כמעט עשור אני כותב ב"מעריב" מאמר שבועי. מבין ששת קוראיי (מונח מייצג שיצר דן בן־אמוץ המנוח), אני משער שבממוצע שלושה לא אהבו עד תיעבו את דעותיי על מצבנו הלאומי, מנהיגינו, השחיתות שהפכה לסמל שלטוני (עד 2021, וכנראה שתמשיך בכך מ־2023), ההפחדות, השיסוי, השנאה והאלימות שהביאו הכיבוש והדיכוי להווייתנו הלאומית והחברתית; התרחקותנו מערכים ליברליים, מממשל נבון ואחראי, מערכי זכויות אדם ומיחסים נכונים בינינו לבין עצמנו ושותפינו בארץ הזאת, הפלסטינים. שניים מקוראיי היו, כנראה, שווי נפש לנכתב, ואחד או שניים אולי תמכו בדברים.

הנה שני קטעים משני מאמרים שפרסמתי כאן ב־2013, והם רלוונטיים לכאן ולעכשיו: "לדעתי, האירוע שהוא האיוּם הגדול ביותר על ישראל: האפשרות שבהיעדר הסכם ממשי להפסקת הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי יהודה ושומרון, תתממש האופציה האחרת של מדינה דו־לאומית, ש'ישראל' יהיה שמה הזמני, כמו הדמוקרטיה שלה, החוקה שאין לה וכמו השוויון בין כל אזרחיה. אני ליברל ודמוקרט ומאמין בערכים הומניים, בשוויון, בחופש ובאי־אלימות, אבל אינני מאמין באוטופיה, בעיקר לא במדינה אוטופית בסביבה אוכלת יושביה. ולכן אירוע השנה שלי הוא: 'תודעת הסכנה שבמדינה הדו־לאומית'".

הקטע השני הוא ממאמר שפורסם ביוני, 2013: "לפני שנים, כשעוד היה לנו סיכוי לטוב, בא המהפך של 77' ויצחק בן־אהרן המנוח צוטט כמי שאמר מנהמת לבו: 'אם העם בחר ככה, אז צריך להחליף את העם'. הרבה גינו את בן־אהרן על דברים שכנראה כלל לא אמר, אבל הוא כנראה גם צדק, במה שלא אמר. ויותר מכך: 46 שנים לאחר המהפך ההוא, העם החי ובועט בציון מתחלף ממילא, מרצון, מקהות מחשבה, מאי־אכפתיות ומקוצר ראייה, בעזרת המאגר הביומטרי, מדד החיים המייצר ורושם את אנשי שלומנו החדשים, ובעזרת התרופות הגנריות, חוקי הגזע, הדת, העמותות, השוויון בגזל והביזיון בנטל, סתימת הפיות וסירוס הביקורת, גריעת המימון בשמאל, שפיכת הממון על הימינוֹמִתנָחַלִים, תרבות הפייסבוק והטוויטר ושביעות הרצון הלאומית מעצמנו. כל אלה זרזים להתחלפות העם - והכל בשם שמירת קיומנו היהודו־דמוקרטי".

ב־1 בנובמבר, בבחירות החמישיות, נוכחנו שראשית, העם נוטה ימינה, ברוב קטן, אף כי ההבדל בין בוחרי שני הגושים היה מזערי. יהירות, שאננות, זחיחות וביטחון עצמי מופרז; קוצר ראות, חידלון, רשלנות ניהולית וחוסר אחריות מביש של מנהיגי גוש השמאל־מרכז, לפיד, גנץ, מיכאלי, גלאון, טיבי ועודה, הביאו לאובדן ברור של כארבעה עד שמונה מנדטים לגוש ולמהפך השלטוני הקיצוני ביותר בתולדות ישראל. השמאל־מרכז הישראלי חייב להשתקם מחדש, כמפלגה אידיאולוגית אחת, יהודית־ערבית, בהנהגה חדשה וראויה.

שנית, למרות הישגיה בפועל של ממשלת השינוי, חרף הפרעות קשות בכנסת, בוועדות ובהצבעות, מכונת ההסתה והשקרים של נתניהו והביביסטים הצליחה לקבע אמיתות אלטרנטיביות ועובדות פייק ולהנדס תודעה במרחב הציבורי והעניקה לגיטימציה לקיצוני הימין המשיחי, הגזעני וההזוי.

ניצחון בן גביר וסמוטריץ' עלול להיות ניצחון פירוס של נתניהו, בקואליציה שתשתף את המנהיגות המושחתת, את מערכת המשפט ואכיפת החוק שתהיה תלוית הפוליטיקאים, ואת הקיצונים - ולהביא להשלטת הדת, איסוריה וחוקיה, עם גזענות וביטויי פשיזם ולמדינה אפרטהיידיסטית גדולה, עם אזרחים סוג א', ב' וג'. אין טעם ל"ראו, הוזהרתם!". זה כבר כאן.

ומכאן הבנתי שאני חוזר שנים, במאמריי הקטנים, ללא תועלת ושכנוע, על אותן אזהרות, שחלקן כבר מוצא מהכוח אל הפועל. לכן אסיים כאן את חלקי. תודה לעורך "מעריב", עיתונאי ערכי, שלמרות שדעותיו שונות לחלוטין משלי, לא אסר מעולם את פרסום השגותיי ולא צנזר את מאמריי ותודה לעורכת המאמרים, ענת. שלום רב־משמעי.