לאחרונה עלתה בתיאטרון הבימה הצגה חדשה שכתבתי בשם “אידה". בלי ספוילרים וקידומים עצמיים אספר רק שהיא נכתבה בהשראת סיפורה האמיתי של אידה נודל, אסירת ציון שלחמה במשך 16 שנה במשטר הסובייטי כדי לעלות לישראל, כולל ארבע שנות גלות קשה בסיביר, וגם סייעה לאין ספור מסורבי עלייה אחרים במאבקם.

נודל הפכה לאורך שנות המאבק שלה לדמות ידועה מאוד, גם ברחבי העולם, וכשעלתה סוף־סוף לישראל באוקטובר 1987 התקבלה פה בכבוד מלכים. אבל מאז הלכה ונשכחה. כשהלכה לעולמה, לפני כשנה, ליוו אותה בדרכה האחרונה פחות מ־40 איש, ללא כל נציג רשמי של המדינה.

עכשיו עלתה, כאמור, ההצגה המבוססת על דמותה בתיאטרון הלאומי. בתום אחת ההצגות הראשונות חיכו לי בהתרגשות שלוש נשים. הן היו דתיות, בנות כ־30 עד 40. על פי הסטריאוטיפים הישראליים המקובלים, הייתי אומר שנראו כמו מתנחלות. הנשים הפליגו בשבחי ההצגה, הודו לכל העושים במלאכה ואז אחת מהן אמרה לי: “כל הכבוד. סוף־סוף, הצגה ציונית אמיתית".

חייכתי אליה בנימוס, אף על פי שמבפנים הלכה וגאתה בי תחושה של חמיצות ומבוכה. כשהלכתי משם, ניסיתי לבחון את עצמי ואת המנגנונים הפנימיים שלי, שהפכו משהו שנאמר כמחמאה לכל כך צורם. איפה פה בעצם הבעיה, מבחינתי? שזה נאמר בידי “מתנחלת"? או השימוש במילה “ציונות"? ואולי השילוב בין שתיהן?

נתחיל בציונות. אחד המונחים הכי פחות סקסיים שניתן להעלות על הדעת בסביבתי הקרובה. עובדתית, הצופה צדקה בהחלט. הסיפור של אידה נודל הוא סיפור ציוני קלאסי. אישה ששילמה מחיר אישי כבד כדי לעלות לישראל, ונאלצה להילחם באימפריית רשע של ממש כדי להגשים את רצונה - הלגיטימי לחלוטין. בתיאטרון הישראלי, ואני אומר זאת כמובן בהכללה, הצגות שמעלות על נס כמיהה לארץ ישראל, או סיפורי גבורה ציוניים, הן חיזיון נדיר למדי. במרבית המקרים, הטון הוא כמעט הפוך. ביקורתי, ומציג את הצדדים השליליים של המדינה (עניין מובן בהחלט. גם ב"אידה", אגב, יש לא מעט ביקורת על האופן שבו ישראל קלטה את העלייה מברית המועצות).

ועדיין, יש איזשהו הסכם לא כתוב שעל פיו מחזות ישראליים מקוריים נרתעים מלבטא צדדים חיוביים, או הרואיים, שקשורים במדינה וברעיון הציוני הבסיסי שעל פיו מדובר במדינת היהודים, שחוזרים לארצם אחרי אלפיים שנות גלות. לא ברמה של תעמולה פוליטית, אלא מתן כבוד ותשומת לב לאירועים היסטוריים מרתקים ומרשימים שהתרחשו פה במאה השנים האחרונות (שגם אותם יש להציג בעין ביקורתית ומאוזנת, כמובן). במובן הזה, אני לגמרי יכול להבין את הצופות הנרגשות, שלשם שינוי ראו על בימת התיאטרון יהודים שסובלים, ולא גורמים לסבל.

אבל התיאטרון הוא רק דוגמה לתהליך רחב בהרבה. כמו שהמחנה החילוני, ליברלי, שמאלני וגו' ויתר בעבר בהדרגה על הקשר שלו ליהדות (בניגוד למנהיגיו המיתולוגיים, דוגמת בן־גוריון, או שולמית אלוני, שהיו מחוברים בכל נימי נפשם לתנ"ך, למשל), הוא גם הולך ומתנתק מהקשר לציונות. מהרעיון הבסיסי שבגללו אנחנו כאן. ושוב, אני מתנצל מראש על ההכללה. העובדה שהמושג “ציונות" הולך והופך למילה המזוהה עם הימין הישראלי, כשלעצמה היא ההוכחה האולטימטיבית. הציונות נתפסת פתאום כמושג בדלני, לאומני, משהו שהוא כמעט הפוך מחזון העולם הגלובלי ה"נאור".

אבל הסיפור של אידה נודל ודומיה מזכיר עד כמה הצורך במדינה יהודית היה ונותר רלוונטי. היהודים בברית המועצות סבלו מאנטישמיות קשה ומופגנת. בהרבה מובנים, מה שקורה כרגע ברוסיה מזכיר את אותה תקופה. האירועים האנטישמיים ברחבי העולם נמצאים בעלייה מתמדת. רק החודש דווח על מצוקה של הקהילה היהודית בצ'ילה, שהשלטון מתנכל לה כדי לשאת חן בעיני הקהילה הפלסטינית במדינה - הגדולה ממנה בהרבה.

ועוד ועוד. הציונות הייתה ונשארה רעיון הישרדותי הכרחי, שמאפשר את מה שנראה לנו כדבר מובן מאליו: להיות עם חופשי בארצנו. והעובדה שאנשי המילייה החברתי והפוליטי שלי מזלזלים בה היא טרגית. כי היא הופכת אותה למותג ימני קיצוני, שעלול לעוות אותה באופן בלתי הפיך. 

על הסכין

1. בהקשר הזה חשוב לציין את נתוני הסוכנות היהודית שנחשפו לאחרונה, ולפיהם בתשפ"ב נרשם שיא של שני עשורים בנתוני העלייה לישראל, שעמדה על כ־60 אלף איש. מתוכם, למעלה מ־26 אלף הגיעו מרוסיה ויותר מ־14 אלף מאוקראינה. קרוב לוודאי שבתשפ"ג הנתונים יהיו דומים. כמה טוב, ולא מובן מאליו, שיש ליהודים לאן לברוח.

2. ועוד קצת ציונות. שתי נבחרות הכדורגל של ישראל רושמות הישגים יפים, והכל על טהרת היבול המקומי. כולל צוות האימון. תוצר של ענף שבו השחקנים הזרים הם כבר מזמן פחות דומיננטיים. ואילו נבחרת הכדורסל, ענף הנשלט באופן כמעט מוחלט בידי שחקנים זרים, כושלת באליפות אירופה. כנראה שהקלישאה על "המנטליות של השחקן הישראלי" היא עוד מיתוס מופרך.

3. מחקר חדש שנערך ב־99 נשים הרות ועובריהן באנגליה גילה שהעוברים הזעיפו את פניהם כשהאם אכלה קייל, וחייכו כשהיא אכלה גזר. במילים אחרות, העוברים פשוט מעדיפים מתוק. מלידה. אחד החוקרים אף טען שלהעדפה הזו יש “אסמכתאות אבולוציוניות". אם זו הנטייה הטבעית, מדוע אכילת מתוק נתפסת היום כחטא?