הפער בין מה שהתרחש בישראל לבין הסיקור של ה"ניו יורק טיימס" היה גדול מהרגיל בספטמבר. באופן יחסי פורסמו מעט סיפורים על ישראל וכשני שלישים מהם היו שליליים, אבל הדיווח המצונזר עיוות את התמונה באופן צורם במיוחד. כמעט מדי יום חווינו פיגוע או ניסיון לפיגוע, אך 52 כותרות שתפסו נפח מרכזי בכלי התקשורת בישראל זכו להתעלמות מופגנת. הטרור עיצב את מצב הרוח הלאומי ואת השיח אצלנו, אך לא הגיע לידיעת קוראי ה"טיימס".

במהלך החודש פורסמו שתי כתבות כלליות "על המצב". כותרותיהן התמקדו בהרוגים פלסטינים עם נימה שלילית כלפי ישראל, ולא רק שלא היה בהן גינוי לטרור הגואה - המילה "טרור" אפילו לא הוזכרה. מספר אירועי הטרור לא הוזכר בשום מקום, כמו גם אירועים מרכזיים דוגמת תקיפת האוטובוס בבקעה, תפיסת המחבל בדרכו לפיגוע ביפו, פיגוע הדקירה בצומת שילת או רצח הקשישה באמצע הרחוב בחולון. הכוננות הגבוהה לקראת החגים לא הוזכרה, כמו גם עדכוני משרד הביטחון לגבי כמות אירועי הירי מתחילת השנה.

פורסמו גם שני מאמרי דעה לגבי ישראל. האחד גרס ש"ישראל צריכה לעשות יותר כדי למנוע נפגעים פלסטינים", ללא שום השוואה מתבקשת בין שיעור הנפגעים שאינם מעורבים בפעולות צה"ל לעומת שיעור הנפגעים הלא מעורבים בפעילות של צבאות אחרים. מאמר הדעה פורסם ביום שבו נהרג הקצין בר פלח ז"ל, אירוע שפשוט לא דווח.

מאמר הדעה השני היה פרי עטו של מנהל ארגון זכויות האדם אל־חק, שהוכרז כמסייע לטרור. כותרתו הייתה "אנו מתעדים הפרות זכויות אדם, ישראל מנסה להשתיק אותנו", וכל כולו התמקד בהשמצה של ישראל.

על פי השב"כ, בישראל פועלים 166 ארגונים רשומים למען זכויות אדם של פלסטינים ו־100 נוספים שאינם רשומים. שישה בלבד זוהו ככאלה שכ־70% מהמימון שלהם מוצא את דרכו לארגוני טרור. המספרים האלה לא דווחו בשום מקום ב"טיימס". שלחתי על כך תגובה קצרה למערכת העיתון במסגרת מכתבים למערכת, אך מיותר לציין שהיא לא פורסמה. נראה שמערכת העיתון אינה מאוד מעוניינת בעובדות כאלה.

התעלמות מרצח עיתונאים

החודש נפתח בכתבה על הוצאה להורג בעזה של חמישה פלסטינים שהואשמו בריגול עבור ישראל. מכיוון שהמילה "חמאס" לא הופיעה בכותרת או בכותרת המשנה, היה קשה להבין מי אחראי על המוות, ובקלות ניתן היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בישראל. גם ההתייחסות היחידה לזכויות אדם בכתבה הייתה בהקשר של ישראל, ש"מונעת כניסת עזתים ולוחצת על מי שמותר להם להיכנס למסור מידע". לא הוסבר מדוע ישראל מונעת כניסת עזתים לשטחה, אך היחס של חמאס למשתפי פעולה הוסבר באריכות - ובניחוח שכמעט מצדיק אותם.

בניגוד ליחס המרוכך להוצאות להורג של חמאס, מותה בשגגה של שירין אבו עאקלה זכה לכותרת ה־19 מאז האירוע. בתחילת החודש נרצח עיתונאי אמריקאי בלאס וגאס, כשפוליטיקאי מקומי חשוד ברציחתו. ה"ניו יורק טיימס" כיסה את האירוע בארבע כותרות בלבד. מתחילת ספטמבר נרצחו בעולם שלושה עיתונאים נוספים ועיתונאי רביעי נהרג בתפקידו (בסך הכל 55 עיתונאים נהרגו מתחילת 2022). ה"טיימס" דיווח רק על רציחתו של אחד מהם, ובכותרת אחת בלבד.

ההתנצלות הגרמנית על הטבח במינכן זכתה לכותרת, אך הטרוריסטים דאז הוגדרו כ"חמושים פלסטינים". דווח גם על החזרת השגריר ממרוקו, על כעס פלסטיני סביב ליהוקה של שירה האס לגילום דמות ה"סברה" בקפטן אמריקה, על החזרת המטבע היהודי העתיק, וזכינו גם לכתבה עם נימה חיובית על ישראלים שמצליחים לייצר יין בנגב. בשורה התחתונה, הנושאים שהעסיקו את ישראל וחוללו שיח ציבורי סביב מדיניותה כמעט לא באו לידי ביטוי בכלל.

זכויות אדם?

אפרופו מאמר הדעה של ארגון אל־חק, התייחסות ה"טיימס" לנושא זכויות אדם מטרידה ביותר. לא מדובר רק על הוצאות להורג בעזה שמתקבלות בשוויון נפש, כאילו שזהו טבע הדברים, אלא גם על סבל פלסטיני משמעותי שאין לו שום מקום ושום קול.

ב־18 בספטמבר פורסם דוח מצמרר של ארגון זכויות אדם, שעוקב אחר פלסטינים בסוריה. הדוח חשף שבשלוש השנים האחרונות 638 פלסטינים עונו למוות על ידי אנשי מודיעין סורים, מתוכם 37 נשים. גורלם של 1,797 נוספים אינו ידוע (מתוכם 110 נשים). בסך הכל נהרגו בסוריה בעשור האחרון 4,121 פלסטינים, ואף אחד לא שמע עליהם או על ארגון AGPS, שפרסם את המספרים המזעזעים בכל קנה מידה שהוא.

העיתונאי ח'אלד אבו טועמה מפרסם באופן קבוע סיפורים על גורלם של פלסטינים ברשות, אלה שלאף אחד לא אכפת מהם. בספטמבר נעצרו שני עיתונאים וצלם עיתונות בג'נין כי העזו לשתף חומרים שברשות הפלסטינית לא מעוניינים בפרסומם. אחד מהם פרסם תמונות של חמושי חמאס בג'נין, אחר צילם הפגנות בשכם. הם עצורים ב"בית המטבחיים של יריחו". בזמן שה"ניו יורק טיימס" התמקד בעיתונאית שירין אבו עאקלה, על העצורים המעונים בבית הכלא הזה, או על בני משפחותיהם שמפגינים ושובתים רעב מתוך ייאוש טוטאלי, אף אדם לא שמע.

הקודים המשונים של המוסר, שלפיו ראוי לפרסם רק עוולות שנגרמות לפלסטינים על ידי ישראל, משאיר במחשכים את מאות ואלפי המקרים האכזריים ביותר. למעשה, המוסר המשונה הזה אינו משאיר פתח לפלסטינים שרוצים לצאת נגד חמאס והג'יהאד, או אפילו לדווח על שביב ממעשיהם. ההחלטה של העיתון לגלות הבנה לחמאס ולג'יהאד ולא לכנות אותם "ארגוני טרור", למעשה דנה את הפלסטינים להמשך שליטת הטרור - תוך השתקה סיסטמטית של סבלם.

נסראללה מי?

מעניין לציין כמה אירועים נקודתיים והדרך שבה סוקרו בעיתון. הנאום של רה"מ יאיר לפיד באו"ם, שיצר מערבולת של כותרות בישראל נוכח האזכור של פתרון שתי המדינות, לא זכה לאזכור ב"טיימס". עשרות איומי חיזבאללה על ישראל נוכח הדיונים עם לבנון על שרטוט הגבול הימי לא הוזכרו כלל במהלך החודשים האחרונים, וגם לא בספטמבר.

לקראת סוף החודש פורסמה כתבה רחבה על ההסכם המתגבש, ועל כך שתוצאות ההסכם עשויות להשפיע על אספקת הגז באירופה. הכתבה כולה עסקה בהיבטים הכלכליים הגלובליים של ההסכם, וכל איומי חיזבאללה כווצו למשפט קצר ולקוני לקראת סוף הכתבה.

נראה שההתעלמות מחיזבאללה היא חלק ממדיניות העיתון. במהלך החודש פורסמה גם כתבה גדולה על החשכה שהפכה לאמצעי דיכוי בלבנון הקורסת, ועל קצב החיים שמשתנה בגלל הפסקות החשמל הארוכות. היה מדהים למדי לגלות שהמילה "חיזבאללה" פשוט לא הופיעה בכתבה אפילו פעם אחת.

המילה "חיזבאללה" הופיעה באתר 40 פעמים בלבד מתחילת השנה, מהן שלוש פעמים במסגרת כותרת או כותרת משנה. פעם אחת על כך שחיזבאללה איבד את הרוב בבחירות בלבנון, הפעם השנייה במסגרת הכתבה הנ"ל, והפעם השלישית בכתבה שפורסמה באוקטובר. למעשה, ב"טיימס" לא היה שום כיסוי של פעילות הטרור של חיזבאללה.

השבוע פורסמה סוף כל סוף כתבה גדולה על ההיבטים המדיניים של הגבול הימי, ביום שבו לבנון וישראל הצהירו על ההסכמות ביניהן. כותרת המשנה בישרה שהעסקה תמנע קונפליקט בין ישראל לחיזבאללה, בלי לציין מי איים על מי. חיזבאללה הוגדר בכתבה כ"מיליציה שנתמכת על ידי איראן". שמו של נסראללה כלל לא הוזכר, ומחול השדים של מאות הכותרות שחווינו על איומיו, כולל הרחפנים שנשלחו לעבר שדה כריש ויורטו, כווצו לשני משפטים קצרים. בכך הסתכם ה"סיקור" של הפרשה.

השקר שולט

חשוב לציין סיפור נוסף שלא נספר במעקב משום שפורסם בעמודי התרבות: המלצה חמה לצפות בסרט של יוצרת פלסטינית. בפסקה הראשונה מתואר הסרט כהזדמנות לראות את קשיי היומיום במדינת אפרטהייד. זו לא הייתה הפעם הראשונה החודש שישראל תוארה כמדינת אפרטהייד, כאילו הדבר היה עובדה. בפועל מדובר בשקר ולא בהכרה רשמית של מדינה כלשהי - הרי בישראל אין חוקי גזע, והיחס של ישראל לפלסטינים נובע מכך שמנהיגותם מגדירה את ישראל כישות אויב ומתנגדת לקיומה. הניסיון להלביש על הסכסוך את מניע הגזענות הוא חלק מהניסיון לעקר את ישראל מלגיטימציה.

העלילה הזו נפוצה למדי, ולמרבה הצער תומך בה גם קומץ ישראלים שמנוצלים על ידי גורמים אנטי־ישראליים ואנטישמיים, והיא מביאה למקומות הזויים למדי. למשל - תשעה ארגוני סטודנטים באוניברסיטת ברקלי קיבלו החודש החלטה לא לאפשר לתומכי ישראל לדבר באירועים. ההחלטה סוקרה בכלי תקשורת אחרים כיצירת "אזורים חופשיים מיהודים", וכולנו יודעים כמו מה זה נשמע. כשרוצים להצדיק שנאה, תמיד יימצאו תירוצים מעולים. עלילת האפרטהייד היא אחד מהם.

ב"ניו יורק טיימס" לא סיקרו את מה שקרה בברקלי, אבל נזרקות מדי פעם הערות על "אפרטהייד" ועל "רצח עם". בדרך כלל ההערות מיוחסות לאדם כלשהו, מה שלכאורה הופך את האזכור ללגיטימי, כזה שלא מצריך הסבר, הרחבה או תגובה. בדקתי בארכיון האתר, ומסתבר שהמילים "ישראל" ו"אפרטהייד" הופיעו יחד 36 פעמים מתחילת השנה במסגרת כתבות שונות. המילים "חמאס" ו"טרור", לעומת זאת, הופיעו יחד חמש פעמים בלבד. כלומר - העלילה מוזכרת באגביות פי שבעה יותר מהאמת הרשמית המקובלת על הממשל בארה"ב. פלא שבברקלי מגיעים למסקנות הזויות כאלה?

מגוחך לחשוב שמי שכותב בסגנון הזה חי בתחושה שהוא אמיץ ומבטא קולות מושתקים. המציאות הפוכה - הקולות הללו נשמעים בלי סוף, ואילו האיומים על ישראל מושתקים בשיטתיות, כמו גם התעללות המשטר הפלסטיני באזרחיו. הקביעה הזו אינה "דעה" שנובעת מתחושות או מהתרשמויות, אלא עובדה שנובעת ממעקב יומיומי שמאפשר לראות את הדברים באופן מובהק, דרך המספרים.

הניטור מתבצע על עמודי הבית, הדעות, העולם והמזה״ת באתר האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס".