התמונות של המל"טים האיראניים צוללים על בתי מגורים בקייב בשליחותו של השטן העולמי החדש הן הרבה יותר ממה שההסברה הישראלית יכלה לחלום עליו. יחד עם תמונות הדיכוי הקשות של נשים שמגיעות מאיראן, הן אפקטיביות יותר מכל קמפיין השחרה שישראל יכלה להוביל.
צונח בלב העיר ומתפוצץ: תיעוד דרמטי של מתקפת המל"טים על קייב
איראן מכחישה: לא סיפקנו מל"טים לרוסיה עבור הלחימה באוקראינה
היום לא צריך להסביר לאף אחד באיזה צד נמצאת איראן, מי הם בני הברית שלה ולמי היא תספק נשק כשיהיה לה עוד כסף. הפיתוי הישראלי לרכוב על הגל ולנצל את ההזדמנות למערכת הסברה נרחבת נגד האיראנים הוא גדול, אבל בישראל מעדיפים, דווקא עכשיו, לשתוק. לתת לעובדות לדבר בעצמן.
העולם רואה עכשיו מי זו איראן ולמה משמשים כלי הנשק שהיא בונה, וכניסה ישראלית לשיח העולמי תחזיר אותו מיד למסגרת דיון שהעולם כבר מכיר היטב ומאס בה: ישראל נגד איראן. זה דיון שבו תמיד יימצאו פנים לכאן ולכאן, וכרגע העובדות כשלעצמן הן חזקות מספיק. הן לא צריכות דחיפה.
בישראל חששו, ובצדק, שכל כניסה לשיח הגלובלי בנושא אוקראינה תעורר מיד את השאלה: ומה ישראל עושה בעניין? האוקראינים מיהרו לזהות את ההזדמנות והתנפלו על ישראל בדרישה לסיוע. הם רוצים הכל: חץ, קלע דוד, כיפת ברזל, מגן אור (לייזר), מכ"מים. כבר שבועות ששר הביטחון בני גנץ מנסה לתאם שיחת טלפון עם עמיתו האוקראיני (היהודי) כדי לאחל לו שנה טובה. בכל פעם חג אחר דחה את השיחה, אבל מרגע שהופיעו המל"טים האיראניים בשמי קייב, האוקראיני כבר היה על הקו. גנץ נאלץ להשיב פניו ריקם.
ישראלים רבים וטובים מאמינים שעלינו לאמץ את העמדה המוסרית המתבקשת ולתת לאוקראינה את מה שהיא רוצה. לבו של כל אדם בעל מצפון ייטה לעבר העמדה הנאצלת של סיוע לעם הנאבק על חירותו מול עריצות. אבל יש שורת נימוקים, לא פחות מוסריים, שעומדים כנגדה:
1. זה לא נעים להגיד, אבל אנחנו לא יכולים לסמוך על האוקראינים שיידעו לשמור על טכנולוגיות רגישות שלנו. בלי שום קשר לחלקם הרצחני בהיסטוריה של עמנו, ישראל לא יכולה להפקיד בידי אוקראינה, במצבה היום, טכנולוגיות שחיינו תלויים בהן. בטח לא כשהיא נלחמת מול בת ברית של איראן.
2. לישראל אין מערכות הגנה אווירית מיותרות, ואין לה סוללות כיפת ברזל שמונחות על המדף. כל סוללה של הגנה אווירית וכל מיירט שיימסר לאוקראינה ייגרע מיכולות ההגנה שלנו. בסופו של יום – עלינו מאיימים הרבה יותר טילים ומל"טים איראניים מאשר על אוקראינה.
3. רוסיה היא שכנה שלנו מצפון, והיא מאפשרת לנו, נכון לעכשיו, לפעול נגד התבססות איראנית בסוריה ונגד העברות של אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה (ישראל לא באמת עצרה את התקיפות בסוריה, כפי שסבורים עמיתים שלי, חכו כמה ימים ותראו). העברה של מערכות נשק אקטיביות, גם אם הגנתיות, לאוקראינה, עשויה לשנות את הסטטוס קוו העדין שמיסדנו מול הרוסים בסוריה ולגרור צעד תגובה רוסי. עם כל הסימפטיה לתושבי חרסון ומיקולאייב – המחויבות המוסרית הראשונה שלנו היא לחיי הלוחמים שאנחנו שולחים לתקוף בסוריה.
אוקראינה לא לבד. מאחוריה ניצב העולם המערבי כולו, ובראשו ארצות הברית הגדולה. עבור אמריקה, אוקראינה היא הזדמנות ראשונה, מאז המלחמה הקרה, לנהל מערכה מול הרוסים תוך שימוש בשליח, פרוקסי, מבלי שתיפול שערה מראשו של חייל אמריקאי. האמריקאים והאירופים מציידים את אוקראינה במיטב הטכנולוגיות הצבאיות כדי שיקיזו את דמם של הרוסים.
הבחירה הישראלית לנקוט עמדה מתונה יותר מנוגדת לטבע שלנו, של להיות מי שקופצים בראש. אבל המלחמה באוקראינה היא אירוע גלובלי, ואנחנו, על אף הטכנולוגיה המרשימה שלנו והרצון שלנו להתבלט, לא צריכים להיות בראש האירוע.
העולם על פי ביידן
אם רוצים לקבל פרופורציה טובה יותר עלינו ועל מקומנו בעולם – כדאי לקרוא את אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארה"ב (NSS), שהנשיא ביידן פרסם בשבוע שעבר. כמו אישיותו של מחברה, האסטרטגיה עמומה, מבולבלת, מלאת כוונות טובות אבל גם מלאת סתירות. המזרח התיכון מופיע בה כאתגר הרביעי בחשיבותו בעולם עבור ארה"ב.
ביידן רואה את העולם כתחרות בין דמוקרטיות ואוטוקרטיות, ובראשן סין, שהיא היחידה בעיניו שמתיימרת לעצב מחדש את הסדר העולמי וצוברת את העוצמות המגוונות שנדרשות כדי ליישם את זה. רוסיה נתפסת כ"איום על הסדר העולמי", אבל ככזה שניתן להגביל אותו.
כצפוי, ביידן מאמין שסדר עולמי צריך להיות מושתת על קואליציות ובריתות, ושימוש בכוח צבאי צריך להיות מוגבל רק למקרים של הגנה על כוחות אמריקאיים (למי שעוד האמין שארה"ב תפעיל כוח צבאי מול איראן או רוסיה). במקרה שרוסיה תפעיל כוח גרעיני, המסמך רומז כי ארה"ב תגיב בעוצמה צבאית, לא גרעינית, אך כזאת שתסמן לרוסיה ולעולם כי נחצה קו שאסור לחצות.
נקודת האור עבורנו במסמך נטול התקווה של ביידן היא הציון של ישראל כבת הברית היציבה והיחידה המוזכרת בהקשר של המזרח התיכון. ביידן חוזר על המחויבות היצוקה (Ironclad) של ארה"ב לביטחונה של ישראל, וכמס שפתיים מזכיר אגבית את מחויבותו לפתרון "שתי המדינות".
את איראן הוא רואה כאיום המדינתי השלישי עבור ארה"ב, אחרי סין ורוסיה, ושב ומדגיש את מחויבותו למנוע מאיראן נשק גרעיני. המסמך אומנם נכתב עוד בטרם נחשפה המעורבות האיראנית במלחמה באוקראינה, וכנראה גם טרם מחאת החיג'אב, אבל ביידן נותר מחויב לפתרון דיפלומטי של סוגיית הגרעין. בישראל מאמינים שההתפתחויות האלה מרחיקות את הסיכוי להסכם גרעין מול איראן, שנתפסת שוב כחלק מציר הרשע העולמי.
בצניעות, אני סבור אחרת: איראן צריכה הסכם שישקם אותה כלכלית, ואולי ירגיע את אי־השקט הפנימי שבה, וארה"ב תשמח להסיר את הסוגיה האיראנית מסדר היום העמוס שלה, גם מול ממשל מנוול כמו ממשל האייתוללות – ומכאן שיש תנאים להסכם. רשמית, ישראל מתנגדת לחזרה להסכם הגרעין הגרוע של 2015, אבל כפי שרמז השבוע שר הביטחון גנץ – אם איראן תתחיל להעשיר אורניום לרמה של 90% – ישראל עשויה למצוא את עצמה עומדת מולה לבדה. אם יגיע הרגע הזה – עוד נייחל לכך שארה"ב תחזור להסכם הגרעין.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.