השבועות האחרונים כוללים הרבה ימי חג וקדושה. חגים שבהם מברכים אזרחים זה את זה בברכת שנה טובה, מאחלים בריאות, אושר ועושר, שגשוג כלכלי, שלום וביטחון, ועוד הרבה ברכות בסגנון הבלה־בלה־בלה.

במציאות, תמונת המצב נראית רע. מאות אלפי משפחות נמצאות באזור קו העוני ונזקקות לתרומות כדי לקנות סל מזון בסיסי. מערכת הבריאות גוססת בצורה אטית, ואין מושיע. השלום לא נראה באופק, הביטחון של האזרחים הפך לבדיחה גרועה, האיום האיראני, האינתיפאדה שמרימה ראש בשטחים הכבושים, הטילים ארוכי הטווח שנמצאים ברשות חיזבאללה עלולים להיות משוגרים למרכזי אוכלוסייה אזרחית בישראל, אם נסראללה לא יקום טוב בבוקר. רצועת עזה ממשיכה להיות חבית חומר נפץ, שעלולה להתפוצץ עלינו אם ראשי חמאס יקבלו קריז. 

הפוליטיקקים הישראלים שמבטיחים הבטחות על השינוי בלשון חלקלקה רק אם נבחר בהם בבחירות הבאות עלינו לרעה, יצאו - כמו שאומרים בסלנג - "מכל החורים".

ימי החגים הם כר פורה למחזירים בתשובה שמבטיחים שאם נחזור ל"טאטע" ונמלא אחרי הוראות היצרן, הלא הוא הקדוש ברוך הוא, נזכה לחיים טובים ומאושרים בעולמנו המחורבן ועל בטוח נגיע לגן עדן. נביאי השקר הדתיים והחילוניים מסתמכים על הזיכרון הקצר ועל הטמטום של אחוז גבוה של האוכלוסייה.

תרבות העדר שהולך שולל אחרי הבטחות שווא זכורה עוד מימי התנ"ך, ואין זה מקרי שגם בימים מחורבנים אלו הולכים וגוברים הקולות הדורשים להמליך מלך כל יכול, שכל מה שיאמר יבוצע. אותם קולות שהולכים ומתרבים גם דורשים להקים את בית המקדש ואולי אז יבואו השלום, השקט והביטחון לעם האומלל היושב בציון.

בינתיים אני יושב ואוסף את מבזקי החדשות שמדווחים מה קורה בעם הסגולה ואצל בני דודינו, היושבים בינינו בימי החגים. זה לא ייאמן. הנה מקבץ קצר וחלקי מעשרות המקרים שאספתי מהימים האחרונים:

בן 30 נדקר במרינה באשדוד; בן 45 נדקר למוות על ידי חבר, שאיתו ישב ושתה לשוכרה; שלושה צעירים נעצרו בחשד שאנסו בת 14 בקיבוץ בצפון; שני צעירים נדקרו במרכז חדרה; גבר בן 40 שרף את הדירה שבה שהה עם אשתו ובתו בת ה־4. האישה נשרפה למוות, הילדה נפצעה, הגבר נפצע באורח קשה; בן 50 נדקר ונפצע באורח קשה בדימונה; בן 30 נדקר ונפצע באורח קשה באילת. ועוד… ועוד… ועוד...

ביום הכיפורים הלכו בני העם הנבחר בהמוניהם לבתי הכנסת ברחבי הארץ, ביקשו סליחה ומחילה על עוונותיהם ופשעיהם. הם הבטיחו לבורא עולם שבשנה הבאה הם יהיו ילדים טובים. לא ישקרו, לא ימעלו, לא יגנבו, לא ינאפו וכמובן, איך לא - לא ירצחו. 

הסיפור חוזר על עצמו כל שנה: הצום, התפילות, התקיעה בשופר, הלבוש החגיגי, החיוכים המלוקקים, השקט הנפלא בכבישים והמדרכות בלי הנהגים הצופרים כמו משוגעים ובלי רוכבי הדו־גלגליים שמשתוללים, פוגעים, פוצעים והורגים אחרים ואת עצמם ללא רחמים. 

עם צאת החג הכל חוזר לקדמותו: הרוצחים ירצחו, המועלים ימעלו, הגנבים יגנבו, הבריונים ירביצו, הנואפים ינאפו, השקרנים ישקרו, הסחטנים יסחטו, רוצחי הכבישים והמדרכות יחזרו לאקשן. לא קדושה, לא סגולה, לא נבחרים לא בטיח. כלאם פאדי, מילים ריקות.

2. התמונה של פעיל הליכוד רמי בן יהודה, שראשי התיבות של שמו הם רב"י, שבה הוא נראה נותן אגרוף בראשו של מפגין נגד אדונו בנימין נתניהו, לא יוצאת לי מהראש. מבחינתי זה לא משנה שהמפגין המוכה רמי מתן הוא אלוף משנה בדימוס. הוא קודם כל בן אדם, דמוקרט, בעל דעה, שמימש את זכותו הדמוקרטית להפגין.

רב"י הוא בריון בעל גוף, שנראה מבחינה חיצונית אדם בעל כוח רב שלא מפסיק לקלל ברמת תת־רמה. האגרוף שנתן יכול היה להרוג את המפגין. משטרת ישראל ראתה את תמונת התקיפה, אבל רב"י לא נעצר עוד באותו יום עד תום ההליכים הפליליים נגדו והגשת כתב אישום.

מאחר שהארכיון לא שוכח, היה מי שמצא תמונה של רב"י עם מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי, כשהם חבוקים ומחייכים. סלפי עלק. האיש שהעלה את התמונה בפייסבוק כתב "אתם מתפלאים למה רב"י לא נעצר על ידי המשטרה?".

אחרי פרסום התמונה העלו נברני הארכיון סדרת תמונות שבהן נראה רב"י חבוק עם כל צמרת הליכוד, מראש הממשלה הנערץ עליו ועד אחרון חברי הכנסת של המפלגה. 

כשהבינו בליכוד את הנזק שגורם להם רב"י, הוא הושעה מפעילותו במפלגה, עד שתתברר התנהגותו. רב"י, שמשחרר אגרופים, קללות ונאצות מהדרג הנמוך ביותר, יצא לחופשה ללא תשלום. מה שנשאר סתום הוא השאלה אם ההתנהגות שלו תביא לליכוד עוד בוחרים או תרחיק מהמחנה הלאומי אנשים שבוחלים בהתנהגות הברברית של הבריון שאומץ על ידי ראש המפלגה, ראש הממשלה לשעבר הנאשם בפלילים.

3. במסגרת שיחות שאני מנהל לעתים עם שכניי בני גיל הטיפש־עשרה, אני שואל אותם שאלות ומתאכזב מחוסר הידע הכללי שלהם. הפעם שאלתי שאלה אחת, והתשובה שלהם הפתיעה אותי. שאלתי אילו זמרים הם אוהבים, ובראש הרשימה הם ציינו את היוצרים טונה ורביד פלוטניק. שמחתי. אולי לא אבדה תקוותנו והדור הצעיר לא אבוד כפי שחושבים רבים וטובים. 

אגב, לשאלתי מה הם יודעים על המתרחש בין אוקראינה לרוסיה תשובתם הייתה שאין להם מושג. אותו דבר לגבי השאלה מה שמו של מלך ירדן ומי שולט בסוריה. 

בשבוע שעבר הביא לי העורך המוזיקלי של רדיו 103 יואב חנני שיר של רביד פלוטניק. אם אתם בראש שלי, תבינו מיד מהמילים למה אני אוהב את פלוטניק וחושב שהוא יוצר ענק. שם השיר "קורבן" - מתאים לחגי תשרי. 

זה הקפה, זה הסיגריות, זה הלב שלא סולח
האוכל שאני זולל, המילים שאני בולע
זו הצרידות, הזיכרונות מהילדות
זו הבדידות, זה רגשי הנחיתות, זה לא אני
זה הספק הזה, לוחש לי שוב באוזן
"אף פעם לא תגיע", האגו שמסרב להיות פגיע
זה קצב החיים שאני לא מצליח לדרבק
זו המרירות הארורה שנאלצתי לחבק
זה לא אני, זה לא אני, זה לא אני
אנ'לא אשם, זה לא אני - זה מישהו אחר
אם וכאשר זה הבחורות שאשמות, אני מסמס והן עונות
זה החילופי עונות, זה החברים הבני זונות
זה הפופ, החרא הלטיני, זה הברמניות עם המרטיני
זה הפלסטינים, זה ימי הנעורים, הסרטים בסינמה סיטי
הסמים שלא עישנתי, האורגיות שלא עשיתי
זה סרט, זה סרט, אין סכר בשכל, מסכת של סבל
זה סגר של twenty-four-seven
זה קוצים וורדים, מלאכים ושדים, זקנים, מבוגרים וילדים אבודים
זה החילונים, הנוכרים, הכופרים, זה הדתיים, זה הדוסים התפרנים, החופרים
זה הנדודים, השירים הרדודים, הבני דודים
זה אלוהים, זה העולם, זה הכל, הכל מלבדי

והלילות, לילות ארוכים, ניסיתי כמיטב יכולתי
רק לחפש, לחפש אשמים
זה לא אשמתי, זה לא אשמתי

זה העובדה שמעולם לא מצאתי חן בעיניהם
זה הערסים, הצפונבונים, וזה אני שביניהם
זה ההיפ־הופ, זה הרגאיי, זה אני בגיל 20 נרדם על ההגה
זה הפחד שמצווה עליי לסגת
זה יעני הזמרים עם הקליפים קקה שלהם במונו
המילפיות בפורנו, הכוסיות באינסטנגרם
אידיאל היופי והרזון, זה החור באוזון
זה השואה אצלי עמוק בדנ"א, בכרומוזום
זה הטבק הזול, זה האח הגדול, זה הים הכחול
זה הפחד ליפול, זה אני מאשים אותך על הכל
זה הדוגמנים השזופים, זה אלה שדופקים לי פרצופים, זה הילדים החצופים
זה רשע וטוב לו, זה כי כולם זבלות
כדור הארץ שנע בספירלות, זה צדיק ורע לו
אין לי שום סיבה לבדוק את עצמי, כי זה לא אני
זה אלוהים, זה העולם, זה הכל, הכל מלבד, כן

והלילות, לילות ארוכים...

זו מערכת החינוך, זה הבית ספר, המורות, זה הכל סתם זה אשמתם
זה פילוג והסתה, זה השטן
זה היפים והיפות האלה, החתיכים והמושלמות האלה
אני עדיין ילד, זה לא אני
זה הסוכר, כי הוא עושה לי מצב רוח
זה הגשם, הדשא, השלג, האש והרוח
זה לא אני, זה אבא שלי, זה אחותי, זה פתח תקווה
זה כל המשפחה שלי, הם שרוטים (כל המשפחה שלהם שרוטים)
זה הצורך, זה הבצורת, הכסף, הוא רע מהשורש
הקור של החורף, הבוס שמשלם ת'משכורת (כוס אמא שלו)
זה השכנה הבת זונה או השכן, הסטורי שמשקר, האוכל שמנחם
זה הסלבס עם הדיפרסיות והמאניות, כן, זה תל אביב
זה ההידרו, זה הטלוויזיה, זה הרדיו
זה המצב הביטחוני, זה השקרים בעיתונים
השמאל הרדיקלי, הימין הקיצוני
זה ביבי, אתם יודעים מה? זה ביבי! רק ביבי!
זה אללה יוסטור ספציפית, זה טופאק, זה ביגי
חודר רבדים, רבדים, גלים, גלים בא הכאב
לנוכח העובדה שזה אני, בגפי, לבדי

אם אחרי שקראתם לא הבנתם למה אני בעד רביד פלוטניק, זו בעיה שלכם. ויש לכם בעיה.