אני מודה ומתוודה, כמויות חומרי הקריאה בעיתונים של החגים התישו אותי. חלק גדול מהחומרים ממוחזרים, חלק משעממים עד מוות, ואת חלק מהכותבים שאיני סובל באופן אישי, איני קורא כעיקרון. כאחד מהוותיקים בין אנשי התקשורת הפעילים, הגעתי למסקנה שהאמירה שתמונה אחת שווה אלף מילים היא מדויקת. אז שלפתי מהארכיון הפרטי שלי תמונות, אני מוסיף לכל אחת מהן כמה מילים, והנה לפניכם המדור המצולם.
את מאמן הכדורגל המיתולוגי דוד שווייצר צילמתי בבריכת השחייה של מלון "אביה סונסטה" בחוף טאבה, שהוחזר למצרים. הכותרת שניתנה לתמונה ופורסמה בעיתון המנוח "חדשות" הייתה "הכריש". מאז דבק הכינוי בדוד שווייצר עד יום מותו.
בצמוד למלון "אביה סונסטה" בחוף טאבה שכן הכפר של רפי נלסון. נלסון, אחד האנשים הצבעוניים בארץ הקודש, נראה בתמונה עם חברת הכנסת המיליטנטית גאולה כהן, שבאה לכפר כדי להיאבק בהחזרת השטח למצרים. לראות את נלסון וגאולה כהן שותים יחד בירה היה מחזה נדיר. סיפורו של נלסון הופיע לאחרונה בסרט דוקומנטרי מומלץ, הנושא את השם "המלחמה האחרונה של נלסון", שמביא את סיפורה של אותה תקופה.
אני כמעט בטוח שעבור רוב הנשים, הגברים והילדים שמרכיבים משקפיים של אופטיקה הלפרין, השם רפאל הלפרין לא יאמר דבר. לפני כ־50 שנה רפאל הלפרין היה אחד האנשים המוכרים בישראל, הוא היה אלוף עולמי בהיאבקות חופשית, הוא נכנס לכלוב אריות, הוא הקים רשת מסעדות, הוא חזר חזק לדת והפך להיות רב עם הרבה מעריצים, הוא כתב עשרות ספרי קודש והוא מי שחנויות אופטיקה הלפרין נושאות את שמו. בתמונה הלפרין נראה מכניע את המתאבק הערבי אבו ענתר בקרב שנערך באצטדיון ביפו לעיני אלפי צופים.
בימים אלו, לפני בול 50 שנה, באוקטובר 1972, העבירו סוכנויות הידיעות מגרמניה את הידיעה על מעצרו של העיתונאי נתן זהבי כחשוד בשוד יהלומים בעיר פרנקפורט. הצילום צולם כשהשתחררתי מהמעצר, לאחר חקירות קשות, בתחילת שנת 1973.
השחרור היה ללא תנאי וללא הגבלות כלשהן, נקי לחלוטין מכל אשמה, עם אמירה של השופט המשחרר שאני רשאי לתבוע פיצויים על מעצר שווא. בשוד המדובר נשדדו יהלומים ברחוב הראשי של פרנקפורט בשווי מיליוני שקלים. עד היום לא נעצרו חשודים ולא נמצאה הסחורה שנשדדה.
אני מעריך שבקרוב אספר את סיפורו של השוד בפרוטרוט. יהיה מפתיע ומרתק.
הרמטכ"ל יצחק רבין צועד בשנות ה־60 עם קצין בכיר נוסף ברחוב קרליבך, כשברקע מסעדת "אולימפיה". בסופי שבוע היו מגיעים למסעדה ראשי המדינה, קציני צבא בכירים, שחקנים, אומנים ועיתונאים. הרמטכ"ל החייכן והצנוע היה גיבור־על באותם ימים של אחרי מלחמת ששת הימים. באותה תקופה עדיין לא צצו ברחובות ישראל המנוולים שהיה חשש כלשהו שמי מהם יפגע ברמטכ"ל. וכך צעד רבין ברחוב לכיוון המכונית שלו, בלי שומרי ראש ובלי ארבע מכוניות שחורות עם צ'קלקות שמקיפות אותו.
משה אגסי היה גיבור ילדותי. משפחתו של אגסי ומשפחתי גרו בדירה מחולקת ברחוב פקיעין בתל אביב. כל משפחה בת חמש נפשות עם מטבח משותף ושירותים משותפים. היה צפוף. ימים של מחסור, צנע, ולא מעט לילות שבהם הולכים לישון על בטן ריקה.
מי שהציל אותנו היה משה אגסי, שהיה אלוף בלקמבן. אגסי היה מביא קופסאות שימורים, היה מביא חצי גליל נקניק סלמי, כמה ביצים, מצרכים נדירים שאפשר היה להשיג או בגניבה או בשוק השחור.
לאגסי היו ידי זהב, היה בנאי בחסד עליון וקומבינטור דגול. ברוב חוכמתו השקיע כספים שהשיג באדמות באזור שעליו הקים את בית מגוריו ואת סטייקיית "הפיל" (קרבת צהלה). כשלא היה להוריי כסף לקייטנה עבורי, שלחו אותי בקו 22 לאגסי, שם הייתה הקייטנה שלי. הייתה בחצר שלו בריכת מים, היו חיות, היו פסלים שאגסי יצר, בהם הפסל המפורסם של הפיל. כפי שאתם רואים בתמונה, לאגסי היה דמיון מדהים לראש ממשלת ישראל המיתולוגי דוד בן־גוריון.
הזמר הנערץ בצרפת ובישראל מגיע לביקור מולדת. אני יושב איתו בקפה "קליפורניה" של אייבי נתן ברחוב פרישמן וכהרגלי עושה קליק עם המצלמה, שתהיה תמונה שלו לארכיון. מייק בראנט היה בחור חביב להפליא, שהתכונה הבולטת אצלו הייתה חוסר ביטחון עצמי. חבר משותף שלנו, בני כהן, שהתגורר בפריז, ביקש ממני ומחבר נוסף, לוי לוי, שנדאג לכמה עניינים שמייק נדרש להם. עשינו את זה באהבה. הידיעה על מותו בנסיבות שגרמו להרבה רכילות מרושעת, ציערה אותי, כי הבטחתי שאבוא לשמוע אותו שר ובשל הנסיבות הטרגיות לא קיימתי את ההבטחה.
איש העסקים פוקה הירש היה נחשב פלייבוי מספר אחת של שנות ה־60 בארץ הקודש. הירש היה גבר יפה תואר, עם רעמת שיער כסופה, תמיד לבוש חליפות מחויטות ועל זרועותיו נשענות שתי כוכבניות מקומיות או זרות. הוא נהג במכונית פאר, בילה במיטב המועדונים ודאג שתמונותיו יתפרסמו במדורי הרכילות שצצו בעיתונים. בין שאר עיסוקיו היה הירש יבואן של ציוד ביטחוני ונחשב למליין כבד. הייתה לו וילה מפוארת, דירת פאר ליד כיכר דיזנגוף, והיו גם בלשי משטרה ורשות המסים ששמו עליו עין ועצרו אותו במעצר מתוקשר שלאחריו החלה ההידרדרות שלו, עד מותו.
אין לי ספק שבמשאל רחוב 99.9% מהנשאלים לא יידעו מי הייתה נעמי אדווה ומי היה רודולוף נורייב. נעמי הייתה מלכת הבוהמה של ישראל, נורייב נחשב לרקדן מספר אחת בעולם. השניים התאהבו, והרומן שלהם זכה לכיסוי בכל צעד ושעל שעשו. נעמי ילידת בת גלים בחיפה הייתה מארגנת מסיבות מטורפות, היו לה רומנים מסעירים, שהבולט שבהם היה סיפור אהבתה לבוסתנאי "בוסי" סחה, איש רחובות שנחשב למלך העולם התחתון. נעמי מתה ענייה מרודה וחסרת כל. באחרית ימיה גידלה והצילה מאות בעלי חיים, היא דאגה להם למזון ולטיפולים רפואיים והשקיעה בכך את כספה המועט. נורייב נעלם מחייה, ובוסי נרצח על ידי אחד מעובדיו באילת.
