1. בהסכמה להצעתו של המתווך האמריקאי, ניצלו שני הצדדים חלון הזדמנויות שעלול להיסגר בפניהם בתוך שבועות מעטים. נשיא לבנון, שבידיו הופקד ניהול השיחות, יפרוש בעוד שבועיים בתום שש שנות כהונה. מישל עאון הוא דמות סמכותית. לשעבר מפקד הצבא, איש העולם הגדול, סבא טוב עם קבלות. אין לדעת מי יחליפו, אבל ברור כי יתקשה להיכנס לנעליו.

לצדו ניצבים שניים: יו"ר הפרלמנט נבי ברי וראש הממשלה נג'יב מקאתי. ברי הוא פוליטיקאי ותיק, שיעי, המייצג את המחנה בפוליטיקה הלבנונית שאינו מזוהה עם חיזבאללה. בערבית, גם לראש ממשלה מודבק התואר ראיס, ואף לראש הפרלמנט. על כן, שלושתם מכונים שם "הנשיאים". בשנים האחרונות ספגה השלישייה הזו קיתונות של בוז וחוסר הערכה מהציבור. השבוע הביאה הישג כביר.

אליהם יש להוסיף את המתווך. ביירות וירושלים זכו ומעצמה עולמית תנהל את השיחות ביניהן. למשקלו של המתווך יש חשיבות רבה. גם לאישיותו. שליחו של ביידן, עמוס הוכשטיין, איננו דיפלומט מהשורה, אלא יועצו לענייני אנרגיה. מומחה בינלאומי לסוגיות על התפר שבין נפט וגז לפוליטיקה אזורית. בשיחות הללו התגלה הוכשטיין כברנש עיקש ומתוחכם.

אפילו חסן נסראללה, תארו לכם, שוכנע ביושרו וחדל להיטפל אליו אחרי שיחת הבהרה שקיבל מן הנשיא עאון. תארו לכם: יהודי, בעל עבר של שירות בצה"ל, בא ויוצא בלבנון במשימה בעלת חשיבות לאומית. המרכיב האחרון ברשימה הוא מצב הרגיעה היחסי. עזה אינה בוערת, המצב בגבול לבנון יחסית רגוע, ואין אינתיפאדה בגדה. בעצם יש, ועוד איך. אבל איש אינו מכנה אותה ככה, ומי אצלנו שחושב כך, עושה זאת בחדרי חדרים.

2. חברת הפרלמנט הלבנוני פאולה יעקוביאן טענה שלשום כי אסדת "כריש" שוכנת במים הכלכליים של לבנון, ועל כן היה צריך להתעקש לדרוש אותה. גם בישראל נשמעות טענות כלפי הממשלה על תבוסה. אף יש כאלה הבטוחים כי נסראללה מרוצה. נסראללה אכן שבע רצון, אבל לא מהסיבות האלה. ההסכם הרי מחזק את ממשלת לבנון על פני האיראנים. נסראללה מרוצה, כי התרגיל שעשה עלה יפה. כמי שהודר מן השיחות, הוא כפה את עצמו עליהן בכוח. הוא לא רצה מלחמה, אבל איים בה בלי לקחת סיכון, והנה ההימור הפוליטי שלו הצליח. מנעו ממנו להיכנס בדלת, אז הוא פרץ מהחלון.

השבוע, אחרי שההסכם התקבל, סירב מנהיג חיזבאללה לברך על המוגמר. מדוע? כי לך תדע, אמר נסראללה, אולי מחר מישהו ישנה את דעתו. וחוץ מזה, כיצד יזכה לכבוד והערכה, אם לא יבדל את עצמו מהאחרים. שלא לדבר על הבייס, קהל מעריציו ששותים את דבריו בצמא. עכשיו כולם בטוחים, או לפחות הוא יוכל לטעון, כי ההסכם הושג בעזרתו, שעה שכל תרומתו להסכם הייתה שהוא הסתובב לנושאים ולנותנים בין הרגליים והחריד את הציבור הלבנוני באיומי מלחמה.

3. מישהו אמר השבוע כי גם נתניהו, לו היה ראש ממשלה, היה אומר כן להסכם הזה. תעלומה היא בזכות מה הודבק ליו"ר האופוזיציה הביטוי "מר ביטחון". הוא לא יזם מבצעים גדולים, שנא אובדן חיי אדם והתרחק מהרפתקאות ביטחוניות. אולי כינו אותו ככה דווקא מהסיבות הטובות. כי היה זהיר. ההסכם עם לבנון הוא זהיר. בלבו שני סעיפים מרכזיים. שניהם טריטוריאליים. השטח שבו מתכוונת לבנון להפיק גז פולש כדי שליש לתוך המים הכלכליים של ישראל. המתווך הוכשטיין ביקש מישראל, בשם ממשלת לבנון, להעניק את הנתח הזה ללבנונים. ישראל חשבה ואמרה כן.

בתמורה, הוסכם כי ישראל תקבל 17% מרווחי החברה המפיקה. ישראל אינה יכולה להפיק בעצמה את הגז משם. השדה מצוי ברובו בשטח לבנון. זה או הלבנונים או כלום. לישראל יש אינטרס שהלבנונים ימצאו גז. איך אמר נסראללה השבוע, זה ההישג הגדול ביותר של לבנון, במיוחד לנוכח ימים אלה של פשיטת רגל. במלחמה בסוריה ראינו מה מתרחש במדינה מתמוטטת. לבנון, אם תתרסק, תהיה סכנה לכל שכנותיה. חוץ מזה, לא הכל בחיים זה ביטחון. אפשר לבטא נדיבות כלפי שכנים. בלבנון חיים לא רק חיזבאללה, אלא גם בני אדם.

הסוגיה השנייה נגעה לקו הגבול. זרוע הים של צה"ל סימנה כבר לפני שנים רבות את קו הגבול שלה בתוך הים. שרשרת מצופים יוצאת מראש הנקרה מערבה, כשלושה מיילים לעומק הים. הלבנונים טענו שקו המצופים נמתח במרחב הימי שלהם, וכי הגבול האמיתי מצוי דרומה ממנו. הוכשטיין הציע שכל אחד יקבל את שלו. קו המצופים הוגדר כמצב נתון, שלבנון נאותה לקבלו, ובצדו נקבע קו גבול שני, המייצג את טענותיה של לבנון. כל אחד יחיה בשלום עם הקו שאיננו לרוחו. הגבול הרשמי, הבינלאומי, לא הוחלט, אבל הפלא ופלא, אינו בוער לאיש.

ספק אם נתניהו מסתער על ההסכם משום שהוא רוצה לסכלו. סביר יותר שהוא מוצא בו זירת התגוששות, וברגע האמת תתגלה תמיכתו בו. בתקופת בחירות, פוטנציאל המחאה שאפשר לבנות בזירת עימות כזו הוא רב. בהסכם עם לבנון יש ביטחון, תועפות כסף, חיזבאללה, וגם טעמו המתוק של ההישג המדיני. קלף מאבקים מושלם לימי בחירות.

4. כולם יודעים כי לבנון זקוקה לכל דולר, וכי ישראל מצויה בעידן של משבר פוליטי. בפועל, בשני המקרים המצב חריף מזה. לבנון אינה משק במצב של חדלות פירעון בלבד, אלא מקרה נואש של התפרקות החוק והסדר. כבר מזמן ויתרו תושבי ביירות והערים הגדולות על חשמל סדיר ולמדו לחיות עם גבעות אשפה ברחובות. השבוע התגלתה שם גם התפרצות כולירה. הפשיעה נסקה באופן חד, ומערכת החוק, החלשה ממילא, מתקשה לעמוד בפני ריבוי מעשי השוד המזוין ושאר עבירות רכוש.

אחת הדרמות החמורות שמתרחשות בה בימים אלה נוגעת לאבטחת הבנקים. אזרחים מן השורה, בעלי פיקדונות בבנק, פורצים לסניף ותובעים את כספם באיומי נשק. אנחנו כידוע ב־2022, ובני הערובה של ימינו אינם בני הערובה של פעם. כיום הכל מצולם ומיד עולה לרשת. ראשי הבנקים שוברים את ראשם מה לעשות.

ישראל היא אומנם דמוקרטיה יציבה, כלכלתה חסונה והיא מדינת חוק וסדר, אבל מצבה הביטחוני בימים אלה מעורער. השבוע השמיע נסראללה את הביטוי המפורש, ומסיבותיו הידועות טען כי אינתיפאדה מתחוללת בגדה המערבית. יממה לפניו אמר זאת זיאד נח'אלה, מפקד הג'יהאד האסלאמי. מבלי משים, השניים ביטאו את שלוחשת בשקט הצמרת הביטחונית של ישראל. צה"ל איבד השבוע לוחם ולוחמת. לא היו אלה מקרים בודדים. פיגועי ירי הם עניין שביומיום. ביום ראשון התגלה גם מטען חבלה ליד עתניאל. חלק מן הפיגועים מצולם בזמן אמת בידי הפלסטינים. הימים האלה עלולים להתגלות כראשיתה של התפרצות גרילה חדשה. היא אומנם ראשונית, מדויקת אך בחלקה, אבל מבשרת רעות.

5. רבים שואלים אם ההסכם עשוי להיות ראשיתו של שלום בין ישראל ללבנון. השיחות הללו הן הישג של המחנה השפוי בביירות, כלומר מי שאיננו נמנה עם חיזבאללה. ולמרות זאת, הסיכוי להתקדמות איתם נמוך. כל עוד חיזבאללה תמשיך למשול בכיפה, היא תמנע כל ביטוי של שלום עם ישראל. לבנון, ככל שזה תלוי בה, מסרבת לראות בו הסדר דו־צדדי. ומסרבת שחתימתה תתנוסס על אותו מסמך לצד החתימה הישראלית. לפיכך, שני הצדדים יחתמו על התחייבויות מקבילות, ויפקידו אותן בידי האמריקאים ובידי האו"ם.

איך בכלל נקרא לילוד? תהה השבוע חסן נסראללה, חשב לרגע ובחר בביטוי "הבנות". השליח הלבנוני לשיחות, אליאס בו־סעב, הדגיש כי אין מדובר בהסכם. למרות זאת, ביום שני השבוע זימן הסיפור הזה כמה שעות נדירות של רצון טוב. שתי הממשלות פרסמו הצהרות עקרוניות על הסכמות ביניהן. שתיהן הביעו שביעות רצון, והשתמשו במילה "היסטורי" כדי לתאר את הרגע. לא פחות מזה, שתיהן שילבו ידיים, מרחוק, נגד אופוזיציה הדדית מבית. מתי בפעם האחרונה הסכימו ביירות וירושלים על אותו רעיון? אולי ב־17 במאי 1983. אז זה נגמר בבכי.