני בטוח שהם אוהבים אותך. חוזרים הביתה! קהילת יהודי אתיופיה חוזרת הביתה לליכוד ומתקבלת באהבה גדולה!".
ראשית, אני מביע את תקוותי שכשנתניהו מדבר על "חוזרים הביתה" הוא לא מתכוון לבית נתניהו. כי שם, לפחות על פי העדויות, הוטל איסור על עובדות הניקיון האתיופיות לעלות לקומת המגורים. אני מפנה את תשומת לבכם לסרטון המפורסם שבו הוא מושיט יד ללטף ילדון ממוצא אתיופי כשרעייתו שלצדו ממהרת להסיט את ידו, לבל ייגע בילד, חלילה. אבל לא לשם האזכורים הללו אספתי אתכם סביב הסרטון הזה. אני מבקש לחזור לצגה מלקו עצמה.
2. החטא ועונשו
יותר מעשור ניהלתי בעמודים הללו את מאבקה של מלקו, לאחר שהורחקה בבושת פנים מתפקיד מנהלת רשת א' בקול ישראל בידי אנשיו של נתניהו (מי שהוא מינה אז ליו"ר רשות השידור, למנכ"ל, ולמנהל הרדיו). אין טעם כאן לחזור על שמותיהם. הסיפור גווע מזמן, ואיתו גם הבושה. המאבק שלי למען צגה החל ביום שישי ה־23 בדצמבר 2011. הנה חלק מהקטע הרלוונטי מטורשישי ההוא: "רק השבוע הושלם הליך הדחתה של צגה מלקו, מנהלת רשת א' בקול ישראל, אישה מרהיבה ממוצא אתיופי, אם חד הורית, שמהווה דוגמה חיה בולטת להצלחות (המעטות מדי) שיש לנו בקליטת עולי אתיופיה".
כעבור שבועיים, ב־6 בינואר 2012, הגיע המשך: "רק עכשיו מתחילים להתברר הפרטים האמיתיים סביב הדחתה של מלקו. תזכורת: אם חד הורית לשני ילדים, מסמלי העדה האתיופית, בעלת תואר ראשון ותואר שני במנהל עסקים, מנהלת מוערכת ומצטיינת, אישה שסללה דרך לרבים, שנאבקה, שנחשבת ליהלום שבכתר העדה האתיופית, שעובדת כבר 23 שנה ברשות השידור, שהודחה במהלך כוחני, בגרזן אכזרי ובוטה... מלקו לא מתכוונת לוותר להם. היא כבר פנתה לעו"ד, היא תגיש תביעה לבית הדין לעבודה, יש כבר חומרים ותצהירים שמוכיחים את כל טענותיה, גם העיון בפרוטוקול 'ועדת המכרזים' שהדיחה אותה מעורר תחושת גועל נפש קשה, וכל זה למה? על שום מה הודחה צגה?".
הסאגה הזו נמשכה שנים. לא אלאה אתכם כאן. לא אפרסם מילה מכל מה שצגה אמרה לי אז על הליכוד, על נתניהו, על שליחיו שעסקו באותם ימים במאמץ מיוזע וכוחני להשתלט על רשות השידור. בסופו של יום התברר שחטאה הגדול היה, כנראה, שבתוכנית ראיונות באמהרית שהנחתה אז (ושודרה, ככל שאני זוכר, בערוץ 33), היה באחד האייטמים נציג למפלגת שמאל כלשהי, אבל לא היה נציג לליכוד. צגה אמרה לי שח"כ מטעם הליכוד שהוזמן, ביטל ברגע האחרון. ניסו אז לטפול עליה "בעיות ביחסי אנוש". פייק מוחלט. צגה היא אישה נעימה, צנועה, קורנת ומקסימה. ניסו לטפול עליה "זיקה פוליטית" לכיוון הלא נכון. פייק.
צגה, כאמור, תבעה את הרשות. בסיומה של הסאגה קיבלה, לפחות, את זכויותיה הכספיות. את כבודה הרמוס, לא היה מי שיחזיר לה. העובדה שהעזה להילחם בהנהלה גרמה לחבריה ברדיו להחרים אותה. היא הסתובבה בבניין ואיש לא פנה אליה. לאיש לא היה אכפת. רק בחניון של בית ספרא, רחוק מעין האח הגדול, אנשים אמרו לה שלום. היא נותרה לבד לגמרי. חוץ ממה שנכתב בטור הזה, איש לא חש לעזרתה, איש לא חשב שנעשה כאן עוול לאישה מצטיינת שהעלתה את אחוזי ההאזנה והצפייה ברשת א', שעשתה טוב בכל אשר פנתה, שמהווה סמל ומופת לזה שגם יוצאי אתיופיה יכולים להצליח בישראל.
היא נפלה קורבן למסע טיהורים שבמסגרתו הועפו כל מנהלי המחלקות והרשתות בקול ישראל. היא הייתה הטרף הכי קל. הרמתי לה טלפון אתמול. בירכתי אותה מעומק הלב. אין לי בדל של טענה אליה. מבחינתה, זהו ניצחון אדיר. מאוחר, אבל חשוב. האם נתניהו כבר שכח איך במסע הטיהורים שהובילו אנשיו ברשות השידור ז"ל הושלכה גם מלקו אל מתחת לגלגלי האוטובוס? אני בספק אם אי־פעם זכר. מבחינתו, יוצאי אתיופיה הם אנשים שחורים עם פתקי הצבעה לבנים שהמילה מח"ל חייבת להיות כתובה עליהם.
הסיפור הזה מזכיר לי משהו שסיפר לי בזמנו משה כחלון. זה קרה אחרי מחאת האתיופים הגדולה שגררה גם כמה הפגנות אלימות במרכז תל אביב. נתניהו חיפש, לקראת הבחירות, תמונת ניצחון. ניצחון על קיפוח האתיופים? לא. ניצחון על הגזענות כנגד האתיופים ושיטור היתר? גם לא. ניצחון על האפשרות שהאתיופים לא יצביעו עבורו. הוא הורה לארגן מפגש עם פעילי וראשי העדה בקריית מלאכי. כחלון היה אז, בין היתר, גם שר הרווחה. הוא התלווה לנתניהו.
במהלך המפגש העדיף כחלון לשבת בין פעילי העדה, בקהל. המפגש היה לכאורה סגור לתקשורת, אבל עינו החדה של כחלון השועל זיהתה צוות צילום שנכנס מהצד ברגע הנכון, בדיוק לפני שאחד הפעילים זינק והחל לקרוא קריאות בזכות נתניהו ופעילותו המופלאה למען העדה לקול תרועות מוזמנות של פעילים בקהל. החיזיון הסתיים, הצוות יצא.
בדרך חזרה, פנה כחלון לנתניהו מדם לבו: תאמין לי, ביבי, אמר לו, מה שההורים שלנו שבאו מצפון אפריקה עברו כאן זה קייטנה לעומת מה שעושים לאתיופים. הוא הציג בפניו תוכנית מפורטת לתיקון כל העוולות האלה. מפורטת ומתוקצבת. כחלון סיפר לי שביבי הגיב בתנועת זלזול. עזוב אותך, אמר לכחלון (לדבריו), כבר הצטלמנו. אז עכשיו הוא הצטלם עם צגה מלקו. הוא יחזיר את אברה מנגיסטו כמו שיסגור את מכון התקנים, כמו שינהיג חינוך חינם לגילאי 0־3, כמו שיחזיר את המשילות לנגב ולגליל וכמו שיפתור את בעיית הנדל"ן (עליה אמר ב־2015 שהיא באשמת אולמרט).