העובדה שרבים מסביבי נמצאים במצב לא בשמיים מבחינה בריאותית, עשתה לי סיבוב במוח. גרמה לקריאת השכמה מאוחרת. אני מקווה שלא החמצתי את הדד־ליין ועוד אספיק לסחוט משהו ממה שיש לחיים להציע.
עם היציאה מהדיכאון שהגיע בעקבות הנסיבות והתחושה שהכל מתפורר, נעמדתי חלקית על הרגליים. ההתאוששות הזמנית שלחה אותי, גם בחג הזה, לנסות ליהנות מהחיים. כבורגני המשמעות היא לחפש נופש משפחתי שלא נסבול בו יתר על המידה. יעלה כמה שיעלה.
הפור נפל הפעם על אתונה. היינו כאן, אשתי ואני, לפני כמה שנים בשלב משפחתי קדום הרבה יותר וגמיש פי כמה. כעת אנחנו מיני־חמולה: שני מבוגרים טרוטי עיניים ועייפים, ילדה בת 4 חמודה למות וחבלנית מקצועית ותינוקת שחגגה יום הולדת שנה לא מזמן ומחזיקה בגופה הקטנטן מאגר אנרגטי גדול משל כור אטומי בינוני. כשיש חבילה אנושית כזו, כל פעולה בחו"ל הופכת למסע. אוכל, החלפת בגדים וחיתולים, יציאה ללובי, קניות ועוד. המציאות היא תיק מתמשך של ארגונים, סידורים וזמנים.
במבצע הזה אני מח״ט ואשתי רמטכ״לית. יש פקודות, נהלים ויעדי חובה. עם זאת, העיר הזו קלה. לקחנו מלון בלבה. בצנטרום של הפיילה. שיא החג ובארץ הכל יקר טילים. אבל אדם יכול לחסוך במשך שנים, לחיות כמו כלב ואז לגלות שמשום מקום נחתה עליו מחלה קשה - והכל יורד לפח. כשזו התיאוריה ולמרבה הבאסה גם המציאות, אתה מתחשב פחות באלמנטים הכלכליים. בנוסף, ניסינו להיות אופטימיים ולראות תמיד את חצי הכוס המלאה. ועדיין, היו דברים בטיול שהם פשוט בלתי נסבלים עבורי ושקשה לעכלם גם בפרספקטיבה החדשה והגרסה המרוככת של עצמי.
נתחיל בעוקצים בהחלפת כסף. יימח שמם של חלפני יוון ושייחרב ביתם שנמצא סמוך לאקרופוליס וכנראה בנוי על חסכונות תיירים אבודים, שלא שמו לב לאותיות הקטנות ברגע נמהר (אני, מודה ומתוודה). וכן שילכו לעזאזל כייסים, עניין שעדיין קיים למרבה הפלא בעולם המודרני (כן, כייסו אותנו, או שבעצם אותו חפץ יקר ערך אבד לנו ואני סתם משמיץ). ובאותה נשימה, קשה שלא לטייל בעיר הזו בלי לחטוף שוק מפערי המחירים ביחס לארץ. מחטיף וארוחה ועד למחירי הבגדים בזארה, חצי מחיר. למה? מיסוי, מרחק מאירופה ובעיקר, כמו שלמדנו מזמן, חמדנות בלתי מרוסנת של הישראלים.
אני חושב על זה לא מעט בחופשה. ישראלים מתביישים לא להיות עשירים. עבודה, צניעות והסתפקות במועט הן ערכים שהלכו מזמן לפח. סיימתי לא מכבר את היצירה של אסף ענברי, ״הספר האדום", מאסטרפיס אמיתי, שמחזיר אותנו לעקרונות יפים שהיו בארץ (ובמקביל גם להרבה חרא מהעבר). בצעדת מחאה שחלפה על פניי, אחת מני רבות באתונה, ראיתי כרזה שהונפה ובה קריאה לשוויון כלכלי. מאז המחאה החברתית ב־2011, מי בכלל זוכר דיון על רעיונות מהסוג הזה במחוזותינו?
בין הרהור פילוסופי נאיבי, בעיר שבה אהבת האמת הייתה פעם מקצוע, לביס במסעדה יווניות עם תפריט בסיסי (ומשום מה המנות במסעדות פה כמעט תמיד טעימות וסליחה על הטרחנות, כמעט תמיד במחיר שפוי), צריך להתמודד עם מצבי הרוח של הקטנות. יש טובים ויש איומים.
באחד מהם, פתאום באמצע הכיכר המרכזית, אתר היסטורי מפואר, מיכאלה, הבכורה שלי, חטפה קריזה והורידה נעליים וסירבה לזוז מטר בלי שנביא את סנדליה. הבעיה: הסנדלים במלון ואנחנו לא. איומים, תחנונים והבטחות מצדנו - כלום לא עזר. כמו בסרטים היא נשכבה דומעת על הקרקע ורקעה ברגליים נון סטופ. מופע של ממש. אין דבר מעניין יותר לתייר המשועמם מרגע כזה, ובהתאם המתקהלים מסביב, שהפכו ברגע לסופר נני, השיאו לנו עצות בלי סוף, הביטו בנו ברחמים ואפילו צילמו ותייגו, עד ששקלתי להוציא כובע ולדרוש תמורה.
בתום קרוב לשעה של לוליינות מצד הבת וחוסר אונים גמור מצדנו, כשעיניה נפוחות ושתי חבילות טישו עברו על אפה, היא קמה כאילו לא קרה דבר והמשיכה ללכת, חייכנית ונכונה לאתגר הבא. פעם הייתי נתקע באירוע כזה שעות. אוכל את עצמי. מנסה להבין למה זה קרה ואולי אפילו חופר לה במוח. זה היה בעבר. נשמתי עמוק, הסתכלתי עליה, קשקשנו קצת על התקרית והמשכנו קדימה. אם יש רגע טוב בהווה, למה לקלקל אותו? מי יודע עוד כמה פעמים נהיה באתונה ביחד, שמחים, בריאים, במזג אוויר מושלם ועם כמה לירות בכיס לבזבז.