אם הגיבור הראשי של המערכה החמישית הוא איתמר בן גביר, האנטי־גיבורים הם הח"כים הערבים. עד לפני יומיים כולם דיברו על היעדר המוטיבציה להצביע בחברה הערבית, שנובע מאכזבה ומתחושה שזה בכל מקרה לא משנה. אבל בואו נתבונן לרגע בנציגים הערבים שלכאורה כל כך לא משפיעים על המדינה.
ממשלת השינוי התאפשרה הודות לתעוזה ראשונה מסוגה של מנהיג ערבי, שבחר להפסיק להתבדל כדי לטפל בתלאות היומיום של מצביעיו – מנסור עבאס. אבל הממשלה הראשונה שמפלגה ערבית עשתה היסטוריה ולקחה בה חלק נפלה הודות למאמצים כבירים של חברת כנסת ערבייה אחרת, ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ. היא מרדה במשמעת הקואליציונית וסירבה להצביע בניגוד להתחייבות של מפלגתה. מה שדחק לקצה את חברי הצד הימני של הממשלה השבירה, וכך למעשה סוכל המפעל הניסיוני המשותף שקם כאן לראשונה.
אם זה לא מספיק, אחר כך הגיע הסירוב של בל"ד לרוץ עם הרשימה המשותפת, ואפילו לעשות איתה הסכם עודפים. לבל"ד לא היה שום סיכוי לעבור את אחוז החסימה מלכתחילה, וכל הפרשנים מסכימים על כך שזו הסיבה העיקרית לכך שמערכת הבחירות לא הסתיימה שוב בתיקו. הציבור הערבי דווקא קם בסוף והצביע בשיעור די יפה יחסית לציפיות, אבל נציגיו בכנסת דאגו לשרוף לו כמה שיותר קולות.
בהזדהות מופלאה עם הפלסטינים, חברי הכנסת הערבים ה"לא משפיעים" לא פספסו הזדמנות לפספס כל הזדמנות.
תוכנית פעולה
מילא שחברי הכנסת הערבים עשו הכל כדי להחזיר את נתניהו לשלטון, הרי לכאורה זה לא חשוב כי כל היהודים אותו דבר. אבל ההתנהלות הלעומתית של חלקם, עובדת גם נגדם. מה שהוציא ברגע האחרון את המצביעים הערבים לקלפי לא היה הרטוריקה הקיצונית של סמי אבו שחאדה או ההזדהות של עאידה תומא סלימאן עם השהידים, אלא הפחד מהתעצמותו של איתמר בן גביר. ומה גרם להתעצמותו של בן גביר? גל הלאומנות חסר התקדים בערים המעורבות בזמן מבצע שומר חומות. ההתעצמות של בן גביר היא תגובת הפוסט־טראומה של ישראלים רבים שלא קיבלו שום מענה לפחד שלהם מהמפלגות האחרות.
יו"ר הליכוד התעלם מהאירוע, כי אם היה מתייחס אליו, היה צריך להודות שהפרעות האלה קרו בזמן המשמרת שלו. בצד השמאלי של המפה היו עסוקים בהשוואה בין האלימות היהודית לאלימות הערבית, וגם במפלגות המרכז לא הציגו הצעה לתוכנית פעולה. היחיד שהתייחס היה בן גביר.
אפרופו תוכנית פעולה – פשוט לא הייתה כזו במחנה השינוי. לא הייתה אסטרטגיה נגדית ל־61 של נתניהו, אלא "תצביעו לנו, נגיע ליום הבחירות ויהיה בסדר". גם לנושא יוקר המחיה שעלה בכל הסקרים אף אחד לא התייחס בצורה רצינית. בין השטויות של הדר מוכתר לברבורים חסרי הכיסוי של ירון זליכה ושל אביר קארה, רק ש"ס דיברה למי שהכי סובל מיוקר המחיה – השכבות החלשות. כך ש"ס הגיעה לאן שהגיעה.
בזבוז אנרגיה
הסכינים מכיוון המרכז־שמאל שנשלפו לעבר יאיר לפיד מעלות קבס. לא למדו שם כלום? נכון שלפיד עשה שגיאות, ונכון שהוא לא הצליח ללכד סביבו את הגוש, אבל לא הכל באשמתו. התלכדות מחנה סביב מנהיג תלויה במנהיג, אבל גם במחנה. האם במרכז־שמאל יודעים לעשות את זה?
לקראת בחירות, מחנה צריך להתלכד סביב מנהיג שאינו מושלם. היריבות על ראשות המחנה צריכה להתרחש לפני הבחירות, במסגרת פריימריז של מפלגה גדולה. הפירוק ההיסטורי של כחול לבן הוליד יריבות שאינה מוכרעת במסגרת מפלגתית לפני הבחירות, וגורמת לפיזור אנרגיה.
אפשר לזרוק את כל האשמה על לפיד ולערוף את ראשו, אבל עדיף ללמוד מטעויות. בני גנץ לא הביע בו אמון, הערבים כאמור היו בשלהם, ומרב מיכאלי הזתה על מפלגת שלטון עם ארבעת מנדטיה. צריך לדעת להנהיג, אבל צריך גם לדעת להיות מונהג. כשכך נראה הגוש, אל תתלוננו שאין הנהגה.
בלי לאומנות ערבית
אנחנו עוברים ניסיונות קשים, אבל גם מעניינים. שותפות יהודית־ערבית היא רעיון יפה, אבל אין היתכנות לשותפות כזו עם לאומנות ערבית. ראינו בבירור שכשדוחפים את ישראל לקצה ודורשים ממנה לבחור בין יהודית לדמוקרטית, היא בוחרת ביהודית. אז הגיע הזמן להכיר את מדינת ישראל על מורכבותה וייחודה, ולעשות קצת חשבון נפש.
זה אומנם מרחיק אותנו מליברליזם נוסח סקנדינביה, אבל לא בהכרח רע. תכלס, שוויון מוחלט גם בזכויות הלאום יוביל עם הזמן לרוב ערבי, שיוביל לכך שלא תהיה דמוקרטיה. אין ספק שהשילוב בין יהודית לדמוקרטית הוא הנכון לנו, רק שלא נראה שקיבלנו אותו הפעם.
קיבלנו ממשלת ימין־דתי־חרדי על מלא, עם שלל הבטחות שחצי מדינה לא תוכל לחיות איתן (שלא לדבר על הממשל הדמוקרטי בארה"ב). על זה נאמר – חובת ההוכחה עליהם, ואין מה לקנא בנתניהו. באנגלית אומרים Be careful what you wish for. הנה הוא קיבל את כל מה שלכאורה חלם עליו. לא יהיו תירוצים או זריקת אשמה על מישהו אחר. יש גוש של שותפים טבעיים מלא־מלא, החל מנערי הגבעות וכלה בוויתור על לימודי ליבה.
זה אולי עדיף על קיצונים ערבים, אבל תעמולה לחוד והחיים עצמם לחוד. אלוהים יודע איך נתניהו יתנהל עם עוצמה יהודית פרועה שיש לה כוח עצום בקואליציה. בלי ציניות – הלוואי שיצליח.
רילוקיישן
עם פרסום המדגמים, הופצה בקבוצות הוואטסאפ של מצביעי המרכז־שמאל תמונה של פתקי קלפי שמחברים יחד את המילה "רילוקיישנ". אין כמו הומור כדי להתמודד עם מפח נפש, אבל הבדיחה משקפת גם מציאות. בשכונת מגוריי, שנעה בין לפיד לגנץ, יצאה ביום הבחירות הודעה שבישרה על אחוזי הצבעה נמוכים בשעה שמונה בערב, וקראה לתושבים להגיע לקלפי.
זה לא היה פייק שמטרתו להגביר אחוזי הצבעה, אלא הודעה אמיתית. היו קצת יותר מדי אנשים שנמאס להם מלופ הבחירות הבלתי נגמר, או שהרגישו שבחירות מספר חמש הן לא סיבה מספיק טובה להזיז איזו נסיעה חשובה. בדיעבד אנחנו יודעים שמי שהיה לו משהו יותר דחוף בחו"ל ולא היה כאן ב־1 בנובמבר, שבר את האיזון מול דתיים רבים שמילאו מטוסים בכיוון ההפוך, ובאו לארץ הקודש במיוחד כדי להצביע. עניין של סדרי עדיפויות.
אז רילוקיישן? אל תעבדו על עצמכם, מצביעי מרכז־שמאל. אין לנו ארץ אחרת, ושם המשחק הוא מחויבות. אם לא נתמיד במלחמה על דמותה, ואם היא לא תהיה חשובה מספיק, מישהו אחר יעשה זאת.