כמו כל נושא נשק, אחת לשנה אני מתייצב במטווח הירי לאימון הרענון הנדרש לחידוש הרישיון. כמו בקורס נהיגה מונעת, גם הכיתה במטווח מזמנת תמיד מפגש עם אותם טיפוסים: המאבטח הקשיש שגם ביום טוב לא מצליח לפגוע ביותר מכדור אחד או שניים (מתוך 50) במטרה; האקדוחן המסוגנן עם האקדח הענק ומגפי העור, שניכר עליו שהוא חי במערבון; וההוא שבזמן השיעור משתקף מעיניו החלום איך הוא נקלע לפיגוע, מחסל את המחבל והופך לגיבור היום.
מדריך הירי המנוסה כבר ראה את כולם וגם יודע לחמוק בזריזות מהיורה שמסתובב לשאול שאלה ומפנה לעברו אקדח עם כדור בקנה. המדריך עובר בסבלנות עם הכיתה, בפעם המי יודע כמה, על הוראות הבטיחות לשימוש בנשק ועל הוראות הפתיחה באש. לסיום הוא מוסיף הלכה חשובה: "את הנשק שולפים רק במקרה שאתה מתכוון להשתמש בו. לא בשום מקרה אחר".
ממה שראינו בשנה האחרונה ניכר שהמיועד לתפקיד שר בכיר, ח"כ איתמר בן גביר, לא הקשיב בחלק הזה של ההדרכה. אולי שקע גם הוא בחלום בהקיץ. אבל עכשיו הוא מקבל לידיו את האקדח הטעון, ואיתו גם את הסמכות ואת הרשות להשתמש בו. האם הוא ימשיך רק לנופף באקדח או שעכשיו הוא גם ילחץ על ההדק?
יש מי שמניחים שהכיסא והתפקיד ממתנים וכופים שיקול ויישוב הדעת. אבל אין שום דבר בקורות חייו של השותף הבכיר בממשלה הבאה שיכול להצביע על קיומן של תכונות כאלה. לא 53 כתבי אישום שהוגשו נגדו עד היום, לא שמונה העבירות הפליליות שהורשע בהן וגם לא מתק השפתיים שאימץ לאחרונה.
כשר בכיר, אולי אפילו השר לביטחון הפנים, הוא יקבל לידיו את ההדק הנפיץ ביותר במזרח התיכון והיקר ביותר ללבו – הר הבית. נניח שיסכים לנצור זמנית את החלום שלו ושל שותפו בצלאל סמוטריץ' למחות את המסגדים המוסלמיים מעל ההר, ויבקש רק לפתוח את כהונתו בביקור בהר ובתפילת הודיה, ולא רק ברחבה, אלא גם בתוך מסגד אל־אקצא. רק בשביל להראות לערבים מי בעל הבית.
מי יעצור אותו? המפכ"ל? הרמטכ"ל? ראש השב"כ? – הרי כולם כבר קיבלו התרעה מחברו למפלגה שמי שלא יציית לשלטון – יפוטר. ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו יעצור אותו? האיש שעתידו וחירותו האישית נתונים עכשיו בידיהם של ראשי הציונות הדתית? אומן הרכבת הגושים נתניהו היה רגיל להוביל גוש שראשיו סוגדים לו, אבל שותפיו הנוכחיים סמוטריץ' ובן גביר לא מתאמצים אפילו להסתיר את הבוז שהם רוחשים לו.
רצון הבוחר
שלא כמו הקדנציה הראשונה והתזזיתית שלו בראשות הממשלה, שהייתה כולה טרגדיה של טעויות, נתניהו של 12 השנים האחרונות הקפיד לשמור על מדיניות זהירה, שלא לומר מהוססת, בענייני ביטחון, גם כשנאלץ להמרות את פיו של הבן המגדף. הוא התרחק מהרפתקאות ביטחוניות ושמר תמיד על אפוד מגן מצדו השמאלי. פעם היו אלה אהוד ברק וציפי לבני, אחר כך יאיר לפיד ובוגי יעלון, ובממשלתו האחרונה היה זה בני גנץ.
עכשיו, לראשונה בקריירה הפוליטית שלו, נתניהו מביט שמאלה בממשלה שלו ואין שם אף אחד. הליכוד הוא הסמן השמאלי בממשלה הזאת. בפעם הראשונה אין לו שום תירוץ לא להתמסר ל"בייס" וליישם עד הסוף מדיניות של ממשלת ימין על מלא־מלא.
ואולי באמת הגיע הזמן לנסות את המדיניות הזאת, בלי עכבות ובלי ריסונים, ואולי זה גם רצון הבוחר. בשדרות, שם נרשמה השנה השקטה ביותר שעברה על עוטף עזה בשני העשורים האחרונים, הצביעו 78% מהבוחרים בעד ממשלת הימין הקיצוני. אולי גם בעיניהם שקט הוא רפש.
על הרקטה הבאה, או אפילו על העפיפון הבא שיעוף מעזה, נוכל לצאת למבצע רחב ברצועה, ואולי אפילו לכבוש אותה מחדש. שותפיו החדשים של נתניהו ישמחו גם לחדש את ההתנחלויות ברצועה. את זה עוד לא ניסינו, ומי יודע? אולי זה יביא שקט וביטחון.
ביהודה ושומרון אנחנו חווים התפרצות של אלימות מסוג חדש, שבינתיים לא סוחפת את רוב הרחוב הפלסטיני, אבל יוצרת אווירה שמעודדת פיגועים תכופים. יכול להיות שמה שנדרש הוא החלת ריבונות ישראלית על השטחים ועל שלושת מיליון הפלסטינים שבהם, אולי גם מבצע חומת מגן 2 לכיבוש ערי הגדה, שאחריו הפלסטינים יהיו כנועים ויבינו מי הוא בעל הבית.
אם כבר גייסנו את המילואים ובתי החולים כבר ממילא עברו לעבוד במתכונת חירום, אפשר גם לבטל את "הסכם הכניעה", כדברי נתניהו, שנחתם מול לבנון, ולהחזיר לידינו 5 קמ"ר של מי מלח יהודיים גאים (במובן היהודי של המילה). חיזבאללה עוד לא פגש את נחת זרועם של המצביאים סמוטריץ', יצחק גולדקנופף ובן גביר.
אולי באמת טועה כל צמרת צה"ל, השב"כ והמוסד, או כפי שח"כ גלית דיסטל־אטבריאן מכנה אותם: "בעלי מבטא של פנסיה תקציבית", והגיע הזמן להראות להם עוצמה יהודית מהי. נקווה רק להיות בין אלה שישרדו את הניסוי כדי לספר.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]