את שלט הנחושת ועליו הכיתוב "כאן עמדה מאפיית מיברג", שתלתה אמי על קיר בניין המגורים בבורוכוב 8, תלשו הדיירים כמי שמסרבים שיסמנו אותם כנצר לעידן הסוציאליסטי של השכונה, או משום שלא רצו להיות מזוהים עם המאפייה. איכשהו התגלגל השלט הדחוי למיין והיה תלוי שנים רבות בחדר העבודה שלי. הוא היה כה קורקטי ומינימליסטי, שאינני יודע על מה יצא זעם. אמי נעלבה פעם אחת והמשיכה הלאה.
כאשר הוקם שביל המורשת בשכונת בורוכוב והוצבו שלטים מטופחים באתרים הרלוונטיים, התבקשתי לתרום צילום של המאפייה. צילמתי אותו בקיץ האחרון שלה ב־1977, לפני שנהרסה. מכיוון שהוא נטוע לצד המדרכה מול הבניין, אין לדיירים ברירה אלא לחיות איתו. קיבלתי צילום שלו אבל מעולם לא ראיתי אותו בעיניי.
יש לי זיכרונות טובים משכונת בורוכוב בכלל ומס' 8 בפרט, ואני מעדיף להתרפק עליהם מאשר להניח לגרסה החדשה לקלקל אותם. אבל כשחלפתי השבוע סמוך לבולען שהאנשים הטובים בחיי נעלמו בתוכו, ביקשתי מנהג המונית לעצור. קשה לזהות בצילום את רב־האופים פילבסקי ניצב ליד שולחן הלישה המרכזי הזכור לי כמושב לצים מילדותי. מזג האוויר והאלמנטים הפכו אותו לקודר יותר מאשר התכוונתי.
יש לזיכרונות אישיים בעלי תהודה ציבורית מסוימת נטייה לערער את הביטחון בקיומם. יש סיפורים שתופחים מעבר לממדים הצנועים שלהם כאשר חוזרים ומספרים אותם. אבל כאשר מחפשים את המאפייה בגוגל, מקבלים הדברים ממשות. מישהו מספר בסרטון קצר את תולדות המאפייה. הוא זוכר את סבא רבא שתום העין, כנראה שהוציא את עינו משום שסירב שיגייסו אותו לצבא הרוסי; הוא זוכר אותו מחלק על חמור את הלחמים הגדולים שאפתה אשתו, החמור שאותו הוריש לסבא משה; אבל הצביטה הכואבת היא תיאור השכנים מביאים את סירי החמין שלהם אל תנור הלבנים האדומות החם ביום חמישי. סבתא הייתה מדדה על כפות רגליה הסדוקות מהבית למאפייה עם סירי עוף או חמין ומכניסה אותם במרדה. אי אפשר לשחזר את הטעם. הבולען לקח אותו.
בשני השלטים שעומדים בבורוכוב מופיע מייברג עם שתי יו"דים. זה קרב היסטורי שקשה לנצח בו, אבל זה מיברג עם יו"ד אחת ומומלץ להיצמד לעובדות. אין צורך חלילה להחליף את השלטים. לא גומלים על רצון טוב בקטנוניות. למי מאיתנו שעדיין מיברגים זה חשוב.
אבי השקיע בה את נשמתו, אבל המאפייה זללה אותו. מקרר מלא בצק הפסיק לעבוד באמצע הלילה בחום של אוגוסט והיה צריך לתקן אותו; תנור האדים, הג'ארה, שבק והבצק לא תפח; בטורנוס, תנור מודרני שהגיע מאירופה, נפלו מדפים עם לחם והיה צריך להיכנס לתוכו בחליפת כבאי וכפפות אסבסט לתקן. ומיני מכרסמים נמשכו לריח הלחם והגיחו מהפרדס הסמוך כמו רוצחים בחליפות נינג'ה.
ערב אחד לקח אבי את רובה הציד מאחורי המעילים בארון הבגדים, חפן מקופסת המתכת הכחולה תחמושת קרטון אדומה והתיישב בכיסא ים הבד המפוספס של סבתא במרכז שביל העפר בין המאפייה לבית הוריו, עם פניו אל מחסן הקמח וגבו אל מכל הסולר. בעולם המונחים של אבי, "גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות", לא הייתה לו ברירה חוץ מאשר לבוא חשבון קטלני עם המכרסמים שאיימו לפגום במפעל חייו.
רעל לא בא בחשבון, אף על פי שסבא משה הביע נכונות לפזר ממנו בנדיבות. אבא חשב שזה מופקר לשחק עם רעל במאפייה; לעולם אינך יודע מה יתגנב לבצק. זה לא התפתח לוויכוח אמיתי ביניהם; בעת הצורך ידע סבא להרים את קולו והוויכוחים בין האב ובנו הפכו לחלק מהמיתולוגיה של השכונה. הזוג המוזר לא ראה טעם להיהרג על עכברים. אחרי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות שבהן לחם, תכנן אבא ללכת ללמוד הנדסה, אבל סבא ביקש ממנו לדחות קצת ולעזור לו להקים את המאפייה על רגליה. אבא הסכים ונשאר עד הסוף. עד שהלך לאיבוד, שינה את חייו, מכר את המוניטין של המאפייה לקיבוץ עינת ונשאר לבדו בבניין גדול וריק באזור התעשייה של גבעתיים.
בסמיכות קרובה לחגים ובתדירות שמעולם לא הכזיבה, הופיעו פקחי משרד הבריאות, סובבו בפינות הבלתי ניתנות לניקוי של המאפייה, דחפו אצבע גסה בקרום המתקשה של הבצק, שרטטו נתיב בשומן השחור בתחתיתה של תבנית אפייה וצקצקו מול קירות החרסינה הלבנים כמי שמצאו פילים בקנה. סבא ואבא הלכו אחרי הפקחים כמי שמתביישים במפעל חייהם. סבא במכנסי שלושת הרבעים שלו, ברכיו הגרומות מציצות מתחתם ככרעי תרנגול, מסיט את מגבעת הקש אחורה על הקרחת, מגרד אותה בשתי אצבעות ומאחל לפקחים מיני אסונות ועינויים.
אבא בג'ינס וחולצת תכלת, ידו הנוקשה קטועת האצבע, נאגרפת ונפתחת, נאגרפת ונפתחת, מסיט עגלות לחם כבדות מהדרך. הסיור הסתיים במשרד שבו הזמינו עצמם הפקחים לכוס קפה, עם עוגיות סוכר של סבתא, שלפו את פנקסי הדוחות, סימנו עיגולים סביב סעיפי העבירות הרלוונטיות, והשיחה עברה לענייני חג ומתן שי לעובדים, וסבא שהסוציאליזם והבורוכוביזם היו משועבדים אצלו לפרגמטיזם - כפי שעולה מתמלילי ההקמה של הצרכנייה הקואופרטיבית בשכונה שבה מביע "החבר מ. מאיברג" דעות נוגדות ואנטגוניסטיות לרוב המחליט - הלך למלא קופסת קרטון גדולה במבחר מוצרים וליווה את הפקחים אל מכוניתם.
היו לנו בבית שני סוגי תחמושת: כתומה לחוגלות ובעלי כנף אחרים המותרים לציד, ואדומה לחזירי בר. אבא לקח את האדומים. היה בהם ריסוס עופרת כבד מדי למשפחת החולדות שכרסמה אותו לפשיטת רגל, אבל ברגעים מסוימים היה אבי לא פחות מגבר לבנטיני מהיר חמה שהיה מתלקח כמו חזיז והוא חיפש הרבה יותר מצדק; הוא רצה נקמה. זו הייתה המטרה שלשמה עשה לילה שלם בכיסא הבד הצבעוני, כמו דמות מסיפור אפריקאי או קובני של המינגוויי. הפתרונות ההומניים שעלו קודם לכן נכשלו. מלכודות הגליוטינה והנייר הדביק לא פתרו את הבעיה, למרות מניין הגוויות שזקפו לזכותם פילבסקי רב־האופים וששון הרדיין הראשי.
פה ושם חמקה בין הצריפים חולדה צולעת אך שבעת רצון אל הפרדס, כשהיא מתאוששת מהחבטה הלא קטלנית של קפיץ המלכודת. מכיוון שביקורם האחרון של פקחי משרד הבריאות כמעט נגמר בתגרת ידיים, אחרי שהסתבר שסבא פיזר רעל ברצועת הגנה היקפית סביב המאפייה בלי לעדכן את אבא, התנדב אבא לפגוש את המכרסמים במקום ובזמן המקובלים עליהם, לחיים ולמוות. מאנו א מאנו. אם לא יושמדו כליל טען, הם ישמידו את מפעל חייה של המשפחה. אם היו לוחצים עליו, היה אבא מודה שהוא נלחם את מלחמתם של הזקנים, הוריו של סבא, שהקימו את המאפייה לצד 22 הבתים הראשונים בשכונת הפועלים הראשונה בישראל.
בבורוכוב של אותם ימים לא התנשא אפילו בית אחד מעל קו הרקיע של גגות הרעפים האדומים. לכן לא היו עדי ראייה לטבח המכרסמים הגדול של 68'. בצריפים הסמוכים למאפייה, שאותם השכיר נוביק הזקן למעוטי יכולת, גרו באותה תקופה פציפיסטים מוצהרים כיאיר גרבוז, מלא חמלה פולנית, יוסף מונדי וזונה אחת בדימוס שעדיין הייתה עושה טובות לחברים. בבורוכוב 12 היו בני הזוג ממלוק, רוקחים עדיני נפש שבית המרקחת הנעול שלהם נותר על כנו הרבה אחרי שהקִדמה השמידה את השכונה. אם היו צעירים יותר, היו סבא וסבתא מתנדבים למארב לילה כזה חמושים בגרזינים, אך כעת, באים בימים ולא קלי שמיעה, ישנו בביתם הסמוך.
הירי נמשך לסירוגין עד הזריחה. נקישה, רעם, לשון אש אדומה, עננת עשן לבנה, רתיעה ואחרי רעמו של הקנה השני, צליל המתכת של פתיחת הרובה, טעינה, דריכה וחוזר חלילה. אחרי שאבי מת, מצאתי את הרובה במקומו מאחורי מעילי החורף. זה היה הרובה שבו צדנו חוגלות בהרי ירושלים והוא הזכיר לי את כדורי העופרת שירקנו שעה שאכלנו אותן. לא היה לו ערך נוסטלגי. אבא לא לחם איתו בבריגדה היהודית או בפלמ"ח. מכרנו אותו.
עם אור ראשון דאגה אחת החולדות שנפצעה קל בלבד, לסידורי הקבורה של המשפחה הנרחבת. המתים היו מפוזרים ברדיוס רחב ליד דלת חדר הקמח, חלקם היו דבוקים לקיר המחסן, גוויות קטנות באבק הלבן. למי שעלה לרגל בבוקר כמוני, נראה השביל כמו סצינת סיום מסרט של סם פקינפה. כשהגיע פילבסקי בבוקר להתחיל את העיסה לבוש בסינר הלבן ופטמותיו העירומות זקורות מהקור, הוא מצא את אבא ישן בכיסא, הרובה חבוק בזרועותיו, ראשו שמוט לאחור, נוחר מול גיא ההריגה.
הנחירות נשמעו לפילבסקי, ניצול שואה עם מספר על זרועו, כתרועות אשכבה לחמולה שהחלה מתקשה בריגור מורטיס עם קרני השמש הראשונות. שנים מאוחר יותר, כאשר המאפייה, פילבסקי, נוביק והאתוס של בורוכוב נשטפו אל ואדי מוסררה, שאלתי את אבא מה היה קורה אם החולדות לא היו יוצאות להרוויח את לחמן באותו לילה. הן תמיד יוצאות, אמר. למה תחמושת לחזירים? שאלתי. חיכיתי גם לחזירים, אמר. חזירי בר בבורוכוב, אמרתי. לא בר, אמר, מחמד.
בתחילת שנות ה־60 שירת אבי בתפקיד ייצוגי כלשהו באיגוד האופים. לוי אשכול היה שר האוצר. נערכה אחת מאותן פגישות שבה הצטיירה ישראל כמתעמלת רומנייה גמישה; המתעמלת, כפי שהייתה מיוצגת על ידי איגוד האופים, התכופפה לאחור שלא כדרך הטבע ומצאה עצמה מביטה במעלה ישבנה. הכיפוף כמטאפורה היה הקשת הלא טבעית שיצרו סובסידיות לקמח, שמן, סוכר ומוצרי יסוד אחרים מצד אחד, וסירובו של שר האוצר להעלות את מחירו של לחם שאינו אחיד מצד שני, אף על פי שהזיקה הכלכלית ההוגנת בין השניים נשחקה בין שני הכוחות.
בקיצור וכרגיל הפסידו האופים כסף כל יום שבו הדליקו את התנורים. מעל כוס התה הנצחית שלו הביט אשכול בנציגי הענף קשי העורף שהקיפו אותו ואמר בגישתו המבודחת: "נו, מה עושים?". עוד הוא בוחש את הסוכר בנוזל האדום־לוהט, קם אבי ואמר לו חד וחלק ובפנים: "אם תבטלו את הסובסידיות, יהיה אפשר לחיות בארץ הזאת". אשכול ענה לאבי: "יונגרמן, היום הזה עדיין לא הגיע".
הצמדת המחירים הסבה נזק כבד למאפייה המשפחתית. בעיקר משום שאבי עסק באפייה יצירתית, באלתורים, בניסיונות, בהרכבת טעמים ובשחזור לחמים מארצות מוצא שונות של עולי אירופה. הפומפרניקל של יוצאי גרמניה. הלחם הכהה והלח של צפון אירופה. פרוסות השיפון והפאן־טוסט הפרוס, היו להיט הטיולים ותנועות הנוער.
לחם השיבולת, הסימון, הגרהאם, הבגט ולחמניות הביס העגולות, פירורי הלחם, החלה המתוקה הפרוסה של יום חמישי, הקנקר הפיקנטי והפריך שהוצנם במכבשי גיהוץ ענקיים שהוסבו למלחמי טוסט לוהטים מחוממי קיטור. חלות הפרג, לחם חיטה מלאה, לחם דל מלח לחולים, פיתות בצל, לחמניות קשורות, קרוטונים, שמרים נמסים ואריזות יצירתיות שאותן תכנן ללא כל רקע או הבנה בגרפיקה שימושית. לפרוסות לחם הסימון השחורות והדקות שבלעדיהן לא המריאו אל־על, לופטהנזה ואייר פראנס, הכניס אבי חרובים טחונים שהיו הסוד המקצועי של הטעם והריח המיוחדים. מכונה מיוחדת טחנה אותם, הבצק השחור תפח בחדר אדים, נאפה בתבניות סגורות ונפרס במכונת פריסה מיוחדת שפיתוחה בלבד ארך שנה.
באף שלב לא היה ספק שאבי לא רצה שאירש אותו במאפייה, שאבוא לעבוד איתו. הוא היה קולני ונחרץ בעניין הזה. לפחות לציטוט ולייחוס. בזמן הקצר ביותר שהיה לנו יחד, אבי לבדו התעקש לממן עבורי לימודי קולנוע באמריקה. לקראת הסוף היה נדמה לי שזיהיתי אצלו סוג של חרטה על גישתו הסרבנית שרצתה בטובתי. אבל הוא כבר היה חולה מאוד ותחושות חבויות בדרך כלל עלו ממנו ללא שליטה והיררכיה. מה שהוא הרגיש עבר דרך פילטרים של מרירות, חרטה לאומית, נוסטלגיה רוויית סנטימנטים לא מדויקים ותחושה חזקה של זמן אוזל. משך אותו זמן קצר גרנו בדירה שהשאיר לנו בבניין רב־הקומות שנבנה על המגרש שעליו עמדה המאפייה, אבל המגורים שם היו מעבר לכוחותיי.
בגרסתה המודרנית כשיכון לזוגות צעירים, נותרה בורוכוב ללא המאפייה, בלי הצריפים מעברו של השביל שבהם התגוררו סבא רבא וסבתא רבתא, שאפו לחמים עגולים מרוחים בביצה וחילקו אותם בשכונה על חמור שסבא ירש; הדחפור עלה על בית הקולנוע "אורלי", שבו צילם מיכה קירשנר את נעמי ואותי מאחור באפלה צופים ב"מנהטן" של וודי אלן לכתבה ב"מוניטין"; נעלמו הלול של דודה ברכה ויונה שבהם אספתי ביצים בחופש; נעלם המראה האקזוטי של קיבוץ עירוני ונגמז החן הכובש של השכונה. בעיקר, מעולם לא הייתי חובב של בתים משותפים.
אנולה נולדה שם ב־1982, והיה יתרון מסוים שניתן היה להביא אותה בעגלה לדירה החדשה שסבתא וסבא עברו אליה שהייתה צמודה לכיכר. כך הם זכו לשחק עם הנכדה היפה והמתולתלת. שרדנו שם כשנה לפני שעברנו לקריית אונו. לא רק שאינך יכול לשוב הביתה, אינך יכול לשוב למה שהיה בית ואיננו עוד.
הייתי שם עם מצלמת קולנוע, ביום שבו עלה דחפור צהוב על המאפייה, בית סבי וסבתי, הצריפים שמסביב להם והפרדס בפאתי המגרש. זה היה מראה קשה שמעולם לא נמחק, שנכנס לסרט הגמר שלי בבית הספר לקולנוע. לפעמים קִדמה היא כוח להשחית, ומי שקורעת מאיתנו את הקשרים האמיצים ביותר שהיו לנו למקום שממנו באנו ושאליו אולי היינו נותרים קשורים. ה־D9 הרס יותר מאשר את המאפייה; הוא הרס את רקמת החיים המשפחתית והקים גל הדף כה קטלני שעד היום אינני יודע לאן נעלמו קרובי משפחה שהיו מרכזיים בחיי. הוא הרג את אבי, השאיר אותו נטול מצפן וכיוון והוציא לשיטוט ללא יעד והוא בן 50 בלבד. המראה שלו לבדו בבניין הגדול שאליו הייתה אמורה המאפייה לעבור, הוא אחד הפריימים שוברי הלב שאני נושא איתי.
בחופש הגדול של ילדותי, כאשר החליט שאני גדול מספיק, הוא היה מעיר אותי בשעה הבלתי סבירה ארבע בבוקר, תמיד בניעור לא עדין במיוחד של רגלי. כאשר הגעתי למטבח, כמה דקות מאוחר מדי ממה שתכנן, הניח בידי ספל קפה מתקרר ושתי עוגיות והתניע את הטנדר בזמן שבלעתי. למרות הרטינה הטבעית של נער שלא באלמנטים שלו, אהבתי את הנסיעה לשכונת בורוכוב. את האוויר טרם שהתחמם. את הריח הנקי. את הרחובות הריקים והרמזורים המהבהבים. עד שהגענו הייתה המאפייה כבשן לוהט. הרדיינים הוציאו לחם מתנורי הלבנים האדומות כשהם ניצבים במחפורות עמוקות חמושים במרדי עץ ארוכים, שולפים במיומנות תבניות חמות בכפפות עור עבות.
לא היה ספק שאבנר יציב את בנו מול התנור החם ביותר, מד החום הראה 400 מעלות, וכאשר נעצרו המדפים הגונחים מול הפתח הצר בלחיצת כפתור, זה במידה ולא התהפכו עם הלחם שעליהם בבטן התנור, עמדתי שם וניסיתי להכניס בגט רותח לשרוול נייר ארוך. בשולחן הלישה לימדו אותי לקשור לחמניות ולקלוע חלות, אבל רוב העניין היה בהשלכה אנונימית עליי של עיגולי בצק דביקים, משחק של אופים.
בהפסקת עשר שאותה נהגה להקדים בשעה לפחות, התגנבה סבתא חנה למאפייה, ליקטה את הלחמניות הקורצות והמפתות ביותר של הבוקר ולקחה אותי למרפסת הפנימית של הבית עם ארון הרוח שממנו מכרה לחם לתושבי השכונה. ישבתי שם כסולטן בארמונו שעה שסבתא הכינה לי ארוחת בוקר; תמיד חביתה, מלפפון חמוץ, כמה ירקות חתוכים, מלח גס בצלוחית קטנה, חמאה, כוס נס קפה וכמובן לחמניות טריות.
באמצע הארוחה התפרץ אבי למרפסת וגער באמו על שנתנה יד להחזיר לי את הקילוגרמים שאיבדתי מול התנור החם במהלך הקיץ. לא היה כל חן בוויכוח ביניהם, בעיקר משום שהיה לחיים ולמוות. אבי היה מהמהדרים: רץ בפארק הלאומי. שיחק טניס בכפר המכביה. היה רגיש לחזותו.
נתיב ההליכה עם השלטים מראי המקום בבורוכוב הוא יוזמה נאה. אבל שלט לא מחליף את הבתים שעמדו שם ואת האנשים המיוחדים והנדירים שחיו בהם. בורוכוב לא הייתה תל חי, אבל אבי כמעט ואיבד את ידו במכונת לישה שמישהו הפעיל בטעות כאשר ניסה לתקן אותה. שלט לא מחזיר את מה שאיבדנו. הוא מסמן את מקום הטביעה. כמו כתם שמן גדול באוקיינוס.